קרן לדוד (סקלי) סג

במגע ובמשא וכו' ע"ש והביאו הרב משנה למלך בהלכות מטמאי משכב ומושב בפרק ג' הלכה א' ע"ש שכתב וז"ל והנראה אצלי שהספק הוא משום דע"כ לא אמרינן דאין בועל נדה עושה אב אלא בטומאה שאינה יוצאה מגופו דומיא דמשכב. אבל בטומאה יוצאת, מגופו לא ילפינן ממשכב. פש גבן הקישא וכשם שנדה עושה המעיינות אב הכי נמי בועל נדה. או דילמה לעולם לא יעשה בועל נדה אב. ויהיו מעיינותיו כמשקין שנוגע בהן וכשאר הטמאים וכמ"ש בהלכות אבות הטומאה וכו' ור"ל שכיון שאינן אב אינם מטמאין אדם וכלים ע"ש והרי מכאן מוכח שיש לו מעיינות שמטמאין הבגדים מחמת רוק פיו שנתז על בגדי כ"ג ועי' פירוש רש"י ד"ה והוריקו פניו שכתב וז"ל חרה לי שנטמאו בגדיו וקדם כהן גדול אצל אשתו של צדוקי לשואלה אם השלימה לדם ירוק או לא ע"ש ועי' עוד בתוס' סוף ד"ה ותיפוק ליה משום צנורא שכתבו וז"ל ועוד דגבי צדוקי דהכא דפריך תיפוק ליה משום צינורא דע"ה פירוש ומה הרויח במה שקדם אצל אשתו. והא אם בועל נדה הוא. נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב וכו' הרי פשיטא להו שרוקו של בועל נדה מטמא כרוקו של זב אע"פ שאין להקשות מהתוס' על הרש' משום דגברא. אגברא קא רמית מ"מ השס' מוכיח כן. ואפשר דסובר ר"ש ז"ל דמכאן אין להוכיח שבועל נדה עושה מעיינות דיש לומר דהא דחשש לרוק דשמא דבועל נדה הוא לא משום מעיינות אתי עלה אלא משום דבועל נדה טמא מדאורייתא ותהי נדתה עליו וצינורא דידיה טמא משום טומאת משקין שנגעו בטומאה שמטמאין כלי מדרבנן וכמו שכתבו התוס' בסוף דה' ותיפוק ליה וז"ל ואי משום צינורא דע"ה לא נטמא אלא הבגד לחוד משום משקה שמטמא כלי מדרבנן ע"כ. ע"ש והוא מגזירת יח' דברים וק"ל ובהכי אתי שפיר פרכת הש"ס דפריך ותיפוק ליה משום צינורא דע"ה שהוא דרבנן דגם בועל נדה צינורא דידיה אינו אלא מדרבנן כמ"ש ודו"ק

דף מ"ו ע"ב מ"ז בש"ס עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה וכו' דברי ר"מ ורבי יהודה וכו' ופירש רש"י ד"ה חייבת בחלה ולא אמרינן דתרומה פוטרת לה ואע"ג דתרומה אינה חייבת בחלה מדומע חייב בחלה מ"ט דדימוע דרבנן הוא דמאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאצרוך אחד ומאה וכו' ע"ש וכן היא דעת ריב"א כמ"ש התוספות ד"ה אתי דמוע' וכו' ע"ש. ונראה לי דלפי מאי דאית בפסחים כ"ט דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בעינן במשהו כרבי יהודה וגזר חמץ בזמנו שלא במינו במשהו אטו מינו ע"ש ומדגזר הא אטו הא מוכח דסבר דהא דאין ביטול למינו הוא מן התורה וכן איתא בהדיא במסכת חולין צ"ה ע"ב ובמנחות כ"ב ע"א ע"ש. וא"כ איך קאמר רש"י והתוספות דמאורייתא חד בתרי בטל וכו'. ונראה לי דכיילי רב ושמואל אינו אלא בדבר שגופו איסור כגון חלב ודם וערלה וכלאי הכרם וכיוצא בזה הוא דכיילי לן הני כללי אבל בתרומה דהיא גופה היתר שהפירות של היתר נינהו אלא מצד דקרא עליהם שם תרומה נתקדשו ונאסרו לזרים ונאכלין לכהנים קדושי עליון בזה לא נאמרו הני כללי ודינם מן התורה חד בתרי בטל כמ"ש רש"י והתוס' והכא בעיסה שנדמעה ולא היה שם בחולין מאה ואחד שנקרא דימוע ונאסרה לזרים וכן בעיסה שנתחמצה בשאור של תרומה דקמ"ל שאפי' באלף לא בטיל דלשון שנתחמצה כך מורה שהיה בו בשאור כדי לחמץ שבזה קימ"ל שאפילו באלף לא בטיל כדפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ששה עשר מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' וז"ל כיצד שאור של חיטין של תרומה שנפל לתוך עיסת חיטין של חולין ויש בה כדי לחמץ הרי העיסה כולה מדומע ואע"פ שהשאור אחד מאלף וכו' ע"ש מ"מ לענין חיוב חלה אין להקיל בה דנהי שהשאור של תרומה לא יתבטל ואסורה לזרים מ"מ החולין עדין חולין נינהו ובחיובם קיימי דמי מבטל חיובייהו דאלו היה רוב תרומה יכול להיות שיתבטל חיובייהו אבל במיעוט תרומה לא פקע חיובייהו ולכך סברי ר"מ ורבי יהודה שחייבת בחלה ונראה לי דלסברת ר"מ ור"י דאזלי בחיוב חלה בתר דין תורה דחד בתרי בטיל א"כ הכא מיירי אפילו בחולין דלית בהו שיעור חלה אלא בנפילת תרומה לתוכם אז נשלם להם שיעור חלה ודעת ר"מ ור"י לחיובי בחלה שכיון דקימ"ל אחרי רבים להטות א"כ חלק התרומה מצטריף עם החולין להשלים עם השיעור וחייב בחלה כנ"ל. וחפשתי ומצאתי כדברי אלו בר' שמשון במסכת חלה פרק ראשון משנה ד' וז"ל ד"ה והמדומע ומשמע בירושלמי במסקנה. דמדומע דפטור מן החלה היינו בשאין מן החולין חמשה רבעים דאם נתערב שאר תרומה בצ"ט של חולין ולקח מהם ה' רבעים קמח וגלגלן נמצא אחד ממאה שבהן תרומה ולכך פטורה מן החלה אבל אם אחר שתסיר אחד ממאה נשתיירו עדין ה' רבעום לפי חשבון תרומה שנתערבה חייבת בחלה ע"כ ע"ש ושם קאי לתנא דסובר דחלה בזמן הזה דרבנן שהוא רבי יוסי ור' שמעון ע"ש הרי הרש' דמוקי לפלוגתייהו באין בה שיעור אלא עי' חלק תרומה שנפל בה. אבל מלשין התוספות כאן בד"ה אתי דימוע דרבנן שכתבו באותו דיבור וז"ל אבל מה שגם החולין נחשבו כתרומה ליפטר מן החלה כאילו הם תרומה זה אינו אלא מדרבנן עש' משמע דלית להו פירוש זה של הרש' שהביא מן הירושלמי דאי סברי הכי היכן משמע להו מכאן שחולין נעשו כתרומה ליפטר אפילו מדרבנן הא לא מיירי הכא אלא באין בחולין שיעור בפ"ע אלא ודאי התוס' לא אזלי