קרן לדוד (סקלי) עא

מהקודש וחומר בקודש מתרומה. משום הכי לא מיקרי טמא כיון שאינו מטמא את מינו השכיח גביה שהיא התרומה ולכך מיקרי פסול דוקא ואילו השתא משתנה שמו לקלקולא לקלקל את מינו להיותו טמא משא"כ בקודש לא נשתנה שמו לקלקל כשמו מאז כן עתה וק"ל

כ"א שם ד"ה מתני' קשיתיה וכו' ליתני שנטמא סתם ואנן קי"ל וכו'. ר"ל דהא רב יהודה סבר דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא כמ"ש. התוספות לעיל ד"ה מאי קמ"ל וא"כ ר"ח סג"ה דקאמר שמוסיף לו טומאה על טומאתו ר"ל טומאה דאורייתא ולפ"ז רע"ק נמי דקאמר בשמן בנר שמוסיף לי טומאה על טומאתו טומאה דאורייתא קאמר. שאם לא כן רע"ק לא בא להוסיף אלא לגרוע ומשום הכי] כתב רש"י ליתני רע"ק בנר בנר סתם ואנן קי"ל דאין כלי וכו' אע"ג דכתב רש"י לקמן ד"ה נימא קסבר ר"מ דכלי מדרבנן יטמא במשקין ע"ש. והיא מגזרת י"ח וכמ"ש התוספות לעיל בד"ה עם בשר ומשקין מ"מ הכא לא סלקא דעתין לומר בנר שנטמא במשקין שאין טומאתו אלא מדרבנן. שאם כן רע"ק בא לגרוע ולפחות לא להוסיף שהרי ר"ח קאמר שהשלישי מותר לעשותו שני מדאורייתא ור"ע יפחות ויגרע ויאמר שהשלישי מותר לעשותו שני מדרבנן. אלא ע"כ שאין לטעות בדבר זה ובודאי רע"ק הוספתו בטומאה דאורייתא וקימ"ל אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וק"ל: כ"ב שם רש"י ד"ה דתנן כל הפועל את התרומה וכו' וגזירת הכתוב היא ומ"מ איקלישא טומאה דידיה וכו'. פירוש דהוקשה לו ז"ל כיון דעוד טומאתו בו עד שיעריב שמשו א"כ יהיה דינו כנוגע בראשון לטומאה כדמעיקרא קודם שטבל שעושה שני במעשר ובחולין. ושלישי בתרומה. להכי כתב דמ"מ הועילה לו טבילתו לזה דאיקלישא לה טומאה והוי שני ודו"ק

כ"ג באו"ד ולא גזרו ביה לעשות משקין תחלה דאין ד"ת צריכין חיזוק. קשה לי הא טעם דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. גזירה משום משקין הבאין מחמת השרץ וכמ"ש הרב רע"מ במשנה ד' פרק א' דשבת וא"כ טעם זה דאין ד"ת צריכין חיזוק מה יושענו דהא מ"מ נגמר ביה אטו משקין כשרץ. ועוד מאי שנא משני לטומאה דאורייתא או ראשון לטומאה דגזרו ביה וכמו שאמר הש"ס אפילו בראשון ושני נמי נימא אין ד"ת צריכין חיזוק

" כ"ד בש"ס שם י"ד ע"ב אמר רבא מתני' קשיתיה מאן אירייא דתני נר שנטמא בטמא מת וכו' הוה מצי להוכיח הכי מאי אירייא דתני בט"מ אפילו במת עצמו. עי' מש"כ בסי' ג' אלא איזהו דבר שחלוקה טומאתו בין טמא מת למת עצמו הוי אומר זה מתכת הוא שיש בו חילוק בין נגיעת האב לנגיעת המת דאי נגע באב כאב. ואם נגע במת כמת שהוא אבי אבות אבל כלי חרס אין נעשה אב הטומאה לעולם אף אם נגע במת עצמו וכדאיתא במשנה ששית פרק שמיני דפרה אין כלי חרס מטמא חבירו וכו'. והטעם משום שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואין כלי חרס נעשה אב הטומאה וכמ"ש הרב רע"מ שם בפירושו ע"ש. וכתב שם הר"ש ז"ל דאפילו נגע במת ע"ש

כ"ה שם תוספות ד"ה התם פסול וטמא והכא טהור וטמא וכו'. תדע דהא ר"י דס"ל לקמן טומאת משקין וכו' והו"ל וולד טומאה דרח' דאורייתא נ"ל דהכי פירושה דמשום אמר ר"י אינה היא המדה דטמא וטמא הוא והיה מקולקל מדאורייתא משום הכי מותר לעשותו שני דאורייתא או דרבנן. כיון שהיה מקולקל מעיקרא מדאורייתא ולמ"ד אוכל מטמא אוכל דאורייתא. א"כ שאני התם שהיה טמא מדאורייתא מוסיפין לו טומאה אחרת דאורייתא. אבל תרומה בפסח הגם שאיסור כטומאה, אבל מ"מ אינה אלא טומאה דרבנן. ומשום הכי אין יכול לעמותה מדאורייתא. ולמ"ד אין אוכל מטמא אוכל שאני התם שהיה טמא דאורייתא ומקולקל לכך מוסיפין לו טומאה דרבנן אבל לא מצינו בעדותו של ר"ח אפילו בדבר שהוא מקולקל מדאורייתא שמוסיפין לו טומאה דאורייתא וכ"ש דבר שאינו מקולקל אלא מדרבנן, כגון תרומה בפסח. שאין לקלקלו אפילו מדרבנן. וא"כ משמע דסבר ר"י דילפינן איסור מטומאה ודינם שוה אלא דשאני בעדותו של ר"ח שהיה מקולקל מדאורייתא כדכתבנו ומשום הכי קשיא להו כיון דמדבריו משמע דאיסור מטומאה ילפינן. למה לא יליף דרבנן מדרבנן למ"ד אין אוכל מטמא אוכל כמ"ש לעיל וכוונתם במה שאמר תדע כדי שלא תאמר באמת אין הכרחתם הכרחה במה שחדשו עתה בתרוצם. דמקלקול דאורייתא שיכול לקלקלו עוד יותר. אין ללמוד שיוכל לקלקנו קלקול דרבנן יותר אפילו מדרבנן דלעולם אימא לך שזו סברא אמיתית ויש ללמוד זה מזה אלא דפירכת' הש"ס היא למ"ד אוכל מטמא אוכל והש"ס רוצה לאוקומי אוקימתא דאתיא בין למ"ד אוכל מטמא אוכל בין למ"ד אין אוכל מטמא אוכל. ומשום הכי קאמר נימא וכו' ואתי שפיר לכ"ע לכך כתבו תדע שסברתם היא האמיתית דמקלקול דאורייתא לדרבנן לא ילפינן תדע מסברת ר"י דאמר אינה היא המדה ולא יליף מדרבי עקיבא שפיר כיון דש"ל התם בתירוץ הש"ס דר"י יליף איסור מטומאה כדכתבנו. א"כ אמאי אינה היא המדה. מדה ומדה היא ונילף מר' עקיבא אם סברא היא אמיתית. אלא ודאי שתירוץ וסברת התוס' היא האמיתית. ובזה אתי שפיר דלא הוי תדע מן הקושיא וק"ל. ועי' לקמן סי' מ'