קרן לדוד (סקלי) לו

דאדרבא הנהנה מיגיעו ומתבטל באותה שעה מתלמודו הוא גדול מירא שמים שתמיד יושב ולומד ונהנה מאחרים וק"ל

אי נמי באופן אחר דהנה אם אנחנו רואים לשני ת"ח בא לפניהם ספק אחד של איסור והיתר וראינו שאחד פירש את עצמו לצד אחד ולא רצה לבא בפיו בשר פיגול שעלתה עליו מחשבת פגול. והאחד אכל ושתה ושמח במה שאכל אבל טרח בעמלו עמלה של תורה בלמודו עד שהוציא לאורה הדין לאמתו ואכל ושבע ודשן. והיה סלקא דעתין לומר שזה שסלק עצמו מן הספק ולא אכל וכפה את יצרו הוא גדול ובא בשכרו יותר ממי שלא פירש ואכל. לכן בא ר' חייא לומ' שאינו כן אלא גדול הנהנה מיגיעו ממה שיגע וטרח עד שהוציא לאור משפטו יותר מורא שמים שפירש עצמו מזה ולא אכל. דאילו זה שיגע ואכל. עשה שני דברים טובים האחד שעשה טובת הנאה לגופו ולא חטא על הנפש נפש המתאות ונא ענה את עצמו שאכל ונהנה גופו וחומרו ועוד טרח בתורת ה' ונתן חלק לנפשו נפש ה' בלימוד ועסק התורה ולכך קרי ביה אשריך בעולם הזה מאשר לא חטא על הנפש הבהמית שנתאוה תאוה. ואכל ושבע ודשן. וטוב לך לעולם הבא במה שנתת חלק לה' בתירה ויגיעת הלימוד. אבל זה שהוא מסוג הראשון במה שאסר עליו הדבר ההוא אין צריך טרחה ויגיעה בזה במה שהחמיר על עצמו ולא רצה ליהנות ולאכול הדבר ההוא וכמי שאמרו בטעמא שאמרו בש"ס כחא דהיתרא עדיף והוא משום שאינו יכול להתיר הדבר עד שיביא ראיה לדבריו ולפי דעתי זהו כוונת הכתוב בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור ור"ל בכל עצב היינו טרחה ויגיעה ועמל יהיה מותר. יהיה אם רוצה להתיר דבר בזה צריך טרחה ויגיעה. אבל אם תרצה להחמיר על עצמך ולאסור הדבר ההוא אין צריך טרחה ויגיעה כי אם לעקימת שפתים לומ' שכיון שיש בו בית מיחוש אין אני רוצה לאוכלו וזה שסיים הכתוב ודבר שפתים אך למחסור דהיינו אם רוצה לחסר דבר מה יכול לחסרו אך בדבר שפתים ואין צריך יגיעה לזה וזהו כוונת רבותינו באבות בן הא הא אומר לפום צערא אגרא דר"ל הצער והעמל שהוא לפום שהוא הפה הוא עיקר האגר שלזה צריך יגיעה רבה בתורה ולהכי להפה הוא עיקר השכר שע"י זה יהיה יגיע בתורה ודוק

אי נמי יש לפרש באופן אחר והוא דיש שני סוגים בלומדי תורה. והסוג שרוצה ללמוד יומם ולילה ומחדש חידושין כפום חורפיה. אלא שאינו כותב בספר מה שמחדש מפני שאינו. רוצה ליבטל מלימודו אפילו רגע אחד וזמן שיהיה כותב מה שחידש ילמוד עוד באותו זמן לימוד אחר זהו דעתו דעת עליון שאינו רוצה להתבטל מלימודו בשעה שהוא כותב מה שלמד כבר ואינו מחדש שום דבר בזה. אלא מה שכבר חידש יוחק בספר לכך אינו רוצה לכתוב וחלף שיכתוב לומד דבר חדש. אבל כל מה שחדש ויגע ועמל והרה עמל וילד שקר נשאר מעל אשר תדפנו רוח השכחה ואינו נהנה ממה שיגע דחלף. הלך לו. ויש ת"ח שכל מה שחידש בכת שכלו וחכמתו. וטרח ויגע עוד טורח בכפלי כפלים וכותב על ספר חוקה ודעתו משכיל על דבר ימצא טוב דהגם שמתבטל מלמודו בשעה שהוא כותב מ"מ הרי הוא עוסק בתורה ואינו מתבטל והרי הוא חוזר על למודו באותה שעה שהוא מתעסק לכתוב ועוד כי ברוב ימים ימצאינו ושמח בלמודו כדכתיב שמחה לאיש במענה פיו בכל עת וזמן ומשום הכי קאמר שגדול הנהנה מיגיעו זה שהוא כותב בגללי אצבעותיו ובכפי ידיו ונהנה מיגיעו כדאמרן יותר ממי שהוא ירא שמים שירא פן יתבטל מלמודו בשעה שהוא כותב ומשום הכי לימד הוא באותה שעה שראוי לכתוב בה והיינו דקאמר יגיע כפיך כי תאכל שהוא יגיע בכפיו שהוא כותב בהם כי תאכל כי ברוב הימים ימצאנו ולא ישכח ממנו מאומה אשריך בעולם הזה שמוצאו לפניו בכל עת ושמחה לאיש במענה פיו. וטוב לך לעולם הבא. דכיון שכתב בספר והניח אחריו ברכה ובכל עת שילמדו דבריו בבית המדרש שפתותיו דובבות בקבר על דרך שאנו אומרים דוד מלך ישראל חי וקיים מפני שכל העולם קורים בספרו ספר תהלים ונמצא בכל עת דובבים שפתיו בקבר והרי הוא חי וקיים לעד ודוק וכמו דאיתא ביבמות דף צב' ע"ב

דף יט' ע"א תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא אימא ודחי עשה תשובה והני מילי בדברים שבגופו אבל בממונא עד דמהדר למריה ע"כ. וקשה לי הא קימ"ל שאין ספק מוציא מידי ודאי והרי העבירה ודאית שראה בעיניו והתשובה היא ספק. ועוד מה תמיהא היא זו שמא סלקא דעתך הא ודאי אינו אלא מתורת ספק שלא ראינו שעשה תשובה. ועוד קשה שא' זו חזרה ממה שקאמר מעיקרא שמא הוה ליה לש"ס לומ' אלא אימא ודאי עשה תשובה והכא לא קאמ' כי אם אלא ודאי עשה תשובה דמשמע שאינו מגיה בדברי מי שאמר שמא לודאי אלא מפרש דבריו שמה שאמר שמא רוצה לומ' ודאי והם תרי הפכי בנושא שאינן סובלין זה את זה. ואי ר"ל שזה שאמר אלא ודאי עשה תשובה פליג מכח קושיתו אשר היא כפי דעתו דעת עליון משברת הרים ומפרקת סלעים דבשום אופן לא יעלה על הדעת שיהיה מתורת ספק ואינו