קרן אורה נדרים ט

הוא להתיר מיד אלא דמש"כ כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו יודע שנידוהו לא הבנתי לשונו ז"ל דעל מי קאי שאינו יודע אי על המזכיר הא יודע הוא ובעובדא דרב הונא באפה נידה אותה ואי קאי על אחרים לא א"ש לשון שאינו יודע אלא היה צ"ל שהרי אין ידוע וגם מ"ש דחיישינן למכשול בנידוי זה יותר משאר נידוי מנ"ל זה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהוא ז"ל מפרש ואם לא נדוהו הוא בעצמו יהא בנידוי קאי אמזכיר עצמו דאפי' אם לא נדוהו בעצמו הוא בנידוי ומש"ה צריך להתיר לו מיד שלא יהא מכשול לאחרים כיון שהוא אינו יודע שהוא בנידוי ואם תאמר יודיעו לו א"כ כל העולם בנידוי שהרי כולם למדו לשונם לדבר העוה וא"ש לפ"ז הא דמסיק הש"ס שכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות מצויה דאין זה מיושב כ"כ לפירוש הר"ן ז"ל ולפי הנ"ל ניחא דכיון דעניות מצויה חזינן דהוא בנידוי דעניות כמיתה ושמתא נקראת ע"ש שם מיתה כדאיתא במ"ק וכן תניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני וכיון שהעניות מצויה הרי הוא כמנודה מעצמו אלא דעדיין יקשה הא מיירי הכא שהיא היתה יודעת בנידויה וכדאמרינן ש"מ נדוהו בפניו ואפ"ה אמרינן אין בין נידוי להפרה ולא כלום והכא אין כאן מכשול כיון שהיא יודעת בנידויה ע"כ אין לשון הרמב"ם ז"ל ברור אצלי כעת וצ"ע ועיין לח"מ ז"ל מה שדקדק על דבריו ז"ל שם:

דף ה גמ' והלא מושבע ועומד כו' אלא הא קמ"ל דשרי ליה לאיניש לזרוזי עיין בר"ן ז"ל שפירש דהש"ס הוא דמקשי על רב גידל דקס"ד דקמ"ל דשבועה חלה על דבר מצוה וע"ז פריך והלא מושבע כו' ולפ"ז ה"ל לאקשויי ממתניתין דשבועות. ועוד הא תנאי פליגי בזה התם ול"נ דה"פ והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ומאי קמ"ל קרא דדוד היה נשבע לקיים המצוה הא כבר מושבע ועומד הוא אלא הא קמ"ל דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה וגם מצוה איכא וכל זה מדברי רב גידל הוא ודרב גידל קמייתא קמ"ל במצוה גמורה אע"ג דאין השבועה חלה כ"כ מ"מ לזירוז בעלמא ג"כ שרי ואידך דרב גידל קמ"ל בדבר שיש לו להפטר בזמן מועט וטרחה מועטת לצאת עיקר החיוב אבל מ"מ מצוה בכל מה שיוסיף בכה"ג השבועה למצוה יותר יחשב ונדר גדול נדר כו' והא עדיפא משבועה אמצוה גמורה דלא הוי אלא זירוז בעלמא והכא שבועה גמורה היא ואע"ג דשאר נדרים ושבועות טוב אשר לא תדור אבל בכה"ג נדר גדול נדר ומצוה לזרז את עצמו בשבועה גמורה וא"ש לפ"ז מאי דפריך הש"ס באידך דרב גידל והלא מושבע ועומד מהר סיני ופירש הר"ן ז"ל והיכי קאמר דשבועה חלה עליו ומאי קושיא הא אפרק זה ומסכתא זו שפיר חיילא שבועה דהא מצי לקיימו בפרק אחר או מסכתא אחריתא אבל לפי מ"ש ניחא דלא אתי לאשמועינן כלל דשבועה חיילא עליה אלא אתי לשבוחי לנודר זה דיפה עשה ונדר גדול נדר ועל זה פריך שפיר הא מושבע ועומד הוא בלא"ה ומה בצע בנדרו ובשביל פרק זה או מסכת זו אין לשבחו כ"כ דמה לי פרק זה או פרק זה ולהכי משני דאי בעי פטר נפשיה כו' וזה ודאי נדר גדול נדר לעשות המצוה בתוספת מרובה:

