קרן אורה נדרים צ

כר' נתן משמע דבהא נמי פליגי רבנן ור' נתן ודלא כמש"כ לחלק בזה כמש"כ הר"ן ז"ל דר"ע ע"כ כרבנן ס"ל וע"כ עדיין אני אומר דגבי הפרה מודה ר"נ לר"ע דכל שקיבלה עליה אפילו לאחר זמן או לאחר שתתגרש יכול להפר דבתר קבלה הנדר אזלינן וכדיליף מואסרה איסר אבל לענין שאלה שפיר קאמר הש"ס דלר"נ דס"ל בהפרה דאינו יכול להפר עד שלא יחול היכא דאמר בלשון תנאי ה"נ בשאלה דאין חכם מתיר בכל גוונא אפילו בתלוי בזמן וכן נראה לאידך לישנא דרב פפי דבשאלה כ"ע מודים דחכם מתיר עד שלא חל הנדר ג"כ אין חילוק בין תנאי שעשוי לעבור או אינו עשוי לעבור בכל גוונא מתיר עד שלא חל וכמשמעות סתמא דגמרא ודווקא בהפרה הוא דבעינן דברים שבינו לבינה או תנאי שעשוי לעבור דאל"ה אינו יכול להפר משום דלא הוי דברים שבינו לבינה דיכולה לקיים תנאה ולא תאסר וע' בט"ז סי' רכ"ח שכתב דהרמב"ם ז"ל שכתב דבנדר התלוי בזמן ג"כ אין חכם מתיר היינו משום דפסק כר' חסדא דלעיל דמוקי למתניתין כר"ע ולא מחלק בין נדר התלוי בזמן ובין נדר התלוי במעשה ולא הבנתי דהתם מילתא אחריתי היא דכיון דנתגרשה בנתיים ס"ל לרב חסדא דאליבא דר"י דאזיל בתר חלות הנדר לא הוי הפרה אבל לענין אם יכול להפר עד שלא חל לא מיירי התם כלל ומש"כ התם לבאר פלוגתא דרב חסדא ואביי ג"כ לא הבנתי דלא פליגי כלל בזה התם וכנ"ל וצ"ע בתשובה להרמב"ן ז"ל שהביא הט"ז ז"ל ועדיין צ"ע בזה:

ויש להסתפק בהקמה אי שייכא לפלוגתא דר"נ ורבנן ולרבנן דיכול להפר ה"ה דיכול להקים עד שלא חל ולר"נ כי היכי דאינו מיפר ה"נ דאינו מקים או דילמא אפילו לרבנן נהי דיכול להפר מ"מ לקיים אינו יכול וכדפשיטא לן לעיל דעד שלא תדור אינו בהקמה אפילו לר"א דאיתא בהפרה ונהי דלרבנן ע"כ איתא בהקמה דאל"ה בהפרה נמי ליתא כדילפי לעיל מהקישא אבל לר"א דלא מקיש ועד שלא תדור אינו מקיים אפשר דה"נ אינו מקיים עד שלא חל ולפי מש"כ דבסברא בעלמא פליגי נראה דה"ה דיכול לקיים לרבנן גם עד שלא חל:

עוד צריך לדקדק אמאי לא בעי הש"ס הכא כשמיפר עד שלא חל הנדר אי חלין או לא חלין כלל כדמיבעי לן לעיל לר"א בהפרה עד שלא תדור ונראה דהכא פשיטא דלא חלין כלל וכדמפ' לעיל במתניתין בהריני נזירה לאחר ל' יום ונתגרשה בנתיים וכן משמע מד' ר"ע בהריני נזירה לכשאתגרש ועי' בכתובות ריש פרק המדיר בהא דפריך הש"ס התם לר"י לא תתקשט ולא תיאסר ובטור וש"ע סי' רל"ה ע"ש ודוק היטב:

ולענין מה שנסתפקתי לעיל ההקמה אי מצי מוקים לה עיין בירושלמי הלכה ט' בגמרא שם במאי דמיבעי ליה בנדר ואיסור כאחד ע"ש:

דף צ משנה בראשונה כו' ונטולה אני מן היהודים יוציא ויתן כתובה ע' רא"ש ז"ל שכתב לחלק דאע"ג דהיכי דנדרה איהי יוצאה בלא כתובה שאני הכא דתשמיש קשה לה וסברה משנה ראשונה דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי דאפשר שיגרשנה עכ"ל ולא הבנתי דבריו ז"ל דאטו משנה ראשונה ס"ל דאין יכול להפר דברים שבינו לבינה מטעם דאפשר שיגרשנה דבכל דברים שבינו לבינה מצינן למימר הכי ועוד דא"כ משנה אחרונה דס"ל דהוי דברים שבינו לבינה למה להו למימר טעמא שלא תהא נותנת עיניה באחר הא בלא"ה אין צריך להוציא כיון דיכול להפר ומה שהכריחו להרא"ש ז"ל לזה הוא דאם היה יכול להפר אמאי יוציא דמשמע דכופין אותו להוציא כיון דמיפר חלקו וכי משום דאנוסה היא ותשמיש קשה לה יכפנו להוציא וכ"כ התוספות ז"ל דמשנה ראשונה ס"ל דאין הבעל מיפר וכ"כ הרע"ב ז"ל בפירוש המשנה:

וכתב הרא"ש והר"ן ז"ל בפירוש נטולה אני מן היהודים היינו שאסרה על עצמה הנאת תשמיש כל היהודים ולפ"ז קשה היכי חייל האיסור על בעלה הא משועבדת והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פירש שאסרה הנאת כל היהודים ממנה שיהיו כל היהודים מודרין ממנה הנאה ופירושו ז"ל תמוה דהא מוכח לעיל דבהנאת תשמיש מיירי דאי בכל הנאות א"כ הא בעל לאו בכלל בריות הוא ולמה ליה להפר חלקו דליכא לשנויי כדשנינן לעיל דמוכחא מלתא דעל התירא אסרה נפשה דהא שאר הנאות לכ"ע ג"כ התירא הוא אלא וודאי בהנאת תשמיש לחוד הוא דמיירי וע' בכ"מ ובלח"מ ז"ל אע"ג דלא משמע הכי מלשונו ז"ל בפי' המשנה וגם בחיבורו מש"כ דאסר הנאתו על כל אומה יכול להפר ע"ש. אלא דהא קשיא כיון דמיירי דהיא אסרה הנאתה על היהודים היכי האיסור על בעלה הא משעבדא ליה. ואי אמרה הנאת תשמישי עליך אין צריך להפר. וכבר הקשה הכ"מ ז"ל על דברי הטור ז"ל שכתב ג"כ לדינא דמתניתין בלשון קונם תשמישי על כל העולם אמאי צריך להפר הא משעבדא ליה ותירץ הב"ח והפרישה ז"ל דמיגו דחייל אכ"ע חייל נמי לגבי בעלה וע' ט"ז ז"ל מה שהקשה ע"ז ולדידי תקשי עוד דהכא ליכא מיגו לפי מה שהקשו התוס' היכי חייל הנדר על היהודים הא בלא"ה אסורה להם ותי' דחייל על ידי כולל ואי כנ"ל לא יחול לא אבעל ולא על אחרים וע' ט"ז שכתב דלשון הטור ז"ל ל"ד ע"ש אבל לשון הר"מ ז"ל בפירוש המשנה מבואר דמיירי שהיא אסרה הנאתה על היהודים ותיקשי כנ"ל וע' בירושלמי דמדמי לישנא דמתניתין לפרוש אני ממך כלוי אני ממך וע' לעיל בריש מכילתין לענין מודרני ממך דמשמע דהמדיר אסר על עצמו נכסי המודר:

עוד כתבו הרש"ל והדרישה ז"ל לישב דעת הטור שכתב דלאחר גירושין אסורה על הבעל ג"כ אע"ג דבכל דברים שבינו לבינה מותרת גם לאחר גירושין לשיטת הטור ז"ל היינו משום דכיון דחייל איסור על היהודים חייל נמי אבעל לאחר גירושין וגם זה לא הבנתי כיון דגם לאחר גירושין בכלל דברים שבינו לבינה הוא כל זמן שיכולה להנשא לו למה לא תועיל הפרתו גם לאחר גירושין וע' בירושלמי בסוף מכילתין דאמרינן התם נטולה אני מן היהודים ונתגרשה תלך ותדבק בערביים שחשקה נפשה בהם משמע דאסורה לחזור ולהנשא לבעלה וע' מה שכתבתי לעיל בריש פרקין דלדעת הרמב"ם ז"ל בכל דברים שבינו לבינה כן הדין דלאחר גירושין אסורה עליו ע"ש ולענין קושית התוספות ז"ל מהא דאין איסור חל על איסור ע' תוסי"ט ז"ל ול"נ דבלא"ה לא תיקשי דבאמת אינו חל על היהודים כל זמן שהיא תחתיו דבעל אלא דלאחר גירושין ממילא חייל על כל היהודים כיון דחל נדרה אבעל ולא יצאו דבריו לבטלה ממילא חלין על כל היהודים לאחר גירושין וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל דאף ע"ג דבעל לאו בכלל בריות מ"מ לאחר גירושין גם הוא בכלל בריות. ה"נ כן הוא כי היכי דאיסור חל על היהודים שנולדו אחר נדרה ודו"ק:

שם משנה האומרת טמאה אני לך ומיירי באשת כהן ובאונס וצריך לדקדק לפי משנה ראשונה דצריך להוציאה טעמא מאי אי משום דמהימנינן לה מן הדין וכטעמא דאמרינן בגמרא דלא עבידא לבזויי נפשה או משום דשויא אנפשה חד"א ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ונראה דמשום שויא אנפשה חד"א לא היה צריך להוציא דהבעל אינו מחוייב להאמין לה ולא קעביד איסורא בזה תדע דאם מה שמוציאה הוא משום דשויא אנפשה חד"א לא היה צריך ליתן לה כתובה כיון דמחמת איסורא דידה הוא שמוציאה וכן משמע בגמרא דנאמנת לגמרי משום דלא עבידא לבזויי נפשה וא"כ י"ל דלוקה עליה הבעל משום זונה אם בא עליה אחר כך:

אבל הר"ן ז"ל הקשה כיון דמדינא מהימנא א"כ מ"ט דמשנה אחרונה דהביא ראיה לדבריה איסור שבה להיכן הלך ותירץ בזה ג' תירוצים או משום דכח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה משום מיגדר מלתא או משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה או משום דלמשנה ראשונה ג"כ מן הדין אינה נאמנת להפקיע עצמה מיד בעלה אלא דרבנן תיקנו להאמינה משום דמבזיא נפשה ולמשנה אחרונה אוקימנא אדאורייתא ויש לדקדק לפי מאי דהקשה לעיל הר"ן ז"ל איסור שבה להיכן הלך מאיזה טעם הוא דס"ל דמהימנא אי משום דלא מבזיא נפשה וכדאמרינן בגמרא א"כ מאי קשיא ליה למשנה אחרונה איסור שבה להיכן הלך הא משנה אחרונה סברה דלא מהימנא כיון דלא ידע בה הבעל ודילמא בהאי סברא גופא פליגי למשנה ראשונה מהימנינן לה מדינא משום דלא מבזיא נפשא ולמשנה אחרונה אינה נאמנת וי"ל דמשמע ליה דלא פליגא בדינא אלא בתקנה בעלמא דלמשנה אחרונה תקנו כן שלא להאמינה כדי שלא תתן עיניה באחר ולהכי קשיא ליה איסור שבה להיכן הלך ותירץ דמשום מיגדר מילתא תיקנו כן אע"ג דמדינא מהימנא כדי שלא תתן עיניה באחר ולפי זה הא דאמרינן לקמן דהא דלא מהימנא למשנה אחרונה משום דמשקרא כיון דלא ידע בה בעלה לאו מדינא קאמר דלא מהימנא אלא מתקנת חכמים משום מיגדר מילתא וקאמר רב המנונא דדוקא הכא הוא דתיקנו כן משום דבזה איכא יותר חששא שתאמר כן משום דנתנה עיניה באחר אבל באומרת גרשתני ליכא למיחש להכי משום דאינה מעיזה:

עוד תירץ דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה אבל מדינא מהימנא ולפי זה וודאי לא אתא שפיר הא דאמרינן לקמן דלא מהימנא משום דמשקרא הא שפיר נאמנת אלא דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה ועוד דלהאי תירוצא מ"ט דמאן דאמר אינה אוכלת בתרומה כיון דאפקעינהו לקידושין לאו זונה היא כלל:

ותירוץ בתרא הוא דלמשנה ראשונה ג"כ מדינא לא הוי מהימנא להפקיע עצמה מיד בעלה אלא רבנן הוא דתיקנו הכי משום דלא מבזיא נפשה וכי חזו דאיכא למיחש דעיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא משמע מדבריו דלפום קושייתו מדין תורה נאמנת ולא מטעם דמבזיא נפשה ולטעמא אחרינא לא ידענא מהיכי תיתי