קרן לדוד (סקלי) מג

כיהי עבדינן אי כרב הונא דמן בבל דבוצע מברך או כהא דרבי יוחנן משום רשב"י דבעל הבית בוצע ואורח מברך דמלישנא דש"ס לא מוכח מידי כיצד עבדו בענין ברכת המזון אי רבי זירא הוא דבירך או רבי אבהו דלא ידעינן מה נעשה בענין זה. ומלשנא דש"ס דקאמר בתחלה אחר שקלא וטריא שהיה בניהם קאמר שרא להו. אבל בענין ברכה לא קאמר הכי ולא גלה דעתו הש"ס בזה נר' לכאורה דלא בירך רבי אבהו

ולהכי באו התוס' וקאמרי מיהו יש ליישב הני תרי לישני. דהיינו דרבי יוחנן משום רשב"י ודרב הונא דמן בבל. דרבי יוחנן כשבעל הבית מסב וכו' והיינו שקלא וטריא שהיתה בניהם בין רבי' זירא ורבי אבהו. דרבי זירא היה סובר דבכל גוונא מיירי רב הונא דמן בבל. דאפי' אם היה בעה"ב מסב עמהם גם בזה קאמר רב הונא בוצע מברך. וא"כ כיון שבצע רבי אבהו הוא המברך ופליגי הני תרי מימרי. ורבי אבהו השיב לו שיש ליישב הני תרי לישני דלא פליגי דרב הונא מיירי כשאין בעה"ב מסב עמהם ורבי יוחנן מיירי כשבעה"ב מסב עמהם וכיון דיש להם יישוב למה עבדינן בינייהו פלוגתא. ומסתמא כיון דהשיב רבי אבהו דברים המתיישבים על הלב הסכים רבי זירא לדברי ר' אבהו ובירך רבי זירא שהוא האורח. והיינו טעמא דלא קאמר בש"ס בירך להו רבי אבהו כדקאמר בתחלה ודוק

ועיין למהרש"א בזה דפירש דהני לישני דקאמרי התוס' שיש לישב היינו מה שמוזכר הכא בדברי רבי יוחנן עם הא דרבי יוחנן שמוזכר בש"ס לקמן שאמר הגדול מברך וכו' ע"ש ובאמת העיקר חסר בדברי התוס' דהו"ל לאתויי הא דרבי יוחנן לקמן ולימא דיש ליישב הני תרי לישני דרבי יוחנן וכ"ו. הא שמוזכר הכא והא דרבי יוחנן לקמן שאמר דגדול מברך ע"ש ובאמת העיקר חסר בדברי התוס' לפי פירושו דהו"ל להתוס' לאתויי הא דלקמן דרבי יוחנן ולימא דיש ליישב הני תרי לישני דרבי יוחנן וכו' ואנהו שתקי מכל זה ולפי דברינו הא דקאמר רבי אבהו לרבי זירא לשרי לן מר משום דהוה חביב עליה רבי זירא ועיקר הסעודה נעשית בשבילו ולהכי הו"ל כבעה"ב. ולהכי אמר לו לשרי לן מר' כ"ט לתמוז התרצ"ג' מסכת מגילה

מתני' מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר. ופירש"י פעמים בזה ופעמים בזה. עוד פירש לא פחות ולא יותר לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו ע"כ. ונ"ל לומר דמשום דפירש פעמים בזה ופעמים בזה א"כ זמן קריאת המגילה אינו אלא יום אחד. ולא יותר. והוה סלקא דעתן לפרש דהאי לא פחות ולא יותר קאי אמי שרוצה לקרות באחד מאלו הזמנים צריך לקרות באותו יום דוקא לא פחות ולא יותר דבכל שנה ושנה צריך לקרות באותו יום לא פחות ד"מ דרכו לקרות בי"ב לא יקרא פעם אחרת בי"א ולא יותר דהיינו מי"ב לכך קאמר שאין לפרש כן אלא לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו כדמוכח ממתני'

עוד אפשר לומר דמשום דהייתי מפרש לשון המשנה דקאמר לא פחות ולא יותר היינו לא פחות מט"ו ולא יותר על ט"ו. להכי פירש לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו. והר"ן ז"ל כתב לא יותר מט"ו דהיינו י"ו ע"כ. נ"ל דבא לומר שלא תפרש לא יותר מט"ו דרוצה לומר שמי שקורא בט"ו לא יוכל לקרות יותר מיום ט"ו והיינו שלא יקרא ביום י"ד וט"ו שהוא יותר מיום אחד. להכי פירש דרוצה לומר לא יותר מט"ו דהיינו י"ו שאם לא קרא ביום ט"ו אינו יכול לקרות ביום ששה עשר ודו"ק. וכעין זה איתא בשבת קל"ז ע"א קטן נימול לח' לט' ליוד' לי"א לי"ב בחמשה זמנים. כי הכא והתם נמי קתני מתני' לא פחות ולא יותר ופירש התנא במסכת ערכין ח' ע"ב וקאמר אין קטן נימול פחות משמונה ולא יתר על שנים עשר. כן הוא לשון המשנה. ולכן פירש רש"י הכא כהתם ודו"ק. אחר כך ראיתי למהריט"ץ בתשובותיו תשובה קכ"א ששנה ופירש בזה ע"ש. מסכת ר"ה

בש"ס כ"ט ע"א הכא בשליח צבור עסיקינן דדעתיה וכו' הנה מדקאמר תלמודא הכי ולא קאמר שליח צבור שאני דדעתיה אכולי עלמא. משמע דהמקשה ס"ד דמיירי דשמע תקיעת אדם דעלמא. וא"כ תיקשי ליה אמאי נקט תנא דברייתא היה עובר אחורי בית הכנסת ולא נקט בקיצור היה עובר בשוק או היה יושב בביתו ושמע קול שופר וכו'. וצ"ל דס"ד דנקט בית הכנסת משום דמסתמא כל שתוקע בבה"כ אינו תוקע לשיר או להתעסק דאי כוונתו לשיר או להתעסק היה תוקע במקום אחר משום קדושת בית הכנסת. אלא ודאי מדתוקע בבהכ"נ מסתמא לשם מצוה קא מיכוון ולהכי דוקא אם היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע תקיעה אז אם מכוין לבו יצא דמסתמא תקיעה לשם מצוה היא לאפוקי אם שמע במקום אחר אף אם כוין לבו לא יצא דחיישינן דשמא תקיעה זו של מתעסק או דלאו בר חיובא וק"ל תורת אמת תורה לשמה בין כסא לעשור התרפ"ח

שם ת"ש נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע. נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד