קרן לדוד (סקלי) עה

עם הטמאה ובארבע ובחמש אפי' ר"מ מודה כמ"ש התוספות ד"ה נימא קסבר דכיון דשרי באכילה לא מיקרי אזיל לאיבוד ע"ש ומשום הכי קאמר הפת שעיפשה דבלאו הכי אזלא לאיבוד נשרפת עם הטמאה. והיינו לסברת ר"מ דס"ל אי הולכת לאיבוד אפילו ליכא הפסיד מותר לשורפה עם הטמ' ורבי יוסי פליג עליה. ויש לומר דממה נפשך אתיא כר' יוסי דאי נימא דר"מ מדר"ח אתיא נמי כרבי יוסי כדאמרן ואי מדרבי יהושע אי ר"מ קאמר לה מאי אתא לאשמועינן ברייתא זו דהא במתני' דידן קאמר ר"מ אפי' בשש דמדאורייתא חזיא סבר דשורפין עם הטמאה וכ"ש הפת שעיפשה בד' ובחמש דמיא לשבע דאזיל לאיבוד וכמ"ש התוספות ד"ה ונשרפת עם הטמאה וא"כ מאי קא משמע לן אלא ודאי אפילו לרבי יוסי אתיא ודו"ק

ט"ל לעיל בש"ס אבל היאך נשרוף התלויה וכו' כלומר אי מדר"ה סגן הכהנים לא נשמע אפי' התלויה עם הטמאה אבל באמת גם רבי יוסי מודה דלר' יהושע שורפין התלויה עם הטמאה. אלא דמדברי הש"ס לקמן כ' ע"ב לא משמע הכי ע"ש ה נתחדש לי בשעת ההעתקה כ"ה לתמוז תפאר ונכנס בטל אורות

ט"ל שם בש"ס לימא מסייע ליה הפת שעיפשה וכו' שאני התם דעפרא בעלמא הוא. דע כי דין טומאת אוכלין נחלקו בו הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל וכעין זה איתא בעדויות פרק שני משנה ח' ועל שיירי תנור ארבעה עי' רע"ם שם. מה שפירש שדין שמשמע קבלת הטומאה ופקיעת הטומאה דין אחד להם כדעת הראב"ד בכאן ע"ש בפרק שני מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ד בדבר הידוע למאכל אדם, שהרמב"ם סובר שאם נפסד ונפסל מאכילת אדם הגם שעדיין לא נפסל ונפסד לאכילת כלב לא יקבל טומאה דרחמנא אמר מכל אוכל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל. אבל אם כבר קבל טומאה בעוד שהיה ראוי לאכילת אדם הגם שנפסל אחר כך ונתעפש ואינו ראוי לאכילה אדם עוד עדיין נשאר בטומאתו ולא תסיר עליו אוולתו וטומאתו עד שיפסל מאכילת כלב ואז פורחת ומסתלקת טומאתו ממנו והראב"ד ז"ל סובר דין קבלת הטומאה כדין פריחתה. דבתרוייהו אם נפסל מאכילת אדם ועדיין הוא ראוי לכלב מקבל טומאה ואינה פורחת ממנו טומאה ואם נפסל מאכילת הכלב אינו מקבל טומאה ואם הוא טמא טומאה ישנה מסתלקת ממנו טומאתו ע"ש בהר"מ ובהשגות הראב"ד וברבינו הכסף משנה עיין עליהם הלא בספרתם. והנה לפי שיטת הראב"ד הבריית' הזאת היא של פת שעיפשה היא כפשטה מתבארת הגם שנפסלה מאכילת אדם מ"מ כיון שעדיין כלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין שמקבלת טומאה אלא כיון שנגרע ערכה שאינה נאכלת למאכל אדם ועוד שהוא זמן פסח שנאסרה בהנאה שהיתה עומדת לאכילת בהמה כדין כרשיני תרומה דסוף תרומות פרק אין נותנין משנה ט' עי' הרמב"ם ז"ל. בפירושו לתרומות שכתב וז"ל כי כשיקנה הכהן בהמה שהוא מאכילה תרומה למאמר השם יתעלה וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ע"ש וברבינו שמשון בפירושו לשם ומשום איסור חמץ בפסח עומדת לשרפה וקאמר שנשרפת עם הטמאה הגם שמקבלת טומאה מן הטמאה שהרי לא נפסלה מאכילת כלב והרי היא מקבלת טומאה ומטמאין אותה בידים. מ"מ כיון שכבר נאסרה משום איסור חמץ בפסח ועוד שהיא גרועה שכבר נפסלה מאכילת אדם להכי מותר לטמותה בידים כיון דלא חזיה עוד לאדם והיינו מסייע ליה כדפירש רש"י. ודחי דשאני התם דעפרא בעלמא. ולאו דוק' עפרא שהרי עפרא קתני רישא שעדיין מטמאה טומאת אוכלין אלא. כיון שאינה ראויה לאכילת אדם קרי לה עפרא ולהכי מגרע גריעא ומשום הכי מותר לטמותה בידים. אבל לשיטה הרמב"ם לכאורה ברייתא זו קשה להלום התכתה והתכת התלמוד שרוצה להסתייע ממנה. שהרי על כרחך לדעה הרמב"ם ז"ל דסובר שאם נפסלה מאכילת אדם אינה מקבלת טומאה. צריכין אנו לומר הא דקתני שאם נפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין היינו שאם יש בה טומאה ישנה דהיינו שקודם שנפסלה מאכילת אדם, קבלה טומאה וקאמר בברייתא הגם שנפסלה אחר כן מאכילת אדם עדיין מטמאה טומאת אוכלין כלומר נשארת בה טומאתה ולא פרחה מינה כיון שעדיין הכלב יכול לאכול אותה ועוד קאמר בברייתא דין אחר שאם טהורה היא, זו הפת שעיפשה יכול לשורפה עם הטמאה בפסח. וקשה שלפי שיטה זו מה אתא לאשמועינן שנשרפת עם הטמאה פשיטא דלמה לא כיון שכבר נפסלה מאכילת אדם ואינה מקבלת טומאה מהשתה א"כ הגם שמניחה על הטמאה אין כאן חשש כיון שאין מקבלת טומאה עוד ועוד דלמה נקט בפסח שהיא אסורה מצד עצמה. הא אפילו בשאר ימות השנה שאין בה איסור מ"מ כיון שאינה מקבלת טומאה הגם ששורפה עם הטמאה לא נעשה עמה דבר וכדקא קאי ועוד מאי מסייע לרבי יוחנן מהא שאני הכא שאינה מקבלת טומאה כדאמרן ואי נימא דברייתא זו באה להשמיענו ולחדש לנו דינו של הרמב"ם זל וברישא השמיענו תנא דבריי' שאם נפסלה מאכילת אדם וכבר יש עליה טימאה ישנה קודם שנפסלה עדיין מטמאה טומאת אוכלין ולא פקעא מינה טומאה כיון שהכלב יכול לאוכלה. ובסיפא קתני ונשרפה עם הטמאה לאשמועינן דהגם שאמרה רישא כיון שלא נפסלה מאכילת כלב עדיין עליה טומאת אוכלין מ"מ אם היא טהורה לא תקבל טומאה מעתה מחדש כיון שעתה לא חזיא לאכילת אדם אינה אוכל אשר יאכל.