קרן לדוד (סקלי) מז

וכו' לכאורה נראה דפלוגתייהו היא שב"ש סברי מצות צריכות כוונה ולהכי כיון שלא נעשית לשם חג פסולה וב"ה. סברי מצות אין צריכות כוונה ולכך מכשירין אלא דא"כ תיקשי מכאן למאן דסבר מצות צריכות כוונה עי' בטור א"ח סי' סמך, וכן פסק מר"ן ז"ל שם בש"ע סעיף ד' ע"ש

על כן נראה לומר דמבית שמאי לא תיקשי למאן דסובר אין צריכות כוונה אפשר דשאני בעשיית סוכה דגלי קרא אבל בעלמא אין צריכות כוונה ומבית הלל נמי לא תקשי למאן דסובר דמצות צריכות כוונה דשאני הכא שאינה עיקר המצוה לצאת שאין בעשיית הסוכה אלא הכשר מצוה דהיינו להכינה. בזה היא דס"ל לב"ה שאין צריך כוונה, אבל בעיקר כגון ישיבתה כדכתיב בסוכות תשבו גם לב"ה צריך שיכוין לצאת ידי מצות המלך לשם ישיבת סוכה וק"ל

דף י"א מתני' הדלה עליה את הגפן וכו' פסולה. ואם היה הסיכוך הרבה מהן או שקצצן וכו' מהכא משמע הגם דהפיסול ניכר ויכול לברר הפסול מתוך הכשר מהני הרוב לבטל וזה הפך ממה דקי"ל ביוד' סי' צ"ח סעיף ד' במור"ם ע"ש שכתב וז"ל וכל איסור שמבטלים בששים אם מכירו צריך להסירו משם אע"ג דכבר נתבטל טעמו בששים וכו' ע"ש. עי' להרב מגן אברהם ז"ל סי' תרכ"ו ס"ק ג' מה שכתב בזה ע"ש

שם זה הכלל כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ וכו' וכל דבר שאינו וכו' בכאן נמצא חידוש דקאמר זה הכלל כל וכו' דלא קאי אמאי שמוזכר במתני', והוא דין בפ"ע שאין רישומו ניכר במה שהזכיר התנא קודם לו

דף ל"א ע"ב בש"ס והאמר רבא לולב של עכו"מ לא יטול ואם נטל כשר ופירש"י ואע"ג דאיסורי הנאה הוא. דמצות לאו ליהנות נתנו וכו' ע"ש. וקשה לי דמאי שנא של עכו"מ דאע"ג דאסור בהנאה אם נטל כשר ומאי שנא מאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה דתנן לקמן ל"ד ע"ב של ערלה פסול של תרומה טמאה פסול ואמרינן בש"ס לקמן ל"ה ע"א דטעמא, חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה ופירש רש"י שם וז"ל ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו ע"ש וא"כ גם בלולב של עכו"מ ראוי לפסול אפי' בדיעבד משום שאינו ראוי לכם בדרכי הנאתו כגון לבשל בו או או לסכך בו וכן לחד מאן דאמר התם של ערלה פסול לפי שאין בה דין ממון עי' פירוש רש"י שם גם כאן נמי בשל עכו"מ אין בו דין ממון כיון דאסור בהנאה והוה לן לפוסלו גם בדיעבד ויש לומר דשאני של עכו"מ שראוי לבטלו כיון שהיא ע"ז של גוי יש לה ביטול וכיון שראוי לבטלו וליהנות ממנו שפיר הוי מקרי לכם גם קודם שביטלו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ועי' למר"ן בש"ע סי' תרמ"ט סעיף ג' וסי' תקפ"ו סעיף ג' עי"ש

דף ע"ב ע"א מתני' מקבלת אשה מיד בנה מיד בעלה וכו' ובש"ס פשיטה מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל וכו' ופירש רש"י דלגבה איכא איסור טלטול קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול ע"כ הנה למאי דסובר שאשה רשאה לקיים כל מצות עשה שהזמן גרמא ולמצוה יחשב לה.. וזה דעת התוס' אין לסתור דעתו מש"ס דהכא דקאמר כיון שהיא לאו בת חיובא אימא לא תקבל מידי דלא חזי לה. דיש לומר דנהי דרשאה אבל מ"מ אינה מחויבת והכא מיירי באשה שלא רצתה לחייב עצמה בזה ולהכי לגבי דידה דהסיחא דעתה מיניה א"כ הא לא חזי לה קמ"ל ולמאן דסובר שאין רשאה לחייב עצמה אין לסתור סברתו מכאן דאמרינן מקבלת וכו' שאין כאן סתירה וכמו שפירש רש"י ז"ל וכדקימ"ל הבא בשביל ישראל זה הגם דאסור לאוכלו מותר לטלטלו משום דחזי לאחרים עי' בש"ע א"ח סי' תקט"ו סעיף ה' ע"ש ודו"ק. ועי' להרב כפות תמרים

שם ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביו"ט מוסיפין וכו' והא דאיתא בביצה ל"ו ע"ב אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. כתב הרב כפות תמרים דלא נאמר כלל זה אלא לב"ש אבל לב"ה איכא טובא בינייהו ע"ש. וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפירושו על המשנה במגילה ז' ע"ב ובביצה ל"ו ע"ב שכתב וז"ל וזה שאמר אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד זהו דעת ב"ש. אבל דעת ב"ה לא כי יש דברים רבים מלבר אוכל נפש שהן מוהרין בי"ט ואסורים בשבת ומהם בתחלת הפרק משילין פירות ומהם הוצאת לולב וקטן וס"ס וכו' ע"ש. ונ"ל דהא דקאמר דאליבא דבית הלל איכא דברים רבים מלבד אוכל נפש וכו' אין כוונתו אלא על אלו שאמרו חכמים בפירוש שיש חילוק ביניהם דהיינו בין שבת לי"ט שגלו דעתם בהם דוקא. אבל כל שלא גלו דעתם שיש חילוק בין שבת לי"ט אמרינן גם לב"ה אין בין יו"ט לשבת כלל וליכא חילוק בינייהו וכל מה שאסור בשבת אסור בי"ט. ויש להביא ראיה לזה מדברי הרב המגיד בהלכות י"ט פרק ראשון הלכה י"ז דכתב על מה שכתב הרמב"ם בהלכה י"ז וז"ל כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה וכו' בין שהוא משום שבות הרי הוא אסור בי"ט וכו' וכתב הרב המגיד על זה ז"ל כן איתא במגילה ז' אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכו' ע"ש הרי לך שזה הכלל ילפינן מניה אליבא דהלכתא והיינו בדבר שלא גלו דעתם שהוא חלוק אמרינן משפט אחד לכולם: