קרן לדוד (סקלי) קכו

נתכוון לשאול אלא לגדלם אפרוחים והוי מקח טעות או דילמא דדוקא הכא משום דשינה והמשנה ידו על התחתונה אבל היכא דלא שינה לא הוי מקח טעות. ולכאו' אם אין לי מכזיב נראה דצד השני עיקר ולא מבעיא דלא הוי מקח טעות אלא אפי' אדביני ביני אין צריך להחזיר לו משום דהוה ליה לפרש דבריו מאי קא בעי ומדלא פירש איהו דאפסיד נפשיה שהרי המוכר לא הטעהו דהא כאשר שאל נתן לו ואין עליו כלום, ועי' הרמב"ם ז"ל פרק ט"ז מ"ה מכירה ע"ש, ועי' בסמוך

, דף ז' רש"י ד"ה. שיעורו של זה וכו' להכי לא יליף עי' מה שפי' רש"י בפ' אלו מציאות לב' ע"א ד"ה לומר לך פריקה בחנם בעין מה שפי' כאן ועי' בשיטה מקובצת שם ביאור ס' רש"י ע"ש, וינוח לך כאן, שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת דלא תימא דיו וכו'. נ"ל לומר דלא ניחא ליה לפרש ז"ל דשאור אתא לגלויי אחמץ דלא נימא בכזית ברהטא דשמעת' משום דס"ל זל' דאי לזה הוא דאתא לא טרח וכתב קרא להכי דהא כיון לית בו מעשה ליכא מלקות אם לא ביער. וא"כ מה היה הטעות שהיינו עועים לולי דאתא קרא עד שטר וכתב לך קרא לזה אי שלא נימא דגם חמץ בכזית אי משום זה לא צריך משום דגם אם תטעה ותאמר דמוזהר בכזית לא נפיק מינה חורבא. ועוד דאין סברא לומר דהכתוב בא להקל עליו אלא להחמיר עליו ולימא שאור בכזית דלא תימא דיו כדאמרינן במס' מכות על פסוק על פי שנים עדים או שלשה עדים דף ה' ע"ב וזה כלל אמיתי בידינו, וכדכתבו התוס' במס' מוע"ק דן ג' בד"ה שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע בא"ד ובמשמעות' דקרא שבא להחמיר ולא להקל וכו' ע"ש. ועי"ל כוונת הש"ס מ"ט דב"ש ר"ל דלא קאמרי דחד שיעורא הוא ושוים נינהו וכמ"ש רש"י דיה א"כ ע"ש:

