קרן לדוד (סקלי) ק

חדושי נדה

דף ל"ג ת"ר מעשה בצדוקי אחד שספר עם כהן גדול בשוק ונתזה צנורא מפיו ונפלה לכהן גדול על בגדיו והוריקו פניו של כ"ג וקדם אצל אשתו אמרה לו אע"פ שנשי צדוקים הן מיתיראות מן הפרושין ומראות דם לחכמים וכו'. מכאן תמיה לי טובא על רבינו שמשון בפירושו על פרק קמא דכלים משנה ג' ד"ה משכב התחתון כעליון באו"ד. וצריך לדקדק בבועל נדה אם יש לו מעיינות או לא ואם מטמא אדם לטמא בגדים במגע ובמשא וכו' ע"ש. והביאו הרב משני למלך בהלכות מטמאי משכב ומושב בפרק שלישי הלכה א' עיין שם שכתב וז"ל. והנראה אצלי שהספק הוא משום דע"כ לא אמרינן דאין בועל נדה עושה אב אלא בטומאה שאינה יוצאה מגופו דומיה דמשכב. אבל בטומאה יוצאת מגופו לא ילפינן ממשכב. פש גבן הקישא וכשם שנדה עושה המעיינות אב ה"נ בועל נדה או דלמה לא יעשה בועל נדה אב ויהיו מעיינותיו כמשקין. שנוגע בהן וכשאר הטמאים. וכמ"ש בהלכות אבות הטומאה וכו'. ור"ל שכיון שאינם אב אינם מטמאים אדם וכלים ע"ש והרי מכאן מוכח שיש לו מעיינות שמטמאין הבגדים מחמת רוק פיו שנתז על בגדי כ"ג. ועי' פי' רש"י ד"ה והוריקו פניו שכתב וז"ל חרה לו שנטמאו בגדיו וקדם כ"ג אצל אשתו של צדוקי לשואלה אם השלימה לדם ירוק או לא ע"ש. ועי' עוד בתוספות סוף ד"ה ותיפוק ליה משום צינורא שכתבו וז"ל ועוד דגבי צדוקי דהכא דפריך תיפוק ליה משום צינורא דע"ה. פירוש ומה הרויח במה שקדם אצל אשתו. והא אם בועל נדה הוא. נטמא הוא ובגדיו כנושה רוקו של זב וכו' הרי פשיטא להו שרוקו של בועל נדה מטמא כרוקו של זב אע"פ שאין להקשות מהתוס' על הר"ש משום דגברא אגברא קא רמית. מ"מ הש"ס מוכיח כן ואפשר דסובר ר"ש ז"ל דמכאן אין לה להוכיח שבועל נדה עושה מעיינות דיש לומר דהא דח"ש ש לרוק דשמא דבועל נדה הוא לא משום מעיינות אתי עלה אלא משום דבועל נדה טמא מדאוריית' ותהי נדתה עליו וצינורא דידיה טמא משום טומאת משקין שנגעו בטומאה שמטמאין כלי מדרבנן וכמו שכתבו התוספות בסוף ד"ה ותיפיק ליה וז"ל האי משום צינורא דע"ה לא נטמא אלא הבגד לחוד משום משקה שמטמא כלי מדרבנן ע"כ ע"ש והוא מגזירת יח' דברים וק"ל ובהכי אתי שפיר פרכת הש"ס דפריך ותיפוק ליה משום צינורא דע"ה שהוא דרבנן דגם בועל נדה צינורא דידיה אינו אלא מדרבנן כמ"ש ודוק'

מ"ו ע"ב מ"ז בש"ס עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה וכו' דברי ר"מ ורבי יהודה וכו' ופירש רש"י ד"ה חייבת בחלה ולא אמרינן דתרומה פוטרת לה ואע"ג דתרומה אינה חייבת בחלה. מדומע חייב בחלה מ"ט דדימוע דרבנן הוא דמדאוריית' חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאצרוך אחד ומאה וכו' ע"ש וכן היא דעת ריב"א כמ"ש התוספות ד"ה אתי דמוע וכו' ע"ש

ונראה לי דלפי מאי דאית' בפסחים כ"ט דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בעינן במשהו כרבי יהודה וגזר חמץ בזמנו שלא במינו במשהו אטו מינו ע"ש ומדגזר הא אטו הא מוכח דסבר דהא דאין ביטול למינו הוא מן התורה וכן איתא בהדיא במסכת חולין צ"ה ע"ב ובמנחות כ"ב ע"א ע"ש. וא"כ איך קאמר רש"י והתוספות דמדאורייתא חד בתרי בטיל וכו'

ונראה לי דכלל דכיילי רב ושמואל אינו אלא בדבר שגופו איסור כגון חלב ודם וערלה וכלאי הכרם וכיוצא בזה הוא דכיילי לן הני כללי אבל בתרומה דהיא גופה היתר שהפירות של היתר נינהו אלא מצד דקרא עליהם שם תרומה נתקדשו ונאסרו לזרים ונאכלין לכהנים קדושי עליון. בזה לא נאמרו הני כללי ודינם מן התורה חד בתרי בטיל כמ"ש רש"י והתוספות והכא בעיסה שנדמעה ולא היה שם בחולין מאה ואחד שנקרא דימוע ונאסרה לזרים וכן בעיסה שנתחמצה בשאור של תרומה דקימ"ל שאפילו באלף לא בטיל דלשון שנתחמצה כך מוכח שהיה בו בשאור כדי לחמץ שבזה קימ"ל שאפי' באלף לא בטיל כדפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ששה עשר מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' וז"ל כיצד שאור של חיטין של תרומה שנפל לתוך. עיסת חיטין של חולין ויש בו כדי לחמץ הרי העיסה כולה מדומע' ואע"פ שהשאור אחד מאלף וכו' ע"ש מ"מ לענין חיוב חלה אין להקיל בה דנהי שהשאור של תרומה לא יתבטל ואסירה לזרים מ"מ החולין עדין חולין נינהו ובחיובם קיימי דמי מבטל חיובייהו דאלו היה רוב תרומה יכול להיות שיתבטל חיובייהו אבל במיעוט תרומה לא פקע חיובייהו ולכך סברי ר"מ ור' יהודה שחייבת בחלה

ונראה לו דלסברת ר"מ ור"י דאזלי בחיוב חלה בתר דין תורה דחד בתרי בטיל א"כ הכא מיירי אפי' בחולין דלית בהו שיעור חלה אלא בנפילת תרומה לתוכם אז נשלם להם שיעור חלה ודעת ר"מ ור"י לחיובי בחלה שכיון דקי"ל אחרי רבים להטות א"כ חלק התרומה מצטריף עם החולין להשלים השיעור וחייב בחלה כנ"ל

וחפשתי ומצאתי כדברי אלו ב"ר שמשון במסכת חלה פרק ראשון משנה ד' וז"ל ד"ה והמדומע ומשמע בירושלמי במסקנה דמדומע דפטור מן החלה היינו כשאין מן החולין חמשה רבעים דאם נתערב סאה תרומה בצ"ט של חולין ולקח מהן ה' רבעים קמח וגלגלן נמצא אחד ממאה שבהם תרומה ולכך