קרן לדוד (סקלי) נא

ישראל שם דהא לא ידעינן אי הוא ישראל אי לא וכיון דלא איתחזק להכי אין מפקחין עליו הגל אי רוב נכרים. ובזה אמרינן לעיל בסמוך דמודה שמואל לרבי יוחנן שאין מפקחין וא"כ מאי פריך ליה הכא. ויש לומר דהא אמרינן לעיל היכא דלא איתחזק אין מפקחין היינו משום דאזלי' בתר רובא אבל הכא דאתחזק לא אזלי' בתר רובא ומשום הכי אי פירשו כולם מפקחין דבזה לא אזלינן בתר רובא והוה ליה כמחצה על מחצה ומפקחין. ולהכי פריך ליה הכא מדקאמר שמואל הכא דבמחצה על מחצה גמור אין מפקחין כמ"ש רש"י ד"ה ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ע"ש. וא"כ כ"ש ברוב גויים אפילו איתחזק אין מפקחין דהיינו אפילו פירשו כולם לחצר אחרת. ודוק כי נכון הוא. ובהכי אתנח לן דברי רש"י ד"ה ושמואל דפירש ושמואל אמר וכו' קאמר דאם רוב ישראל אבל במחצה ע"מ לא. וכ"ש ברוב ע"א ע"כ ישראל דלכאורה קשה דלמה הוצרך רש"י לפרש לן זה נימא דהפרכא היא כפשטה מדקאמר ברוב ישראל לפקח עליו את הגל משמע אבל ברישא ברוב גויים אין מפקחין וא"כ קשיא אדשמואל דלעיל בט' נכרים וא' ישראל דקאמר מפקחין ולמה הוצרך רש"י ללומדה במכל שכן ממחצה ע"מ הרי הוא כמבואר. אבל לפי מ"ש אתי שפיר משום דרש"י ז"ל קשיא ליה קושיתינו דאם הקושיא כפשטה מרישא לא קשיא מדי דמאי פריך דהא רישא מיירי דפירשו מקצתייהו דהיינו האי תינוק שנמצא מושלך. לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהפרכא היא ממחצה ע"מ וכ"ש ברוב נכרים ואפילו פירשו כולהו וק"ל

שם רש"י ד"ה ושמואל אמר לפקח וכו'. בא"ד. אבל במחצה ע"מ לא וכו'. לכאורה קשה איך סלקא דעתין לומר כן אפילו במחצה ע"מ א"ל שאין מפקחין הא מתני' דידן פ"ג ע"א קתני ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו את הגל. ויש לומר דשמואל מוקי לה ברוב ישראל וק"ל

פ"ז ע"א בש"ס רב זוטרא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דרגלא הוה וכו'. ופירש"י מכתפי ליה זקן היה ונושאין אותו באלנקי בכתפיהם בבית המדרש שלא להטריח את הצבור לקום מפניו עכ"ל. משמע מפירושו ז"ל ברוכב אינו כמהלך. וזה הוא הפך ש"ס ערוך קידושין פרק ראשון ל"ג ע"א דקאמר הש"ס התם אביי מכי הוה חזי ליה לאודניה דחמרא דרב יוסף דאתי הוה קאים. ועוד איתא התם אביי הוה רכוב חמרא וקא מסגי וכו' ולא קמו מקמיה. א"ל ולאו רב מובהק אנא וכו'. ועוד איתא התם ל"ג ע"ב איבעיא להו רכוב כמהלך דמי וכו'. ופשיט אביי התם רכוב כמהלך ע"ש. וכן פסק מר"ן ז"ל בש"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ו ע"ש

והנה מתחלה עלה בדעתי ליישב דשאני רוכב על החמור שהרוכב הוא המנהיג את החמור להלך. ולזה אמרינן דהוי כמהלך שהרי מידו נתנו לו ומדויל ידיה משתלים. לא כן בנדון דידן דרב זוטרא דהנושאין אותו מדעתייהו מהלכים שתים. עוד אפשר לומר דשאני הא דקידושין שהרוכב נגלה ונראה בעליל לעיני הכל לפני הרואים. ודרב זוטרא אפשר שהיה נכסא באלנקי כעין תיבה ואין אדם רואהו. אחר כך ראיתי בסנהדרין ז' ע"ב שהביא הש"ס התם הא דרב זוטרא ופירש רש"י שם ד"ה מכתפי להו נושאין אותן על הכתף שהיו זקינים ואינם יכולים לרוץ ומטריחין את הצבור לעמוד בפניהם לפיכך היו עבדיהן נושאין אותן מהר עכ"ל ע"ש. דלפי פירושו התם שבא בהרחבה אתי שפיר דלעולם צריכין לעמוד מפניו אלא דיושבים מהר ואין צריכין להמתין כל כך ולטרוח ביותר עד שיגיעו למקום והם מתעכבים עליהם. ובפירושו דהתם איתנח לן דברי רש"י דהכא דמתחלה פירש זקן היה דמשמע דלא מכתפי ליה אלא משום חולשת גופו משום זקנה ואחר כך סמוך ומיד פירש שלא להטריח על הצבור אבל לפמ"ש בסנהדרין בפירושו אתי שפיר ודו"ק

ודע שמה שרציתי ליישב בתחלה ולומר דיש חילוק בין רוכב ליושב א"כ יוצא לנו שאם יושב בקרון והבהמות מושכות את הקרון שאין צריך לעמוד. נזכרתי ממ"ש בהגהת המרדכי בסוף פרק ראשון ממסכת עירובין שהוכח שם שאין לחלק בין יושב בקרון לרוכב לענין שבת ע"ש שכתב דכי היכי דרוכב כמהלך לענין שבת דביתר מי"ב מיל עבר באל יצא ולמען ינוח ה"נ ביושב בקרון. ע"ש מה ששקל וטרי בזה ולפיכך אין חילוקינו הראשון עולה יפה לענין דינא ולכן צריכין לומר כמ"ש בחילוק שני או לפי מש"כ רש"י בסנהדרין כמ"ש וכן עוד ראיתי להרב ט"ז ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ו"ו דכתב על דברי מר"ן ז"ל שכתב דרוכב כמהלך וז"ל מזה למדנו שאותם שנוסעים בדרך על העגלה ויושבים לפעמים בגילוי הראש וכו' לאו שפיר עבדי דישיבה על העגלה הוי כיושב על החמור וכמלך דמי ע"ש ומביאו הבאר היטב שם ס"ק כ"ב ע"ש. ועי' ברמ"א בא"ח סי' ש"ה סעיף י"ח. ועי' באר היטב שם ס"ק ה' ודו"ק: מסכת שבת

דף קל"ה בתוספות ד"ה ולא ספק וכו' בא"ד אלא נראה לר"י דעיקר האי קרא אתא לאנדרוגינוס שאינו דוחה שבת ונולד כשהוא מהול וכו' ותרי קרא כתיבי וכו'. כתב מהרש"א ז"ל וז"ל ולא דמי להנהי ספיקא דלעיל דערלה גמורה הן אלא דספק הוא וכו' ולא אצטריך קרא למעט ספיקא משא"כ הכא בהני ספיקי דאצטריך קרא למעט משום משונין הן ערלתן