והשיב ע"פ סברת ב"ה דאמרי זה וזה בכזית וה"ה דהוה מצי להשיב על פי ס' ב"ש דסברי דחמץ בככותבת וס' ב"ש היא או כמ"ש רש"י ז"ל דליפי' שיעורא הל"מ ור"ל דשיעור הביעור בפסח בככותבת אבל לא פירשה ההלכה אהיכא קאי ולהכי אי כתב רחמנא חמץ הו"א דהלכתא אחמץ שמפורש בקרא קאי ואי שיעור חד לתרוייהו לכתוב רחמנא חמץ ואנא אמינא דיו לבא מן הדין וכו'. ובזה יש ליישב קוש' התוס' על רש"י, א"נ ס' ב"ש כיון דלא ילפי ביעור מאכילה סברא הוא דנימא דחמץ לחיוב ביעירו צריך ככותבת שהרי הוא חידוש שחידשה בו תורה שאפי' על הראיה יחייב הכתוב ולהכי כל מה שמצינו להחליש האיסור מחלישין דלא מצינו בשום מקום שהזהיר על הראיה בשום איסור הנאה ולהכי אי לא כתב אלא חמץ הוה אמינא בככותבת והוה ילפינן מניה שאור ולימא דיו. דה ט"ו ע"א תוס' ד"ה כל שנאותין בו בחול וכו' ואתי לאתויי תפילין דמשלחין וכו' אבל לא תני לאתויי סנדל המסומר וכו'. כל הרואה דבריהם יתמה במה שאמרו אבל לא תני לאתויי סנדל המסומר דהא סנדל המסומר קתני במתני' דלא כדקתני רישא אבל לא סנדל המסומר ולא נוכל לו' דלא גרסי' לה במתני' דהא בש"ס שקיל וטרי עלה ורש"י גריס לה. לכך נר' לו' דשיטת התוס' היא דמפרשי דר' יהודה הוא דקא' לזה הכלל ופליג את"ק דקא' דמשלחין דוקא לצורך המועד ור' יהודה קאמר כל שנאותין בו בחול כגון תפילין משלחין אותו בי"ט אפי' אין בו צורך מועד כדאמרי' יצאו שבתות וי"ט שהן גופן אות וכקושית ב"י א"ח סי' תקי"ו ע"ש, ומשו"ה סברי התוס' זל' דזה הכלל מאמר ר' יהודה ור' יהודה פליג את"ק ולא הצריך צורך המועד אלא כל דבר שהוא נגמר מלאכתו ומעתה הוא ראוי בחול כגון תפילין וכיוצא משלחין בי"ט דבזה אזלא לה קושית רבי' ב"י ועל פה הנחה זו הוקשה להם ז"ל לפי שיטתם דלמה לא קא' הש"ס דזה הכלל דר' יהודה אתא לאתויי סנדל המסומר נמי כמו תפילין אע"פ שאין נאותין בו בי"ט משלחין אותו, ואהא תירצו דודאי אסור לשלוח סנדל המסומר אליבא דכ"ע דלא דמי לתפילין ודוק' ולא תיקשי לך לפירוש זה מאי אף דקאמר רבי יהודה דמשמע דמודה הוא לת"ק בכל מה שהזכיר אלא שמוסיף אף מנעל לבן, דיש לו' דמאי אף דקא' קאי אמנעל שאינו תפור שאסר ת"ק וכמו שמצינו בפסחים כעין זה דף לו' דקא' ומאי אף אקמייתא קאי ע"ש. ובזה יש ליישב פסק הרמב"ם ז"ל דלא הזכיר סנדל המסומר דיש לו' כמ"ש דהוא סובר זל' דר' יהודה פליג עליה דת"ק והוא בעל המאמר דזה הכלל כמ"ש וקא' כל שנאותין בו בחול דהיינו שהוא נשלמה מלאכתו כגון תפילין וסנדל המסומר וראוי הוא בחול משלחין אותו בי"ט וסבר הרמב"ם זל' דהלכתא כר' יהודה ממה שהתיר רב ששת לסדורי תפילין ביומא טבא והיינו כרבי יהודה וה"ה לסנדל המסומר כיון דראוי ליהנות ממנו בחול ואינו מחלק כחלוק התוס' זל' ורש"י זל'. ולא תיקשי לך לפי' זה ממה שאמר אביי לעיל טו' ע"א סנדל המסומר אסור לנעלו ומותר לטלטלו דמשמע דוקא טלטול ולא שלות ומביא ראיה ממתניתין דקתני אין משלחין דאביי אזיל לשיטתיה דהקשה לרב ששת הכא מזה הכלל וסובר דגם בתפילין אסור כפשט מתני' אבל רב ששת השיבו אחור ושתק ליה ודוק'. דף כ"א ע"ב מתני' ב"ש אומרים לא יחם חמין וכו' אא"כ ראוים לשתיה, נ"ל דמיירי במים צוננים טפי וכשמחממים אותם נתייפו לשתיה וא"כ הוי לצורך אוכל נפש וה"ה אם ראוים בזה ללוש בהם מותר לחממם ועי' בתוס' ד"ה לא יחם ע"ש וה"ה אם מחמם אותם להמת קפא עי' בפרק ערבי פסחים קי"ט ע"א