קרן לדוד (סקלי) קיב

דעיקר התירוץ לרבי יוחנן הוא רבי יהודה לדבריהם קאמר להו וזה חסר מדברי רבי יוחנן לכך לא ניחא ליה בשיטת מאיבר"א אבל אי אמרי' דמוחלפת הא דאין סוחטין א"כ עיקר הפירכא דרבי יהודה אדרבי יהודה לדבריהם קאמר להו וזה חסר מדברי רבי יוחנן לכך לא ניחא ליה בשיטת מאיבר"א אבל אי אמרי' דמוחלפת הא דאין שוחשין א"כ עיקר הפירכא דרבי יהודה אדר' יהודה דפריך הש"ס בזה מתרצה ואי קשיא להפך דרבנן אדרבנן הא נמי לא קשיא דלדידיה קאמרי רבנן אלא דלא חש לתרץ זה כיון דהמקשה לא פריך ליה אלא דר' יהודה אדרבי יהודה והא תריץ ליה שפיר וק"ל

ע"ב רבינא אמר לעולם וכו' אודו לי מיהא דבשני שריא דשתי קדושות וכו'. ק"ק דהיכי תיסק אדעתיה דרבי יהודה לו' אודו לי וכו' דשתי קדושות דהא כבר אפליגו קודם לזה באים היה ירא שמא תתעבר דסובר רבי יהודה דשתי קדושות ולא הודו לו חכמים משום דס"ל דקדושה אחת היא. וי"ל דפלוגתא דלעיל ודהכא כולם נאמרו בבת אחת בהדי הדדי אלא דהש"ס פלגינהו

ע"א רש"י ד"ה. מתנה אדם וכו' יהיו אלי תרומה על אלו ואם היום וכו' יהיו אלו תרומה על השאר ע"ש. יש לדק' קצת דלמה שינה בלשונו מריש לסי' דמעיקרא קא' אלו על אלו ולבסוף קא' אלו על השאר. וי"ל דביום הראשון דעדיין לא הגיע לפרק היה נוטל לא שייך לו' על השאר אבל ביום השני שיכול ליטול ולהגביה מהם תרומה ומעשרות שייך שיור שהרי. שייריה נכרים

ע"ב ד"ה. רבינא אמר הא דקא' רבי יוחנן וכו' קשה מאי אתא לאשמועינן בזה. וי"ל דנתכון בזה רש"י לקושית הרב בני שמואל ולתרוצו דהנה הרב הנז, הקשה. דאמאי לא קא' הש"ס דרבינא נמי סבר דביצה אסירה משום משקים שזבו ותרץ ז"ל דאיכא למדחי דלעולה לא סבר כן אלא רבינא לדבריו דרבי יוחנן קאמר ע"כ ע"ש. ונראה דלזה נתכוון רש"י ז"ל בלשונו הזהב רבינא אמר הא דקא' רבי יוחנן דרוצה לו' דלר' יוחנן קא' וליה לא סבירא ליה. כן נ"ל נכון וק"ל. ולעיקר קושייתו נ"ל לו' הא דלא קא' הש"ס הכי משום דרבינא ורב אשי הם שסדרו התלמוד ולהכי לא שייך לו' הכי

שם רבינא בריה דרב עולא וכו' כתב הרב בני שמואל וז"ל אין להוכיח מכאן. דרבינא לית ליה הכנה דרבה מדלא מתרץ הך קושיא דרבי יהודה דאסר. הביצה מטעמא דהכנה דאיכא למי' וכו' ועי"ל דלא שייך לו' דר"י אית ליה הכנה משום דמשמע ליה לרבינא דרבי יהודה דקא' הביצה מותרת בשני אף ביו"ט שחל בע"ש דסתמא קא' ואי ס"ל נר"י הכנה תאסר אף ביום ב' כדאמרי' לקמן ותם אני לא אדע מאי קא' דאי משום דמשמע לרבינא דר"י קא' גם ביו"ט ב' שיום ראשון היה בע"ש דודאי זהו כוונת הרב דלא שייך לפרש דעל יו"ט ב' הוא דקא' שחל בע"ש דזה אין לו שחר כלל דמה עביד ע"ש בזה אלא ודאי כדאמרן. בפשיטות וא"כ אי כך משמעות דברי ר"י עדיין גם השתא דפירש רבינא בעומדת לגדל ביצים מיירי ר"י תקשי לך דהיכי קא' תאכל בשני דמשמעותו אפילו הוא שבת נימא דשמא אתמול קדש ומגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא דשבת אלא דלזה י"ל כמ"ש התוס' לקמן ד"ה נימא קסבר רב קדושה אחת היא דלא אמרי' מגו משום יום שהיא לשעבר אלא דעדיין קשה הרישא דומיא דסיפא וא"כ כי היכי דתאכל בשני משמע אפילו בשבת הכא נמי ברישא דכלכלה דאוכלה בשני משמע אפי' בשבת זה לא יתכן דהכא שמא שניהה קדש דשמא ע"ש שהוא י"ט ראשון הוא קדש ויום שבת קדש ואין יכול להתנות

שם אחד ביצה שנולדה וכו' אסור לטלטלה וכו' הא דאסור לטלטלה אפילו לצורך גופה לכסות בה הכלי אע"פ דקי"ל שכלי שמלאכתו לאיסור מטלטלין אותו לצורך גופו ומקומו כמ"ש מר"ן בש"ע סי' שח' ס' ג' וכן קי"ל דמותר לטלטל שברי כלים שנשברו בשבת הגם שהם נולד כמ"ש מר"ן ז"ל שם ס"ו וי' י"ל דזה גרע טפי שאין בה שייכות כלי כלל ודוק'

שם וספיקא אסורה וכו' בשלמה לרבה וכו' הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכולי. מכאן משמע דכיון שחייבתו תורה להזמינו בפה מאתמול שהוא חול כדכתיב והיה ביום הששי והכינו אה אשר יביאו אם לא הכין אותו דבר מאתמול אסור לאוכלו מן התורה בשבת כיון שלא הוכן מאתמול כהאי ביצה שנולדה בשבת ולא הוכנה מאתמול ולהכי כיון שהיא אסורה היום מן התורה באכילה אף בספיקא יש לאסור וצ"ע שהרי אף באפיה ובשול דבידים אמרה תורה את אשר תאפו אפו מבעוד. יום עי' רש"י ב' ע"ב ד"ה והכינו ע"ש. ואפ"ה מצינו לר"מ דס"ל שאם לא בישל. מבע"י ובישל בשבת בשוגג יאכל בו ביום הגם שהתורה הזהירתו שיכין בישולו מבע"י אם לא הכין לו ושגג ובישל בשבת הגם דהוא עבד איסורא מ"מ התבשיל מותר בו ביום ומאי שנא הכא דאסורה הביצה שנולדה בשבת והחמרנו. אפילו בספיקא דלכאורה דלא גרע נולדה מנתבשלה בידים וצ"ע כעת. וצ"ל דהכא שאני שהתורה אסרתו בפי' אם הוכן ביו"ט לשבת אפילו הכנה בידי שמים וב"ש דבידי אדם אי לא אמרי' הואיל שהרי בפירוש אמרה תורה והכינו את אשר יביאו ור"ל והכינו בחול את אשר יביאו בשבת לסעודתן וכיון דמוקמינן להאי קרא בהכנה והזמנה בפס וכן בהכנה דבידי שמים דצריכין להיות בחול ולא ביו"ט ושבת ע"כ לו' שלא בא הכתוב להזהירו על הכנה דבידי שמים שלא יעשנה ביו"ט או בשבת שאינה בידו להזהירו עליה כיון שהיא בידי שמים אלא ודאי שלא בא להזהירו אלא על דבר זה שאם הוכן בידי שמים בחול הוא שיאכל