קרן לדוד (סקלי) צח

ע"ש ] ואי קשיא לך מהא דקימ"ל אוכלין החגיגה קודם הפסח כדי שהפסח יהיה נאכל על השבע והא לפ"ז גם הזבח צריך שיהיה נאכל על השבע כדא' הכא צריך לומר שבאמת גם החגיגה לא היה אוכל ממנה עד שאוכל מדבר אחר קרוב לשבע אבל לפסח צריך שיהיה שבע ודו"ק) נחזור לענייננו למה שהתחלנו בו שהבכורים לא נזכרו ועוד שבאמת לא יתכן לומר שהבכורים אינם קודש דלמה אינם קודש וראיה שהם מש"ס דבבא בתרא פ"א ע"א דקא פריך וליחוש דדילמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה ומשני דמקדיש להו ע"ש משמע דאי בכורים נינהו קדשי וקיימי ע"ש. וע"ש רש"י ד"ה דילמה לאו בכורים נינהו וכן הוא בהרמב"ם ז"ל פרק ראשון מהלכות בכורים הלכה יו"ד שהבכורים נקראים קדשים קלים ע"ש וכן כתב ג"כ בפרק שני שם הלכה י"ט ע"ש ועל כן נראה לגרוס בתוספות במקום בכורים תרומה. או דמיירי בבכורים הבאים מספק. כדאית' בבתרא הנ"ל שם וק"ל

קמב' בש"ס מ"ב והא ראוי לישנו אתי ביה לידי תקלה וכו' הנה התוס' לעיל בפרק ראשון דף ב' ע"א ד"ה אור לארבעה עשר וכו' כתבו שהחמירו חכמים לבדוק החמץ ולבערו מן הבית כדי שלא יבא לאכלו והוקשה להם מכל איסורי הנאה כגון בשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שלא הצריכו לבערם. ( ולא ניחא להו לחלק בין דבר שיש בו כרת לדבר איסורי הנאה שאין בהם כרת) וכתבו דשאני חמץ שהחמירו בו משום דרגילי ביה כל השנה ולא בדילי מניה להכי החמירו בו כיון שהוא מאיסורי הנאה לאפוקי בשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שאיסורם איסור עולם ובדילי מניה אינשי משום הכי לא חיישינן בהו לתקלה. והוקשה להם מנזיר ור"ל מהאוסר עליו הנאת יין כמו שפי' מהרש"א עיין עליו שם שלא אסרו עליו לבערו מן הבית וכתבו דשאני יין של נזיר דשרי לאחריני ור"ל וא"כ לא מיקרי מאיסורי הנאה ולכן לא החמירו בו. איך שיהיא משמע בהדיה מדבריהם ז"ל דלא חיישינן לדילמא אתי למיכל מניה אלא בדבר שהוא מאיסורי הנאה דחמיר כל כך. ולכאורה הש"ס שבכאן תיובתא לדבריהם. שהרי תרומה טמאה מותרת בהנאה לכהן להסיקה תחת תבשילו ומשום הכי שמן טמא של תרומה מותר להדליקו בנרו להאיר לו בביתו וכן טמא ג"כ מותר ליהנות ממנו לזילוף שהיא הנאה חשובה כמ"ש הש"ס ומזלפין עליו בשתים ואפי' הכי חיישינן לתקלה ואסרו להניחו לזילוף ויש לומר דהתוספות לא סברי להא דר' יהושע דחייש לתקלה כדמסיק בש"ס ותקלה עצמה תנאי היא וסברי לה כבית הלל דלא חיישי לתקלה וכדאמרו לו אין הכרעה שלישית הכרעה. אבל הרמב"ם ז"ל בפרק יב' דתרומות הלכה יב' פסק דחיישינן לתקלה ועיין הרב כסף משנה שם מש"כ משם הרי קורקוס ע"ש וסברת הרמב"ם כר' יהושע דחייש לתקלה בין בחדש בין בישן. ואפשר שגם הרמב"ם ז"ל אזיל ומודה לשיטת התוספות ז"ל שלא החמירו כי אם באסורי הנאה הוא דחיישינן לתקלה כחמץ אלא דהכא בתרומה טמאה נמי כיון שלא הותר הנאתה אלא בהנאה של כילוי כגון הדלקה וזילוף ולא הנאה אחרת להכי נקראת גם היא מאיסורי הנאה שהיה רגיל בה ולא בדיל מינה כחמץ שהרי קודם טומאתה היה רגיל לשתות ממנה ולא דמי לכלאי הכרם ולכל הנ"ל דעמיה דשאני התם משנודלו פירותיו והוא בדיל מינייהו וכן ערלה ובשר בחלב משנתערב והוא בדיל מינייהו משנשתנה ונעשה ענין חדש ודו"ק ועיין בש"ע יוד' סי' קיז' ובאחרונים שם ועי' עוד ביוד' סי' נ"ז סעי' יח' וסע"י כ"פ ובש"ך שם ובפתחי תשובה שם ועי' להרב חוות יאיר סי' קמ"ב ודו"ק. ועי' עוד בטור אורח חיים סי' תרע"ז בענין הנותר ביום השמיני מן השמן דכתב דאסור להניחו לשנה הבאה דחיישינן לתקלה ולכך עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שכבר הוקשה למצותו ע"ש

קטו' עא' בש"ס אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. אמר רב פפא ש"מ האי חסא צריך לשקועיה וכו' נטילת ידים למה לי וכו' ע"ש הנה צל"ד האי מימרא דר' אושעיא אהיכא קאי ואהיכא איתמר' אי אעלמא קאי אטיבולין שכל ימות השנה כדמשמע מפירוש רשב"ם דכתב כגון ירק בכותח או בחומץ וכו' או הכא אתמר לענין טיבולי לילי פסחים וה"ה לעלמא דמאי שנא. ונ"ל שמדברי רב פפא מוכח שדברי ר' אושעיא אלילי פסחים אתמר. דאי אעלמא קאי מאי קאמר רב פפא ש"מ דהאי חסא צריך לשקועיה בחרוסת וכו' מנין הוציא האי משמעות מדברי ר' אושעיא אי ר' אושעיא קאי אעלמא נימא דלעולם לא צריך לשקועיה כולו. ודי בראש הירק דקפא מריחא מיית ולא צריך נטילה כלל. ואי קשה ליה ממה דאנחנו עושים נטילה אשני טיבולים. א"כ קשה א"כ קודם דשמע מימרא דר' אושעיא מאי היה סובר דלמה עושין נטילה קודם טיבול אי לא צריך לשקועיה. אי משום דזה אחד מן דהשינויים. כדי שישאלו התנוקות גם עתה ששמע האי מימרא דר' אושעיא עדין יש לומר דלא הצריך ר' אושעיא נטילה דוק' במטבל כולו במשקה. אבל אי דוק' ראש הירק לא צריך נטילה. והכא בחסא לא צריך לשקועיה. דקפא מריחא מיית. ולא צריך נטילה. אלא כדי שיהא היכר לתנוקות וישאלו. אלא ודאי דסובר רב פפא דמימרת ר' אושעיא אלילי פסחים קאי. אטבולין דעבדינן בפסח. ולהכי קאמר רב פפא ש"מ מדהוצרך נטילה ש"מ האי חסא שאוכלין אותו בטיבול ראשין דקי"מל שאם אין לו ירק אחר. כ"א רסא עבדינן ליה לתרי טיבולי וכן פי' רשב"ם דבטיבול ראשון