קרן אורה נדרים צב

נתקדשה לאחר לא תצא. ולפי לשון רמ"א ז"ל דלא מהני אלא לתפיסת קידושין אפילו אם נשאת תצא עוד כתב הב"ש ז"ל בשם א"ח לחלק דע"כ נאמנת מחמת חזקה דאין אשה מעיזה אלא היכא דליכא עדים שהיא אשת איש אלא הוחזקה באשת איש אבל אם יש עדים אינה נאמנת וי"ל דיצא לו ממתניתין דכתובות ואם יש עדים אינה נאמנת ואמאי לר"א דאמר שלא בפניו כבפניו דמי ואינה מעיזה אמאי אינה נאמנת אלא משום דיש עדים אינה נאמנת אפילו בפניו וכבר כתב הב"ש ז"ל דלא משמע כן מכל הראשוני' ז"ל וכן שיטת הראב"ד ז"ל וצ"ע:

והנה בשמעתין משמע דרבא פליג עליה דרב המנונא וסבירא ליה דאינה נאמנת לומר גרשתני יקשה דבכתובות פ"ב משמע דרבא סבירא ליה כרב המנונא מדפריך הש"ס עליה דרבא דמשני התם דברי ר' יוחנן מרב המנונא ע"ש וראיתי למי שכתב דאדר"י הוא דפריך דר' יוחנן ע"כ סבירא ליה כרב המנונא מהא דאמר בירושלמי שם דאפילו ברישא אם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא. וע"כ היינו משום דרב המנונא וכדאיתא בתלמודין ולע"ד זה אינו דהא הש"ס פריך עלי' דרב המנונא מהשמים ביני לבינך דמשנה אחרונה דאינה נאמנת ומשני משום דהתם ליכא העזה דאיהו לא קים ליה ביורה כחץ אבל בירושלמי מפרש השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקא כו' ואע"ג דידע בה בעלה דמשקרה מ"מ אינה נאמנת למשנה אחרונה א"כ ע"כ ליתא לדרב המנונא גם באומרת גרשתני וע"כ צ"ל דטעמא דר' יוחנן דלא תצא בנשאת ואח"כ באו עדים הוא משום מיגו וכן משמע התם בירושלמי ע"ש. והדרא קושיין לדוכתא מאי פריך הש"ס עליה דרבא מרב המנונא. ועי' בהרא"ש ז"ל שכתב דרבא נמי אפשר דמודי לרב המנונא אלא דמדחי ראייתו ולא משמע כן. והתוספות ז"ל ביבמות פרק האשה שלום גרסי הכא דרבה פליג אדרב המנונא ולפי זה נמי תיקשי מהא דאמר רבה בפ' התקבל ומודה רב הונא דאם אמרה קמאי דידי יהבא ניהליה כו' מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהבא ניהליה ופי' הרא"ש ז"ל התם דאפילו אין הגט יוצא מתחת ידה היא נאמנת אי אמרה לדידי יהבא ניהליה וכדרב המנונא אלמא דרבה נמי אית ליה דרב המנונא וי"ל דהתם רבה אליבא דרב הונא קאמר ורב הונא ס"ל כרב המנונא כדאיתא בסוף המגרש ע"ש:

והרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מה"א משמע דמפרש להא דהשמים ביני לבינך כפי' הירושלמי על מניעת היחוד וכבר הקשו ז"ל עליו כיון דפסק כרב המנונא א"כ בכה"ג אמאי לא מהימנא דהא מילתא דידע בה בעלה אינה מעיזה ובש"ע סי' ע"ז כ' כלשון הרמב"ם וכבר הקשה שם הב"ש בשם הפרישה מהא דכתב בסי' קנ"ר ונת דאין לו גבורת אנשים דיוצא משום דאינה מעיזה והלחו.. בל לחלק דדווקא בכה"ג דיורה כחץ דבעיא לאפוקי נפשה מב חא דאינה מעיזה אבל אם טוענת שאינו מתיחד עמה אין זו העזה כ"כ. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו שם משמע דבטענת גבורת אנשים נמי עושין פשרה ביניהם ועי' לח"מ שם והיה נראה דהרמב"ם ז"ל לא פסק כרב המנונא אלא דווקא באומרת גרשתני דבזה וודאי אינה מעיזה וכמש"כ הרא"ש ז"ל כאן בפסקיו דאומרת גרשתני מסתברא טפי להאמינה שלא תהא באיסור כל יומי אבל בשאר טענות אין להאמינה וכרבא דפליג אדרב המנונא אלא משום דהא דרב המנונא באומרת גרשתני איתמר בכמה דוכתי משמע דהלכה פסוקה היא תדע דהא איכא מ"ד דאפילו שלא בפניו איתמר דרב המנונא. וזה וודאי ליכא למילף ממתניתין אפילו לפי משנה ראשונה אלא ע"כ מסברא בעלמא הוא דס"ל הכי דחזקה דאינה מעיזה בזה אפילו שלא בפניו אבל דברי השולחן ערוך צריך עיון ונהי דיש לומר כמו שכתב הלחם משנה ז"ל לחלק בזה אבל מנ"ל לחלק בהכי וכבר נאמרו דינים אלו בארוכה בדברי הראשונים ז"ל ועי' בשער המלך בה"א שהאריך בזה ודוק במה שכתבתי:

ע"ב בגמ' ההוא גברא דהוי מהרזק כו' אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוי מירכס וכתב הר"ן ז"ל דאיצטריך האי טעמא לבעל נפש שלא יחוש לעצמו אבל מדינא בלאו הכי שריא דאין האשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה אבל התוס' והרא"ש ז"ל ביבמות פרק ב' כתבו דמיירי הכא באומרת טמאה אני לך דאי לאו הני טעמא הוי אסורה לבעלה וצ"ל לדבריהם ז"ל אע"ג דאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת למשנה הכא בהני עובדי היא נאמנת כיון דאיכא רגלים לדבר וכמש"כ לעיל בשם הירושלמי ומה שהקשו התוספות והרא"ש ז"ל שם הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא לא הבנתי מאי ענין קושיא זו לפי פירושם הא בלאו הכי אמתניתין למשנה אחרונה יקשה קושיא זו וכמו שהקשו ז"ל הכא:

והתוספות ז"ל בכתובות פרק אע"פ. כתבו ג"כ לפרש כנ"ל דמיירי באומרת טמאה אני והקשו שם על זה אמאי לא תהיה נאמנת במיגו דמאיס עלי ומסקי התם דהכא לבועל הוי אסירא אי לאו הני טעמי וכן מסתבר דבאומרת טמאה אני לך משום טעמא דאירכוסי הוי מירכס לא הוי שריא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא. ואין דבריה' ז"ל מובנים. דאי משום חתיכה דאיסורא תיקשי אמשנה אחרונה דבאומרת טמאה אני לך שריא ליה וכן הקשה מהרש"א ז"ל שם וצ"ל דכוונתם דהכא בהני עובדי דאיכא רגלים לדבר וגם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא משום טעמא דאירכוסי הוי מירכס לא מסתבר להתירה ודווקא באומרת טמאה אני לך סתמא הוא דהקילו משום דעיניה נתנה באחר אבל לא בכהאי גוונא דאיכא רגלים לדבר וכן כתב הבית שמואל ז"ל בסי' קט"ו בביאור דבריהם ז"ל:

וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דבעובדא דפרטיה נואף וכלאי בבא נמי מיירי באשת כהן אי נמי באשת ישראל ורוצה להחמיר על עצמו ולא הבנתי דבריו ז"ל ועי' כתובות גבי ראוה מדברת ובתוס' שם ומ"ט אתיא ליה שפיר טפי באשת כהן מאשת ישראל דאי בלא אמרה טמאה אני לך גם באשת כהן מותרת בלאו הכי דאין האשה נאסרת אלא על ידי קינוי וסתירה ואי מיירי דאומרת טמאה אני לך באונס א"כ מאי אריא באשת כהן הא באשת ישראל נמי נאמנת כהאי גוונא אי לא דאירכוסי הוי מירכס כיון דאיכא רגלים לדבר ועי' פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שכ' ג"כ דהמעשיות מיירי באשת כהן לפי שהטעיות והפיתוי הוא חלק מהאונס ופיתוי זה לא הבנתי דדוקא פיתוי קטנה הוא דהוי אונס וגם זה לא ס"ל להרמב"ם ז"ל:

ומ"מ מדברי הרשב"א והר"ן ז"ל שפירשו דהכא לענין בא לצאת ידי שמים קאמר נראה דסבירא להו דאפילו איכא רגלים לדבר אינה נאמנת לומר טמאה אני לך. ומה שכתבו התוספות ז"ל בכתובות לאסור מטעם דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא וודאי נראה דלא ס"ל להר"ן ז"ל וכמו שכתבתי לעיל דלהפקיע עצמה מיד בעלה אינה נאמנת ואע"ג שכתבתי לעיל להוכיח מדברי הירושלמי בסוטה דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך היינו דווקא ברגלים לדבר שע"י קינוי וסתירה אבל לא בשארי רגלים לדבר כי היכי דעד אחד אינו נאמן אלא ע"י קינוי וסתירה ועי' סי' מ"ו ס"ח שם בדברי הרמ"א ז"ל מה שכתב בשם תשובת הרא"ש ז"ל וחילק שם דנאמנת לומר שנתקדשה לראשון כיון שיצא קול תחלה והוי כמו היכא דאיכא רגלים לדבר בטמאה אני לך ולי נראה דבאומרת נתקדשה וודאי דלא מהני רגלים לדבר ואדרבא גרע טפי דהא התם בנתקדשה לאחר טעמא דנאמנת משום דאינה מעיזה והיכא דאיכא קול דמסייע לה וודאי מעיזה וכי היכי דאמרינן גבי גרשתני דהיכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ודברי תשובת הרא"ש ז"ל נראה כמו שכ' הח"מ שם באורך ועי' שם בסוף סי' מ"ז מה שכתב הרמ"א ז"ל דיש אומרים דאם אמרה נתקדשתי לפלוני אינה נאמנת לומר אח"כ פנויה אני דלאו כל הימנה להפקיע עצמה ממנו והקשה הח"מ אמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני ולענ"ד לא שייך מיגו בזה דממ"נ אי איכא חזקה דאינה מעיזה בטענה כזו א"כ בלא מיגו תהא נאמנת משום חזקה דאינה מעיזה ואי אין כאן חזקה זו כיון דאומרת שלא נתקדשה לו אין כאן העזה א"כ ליכא מיגו הכא ג"כ ואפילו למאן דאמר בעלמא אמרינן מיגו דהעזה לענין ממון אבל הכא לכ"ע לא מהימנא מחמת מיגו כל שאין בטענתה חזקה דאינה מעיזה והתוספות ז"ל ביבמות הקשו אמאי לא תהא נאמנת לומר מת בעלה כמיגו דגרשתני עיין מהרש"א ז"ל ובמה שכתבתי שם:

וכן בגיטין פרק התקבל דאמר רבה ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהבא כו' מיגו דאי בעי אמרה לדידי יהבא ניהליה דפירש הרא"ש ז"ל דהיינו מיגו דגרשתני ג"כ יש לדקדק כנ"ל הא הוי מיגו דהעזה ואי בטענתה ג"כ מעיזה א"כ בלאו הכי ליהמנה וכן הקשה הלח"מ ז"ל וצריך לומר דבטענתה קמאי דידי כו' נמי איכא העזה אלא דאינה נאמנת מפני שהשליש מסייע להאשה ומשום הכי אמרינן מיגו ובאומרת פנויה אני בלאו הכי לא שייך להאמינה במיגו דגרשתני כיון דסותרת דבריה הראשונים והדברים ארוכים בזה ואני לא באתי אלא לפרש:

שם בגמרא פשיטא מהו דתימא איסורא עבד כו' לפי מה שפירשו הראשונים ז"ל דמיירי הכא באומרת טמאה אני לך אם כן מאי פריך פשיטא דשריא כיון דהיא אומרת שנטמאה וטובא קא משמע לן אף על גב דאיכא רגלים לדבר שנתייחדה עם הנואף אפילו הכי אינה נאמנת ושריא מהאי טעמא דאם איתא דעביד איסורא כו' ויש לומר דיחוד בעלמא לא חשיב רגלים לדבר ועובדא קמייתא עיקר הרגלים לדבר מדפרטיה נואף להוצא וערק רגלים לדבר דעבד איסורא ועיין תוספות ז"ל שפירשו בשם הערוך דערק הבעל מפחד הנואף. להכי קאמר רבא דאדרבא מדלא אירכס שמע מינה דלא עביד איסורא אבל בעובדא אחריתא דלא הוי אלא יחוד בעלמא פריך שפיר פשיטא דשריא ומשני דמהו דתימא דאדרבא מזה רגלים לדבר דעבד איסורא וקאמר ליה הכי כי היכי דלהוי מים גנובים קמ"ל דשריא משום דאיכא למימר