קרן לדוד (סקלי) מד

שיתכוין שומע ומשמיע. קתני משמיע דומיא דשומע. מה שומע לעצמו. אף משמיע לעצמו. וקתני לא יצא תנאי היא וכו' ע"ש

הנה פשט תלמודא שמקשה אמאן דפליג איר זירא וסובר דגם אם לא כוין המשמיע להוציא השומע כיון שהוא משמיע לעצמו כדי לצאת י"ח. אם השומע שמע ממנו יצא. ולהכי מסייע לר' זירא מברייתא זו דקתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו כדי לצאת ידי חובתו אף משמיע לעצמו לצאת ידי חובתו ואפילו הכי קתני דלא יצא השומע עד שיתכוין המשמיע להוציאו י"ח. וקשיא למאן דפליג א"ר זירא. זהו דרך ישרה שיבור לו האדם מכל דרכים שעלו בחשבוני כי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותם זו ואלמדה

והנני. מבאר את דברי בעליל לובש ומפשיט והוא כי אם אנחנו אומרים שכוונת הש"ס בתש' לסיועיה לר' זירא ולהקשות למאן דפליג עליה כמ"ש אלא דהא דקאמר הש"ס קתני משמיע דומיא דשומע תרוצא הוא דקא מתרץ הש"ס לקושיא זו דמקשה אמאן דפליג אר' זירא והכי פירושא קתני עד שיתכוין משמיע דומיא דשומע. מה שומע לעצמו וכו' ר"ל הא דקאמר נתכוון משמיע ר"ל נתכוון להוציא את עצמו ולא תוקע להתעסק. שאם תוקע להתעסק היינו דקתני ולא נתכוון משמיע דלא יצא דקתני ברישא דברייתא והא דקתני עד שיתכיון שומע ומשמיע ר"ל שומע יתכוין לצאת י"ת ומשמיע לעצמו לצאת י"ח. ואז יצא שומע ממנו והגם דלא נתכוון משמיע להוציאו י"ח ואתי שפיר נמי למאן דפליג א"ר זירא

אלא דלפ"ז דהש"ס בא לתרץ הוה ליה למנקט הש"ס בלישנא דתירוצא לומר הכי קתני משמיע דומיא דשומע שהוא לישנא דתירוצא והוה ליה לומר הכי קתני משמיע דומיא דשומע שהוא לישנא דתירוצא ולא הוה ליה להשמיט מלת הכי. ועוד הוה ליה לסיים וקתני אם נתכיון, שומע יצא שזה עיקר מטרתנו ואמאי נקט וקתני לא יצא שאין עיקר מטרתנו בזה לכן לא בחרתי בזה

ומשום קושי זה ג"כ אין נראה על דרך זה כוונת הש"ס וסיום הפירכא היא קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו לצאת י"ת אף משמיע לעצמו לצאת י"ח. והיינו כוונת התנא דקאמר עד שיתכוין שומע ומשמיע דהיינו להוציא את עצמו ואינו צריך לכוין להוציא את חבירו. וקשיא לר' זירא. ומתריץ הש"ס תנאי היא. הנה גם דרך זה לא בחרתי בו משום קושי הנז' דא"כ הו"ל לנקוט הש"ס וקתני אם נתכוון שומע ומשמיע יצא שזהו עיקר מטרתנו להקשות על ר' זירא ממה דקתני סיפא עד שיתכוון שומע ומשמיע דהיינו יתכוונו לעצמם לצאת י"ח ולא צריך משמיע לכווין להוציא את חבירו ולהקשות לר' זירא. ועוד דכפי דרך השני דהתירוץ הוא קתני משמיע דומיא דשומע מאי האי דסיים הש"ס וקתני דלא יצא. דלא הוה ליה לסיים הכי. דלשון זה הוא בכל מקום לשון קושיא הוא והש"ס בכאן שנה את טעמו ומתריץ בלשון וקתני. מאי דלא מצינו בכל מקום. ולא הו"ל לומר אלא קתני משמיע דומיא דשומע. מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו ותול"מ דבהכי מתרץ שפיר ודו"ק. שמנה ימים לתשרי של שנת ותעלומות סתרי כל חי לפ"ק ש' תפר"ח בין כסא לעשור ביום שלישי שהוא שמונת ימים לעשרת ימי תשובה. סליחה וכפרה. כתבנו בספר חיים. מלה שמינית במספר. תן בלבנו בינה. מדה שמינית לספירות. תורת אמת. תורה לשמה. בצדק כל אמרי פי וכו' כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. ולא כמתעקשים בבלי דעה

בש"ס ט"ז ע"ב ואמר ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל ע"כ והוא תמוה דרגל מאן. דכר שמיה בכתוב. ועוד דלפי דיוקו של ר' יצחק שהוצרך לדייק מהכתוב דמכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל משמע דחדש ושבת נמי אתי לאשמועינן וא"כ קשה דלמה לא, נקט במאמרו דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל בחדש ובשבת. וכבר דשו בו רבים בזה

ואשר אנכי אחזה לי בזה הוא דעיקר חידושיה של ר' יצחק הוא על הרגל דלא הוזכר בקרא ומדייק ליה נמי מקרא דגם ברגל חייב להקביל וכו' אבל מה שמוזכר בקרא דהיינו חדש ושבת לא הוצרך להשמיענו ועיקר ראייתו מקרא דכתיב ולא חדש ולא שבת דהו"ל לומר לא שבת ולא חרש דשבת קודם לחדש כמ"ש וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. אלא אלא ודאי מדכתב השבת אחר החדש משום דנכלל הרגל בכלל השבת דמועד נמי נקרא שבת כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת. ולהכי איחרו הכתוב אחר חדש שהוא באמת אחר חדש ונמצא שהשבת המוזכר בקרא נכללים בו שבת ורגל שמחוייב להקביל פני רבו ברגל נמי

ואין לומר כי כן דרך הפסוק להזכיר החדש קודם לשבת ( כמו שמצינו בישעיה ס"ו כ"ג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. וכן פסוק חדש ושבת קרא מקרא וכו'. זה אינו דשם קאמר לא זו אף זו דגם בשבת הקרובים יבואו להשתחות עי' רד"ק בפירושו שם מה שאין כן הכא קאמר בלשון שלילה לא חדש ולא שבת והוה ליה למנקט שבת ברישא וכן מצינן כתוב אחד אומר בשבתות ובחדשים וכו'

אחר כך ואחר זמן רב ראיתי לאיש אלהים קדוש מדבר הרב החסיד ממשפחת המכירי רבינו משה בר מכיר זצ"ל זיע"א בספרו הקדוש המנחה והמנהיג את האדם משכבו ועד קומו. היוצא השדה שנה שנה