והר"ן ז"ל הביא ראיה מכאן לכל מילי דאתיא מדרשא דשבועה חלה עליו דודאי חייב אדם ללמוד יום ולילה אלא דממאי דכתיב בהדיא בשכבך ובקומך מצי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית וכל היום מדרשא אתיא ושבועה חייל עליו ובמנחות פרק שתי הלחם מייתי הש"ס פלוגתא בזה וכ"ע מודים דניתן רשות להנהיג מנהג דרך ארץ לחרוש בשעת חרישה וכן אמרו ז"ל בשאלת דינו של אדם קבעת עתים לתורה והרבה עשו כרשב"י כו' וא"כ אין מכאן ראיה מכרחת כיון דיש עתים ושעות שרשות לעסוק בדרך ארץ עליהם חיילא השבועה ומ"מ כ"ע מודים דשלימות המצוה הוא להגות בה יומם ולילה והיינו דרשב"י אמר במנחות דבק"ש שחרית וערבית יוצא מצות מצות לא ימוש ואפ"ה אמר אדם חורש בשעת חרישה תורה מה תהא עליה כי תכלית השלימות שלא לזוע ממנה אפילו ברגע כי היא מקום חיותנו כמשל הדג במים אלא שעל צד ההכרח יוצא בק"ש שחרית וערבית וכן לדעת ר' ישמעאל דניתן רשות לנהוג בהן מנהג ד"א היינו ג"כ הכרחית בלבד ולעשות מלאכתו ארעי והוא בגדר אחד עם זמן אכילה אשר היא הכרחית לקיום הגוף והנפש ולא יחשב זאת לביטול תורה כ"א קיום תורה וכמו שאמרו ז"ל זו וזו נתקיימה בידם והיינו דאמר לדמא בן אחותו על לימוד חכמת יוונית צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה כו' דלדבר שאינו הכרחי כ"ע מודים שלא ניתן רשות להבטל אלא דקצת קשה הא דאמרינן התם ופליגא דר' שמואל בר נחמני דאמר פסוק הזה דלא ימוש לא חובה ולא מצוה אלא ברכה משמע דפליג אכולהו תנאי אמ"ד חובה היינו ר' ישמעאל דס"ל דיומם ולילה ממש קאמר וארשב"י דאמר מצוה כל היום אבל ידי חובתו יוצא גם בק"ש שחרית וערבית וכמאן ס"ל ועוד הא איכא כמה קראי בהגיון התורה יום ולילה והגית בו יומם ולילה ובתורתו יהגה יומם ולילה וצ"ל נהי דאין בו מצוה וחובה אבל ברכה אית ביה כי היא עיקר ההצלחה ואין זולתה הצלחה אחרת והחכם יבין מדעתו כי מה לו לרדוף אחר הצלחות המדומות וגם אם ירדוף אחריהם אין בידו להשיגם מוטב שירדוף אחר הצלחה השלימה וגם השג ישיג ועל זה נאמרו מקראות האלו ועיין תוס' ז"ל שכתבו דאפילו נשבע לבטל כה"ג חייל ע"ש:

ע"ב ר"ן ז"ל נסתפק במי שנדוהו בחלום אי חייב לנהוג כל דיני מנודה ובסוף הוריות גבי ר' נתן ור' מאיר דאחוו להו בחלמא לפייס את רשב"ג ולא חש ר' מאיר ואמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין משמע קצת דאין צריך לנהוג דיני נידוי וי"ל דהתם שאני דר"מ ג"כ מעשיו לשם שמים היו ובזה אין חלום מכריע וגם משום כבודו דרשב"ג הוא דאחוו להו הכי ולענין מש"כ בנדר בחלום שכתב הרשב"א ז"ל דצריך היתר יש לדקדק מהא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר דאם אמרו לו בחלום על מעות דשל מעשר שני הם אין חושש לזה דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין אלמא דאין אוסרין דבר על פי חלום וצ"ל דהכא שאני שהוא בעצמו נדר בחלום והנה שם איתא הרי שהיה מצטער על מעות שהניח אבא ולא ידע היכן הם ואמר לו בעל החלום באיזה מקום הם ושל מעשר שני הם אין חושש לזה י"ל דדוקא להוציא מחזקתו אין מוציאין על פי חלום אבל אם אמר אביו דהניח מעות מעשר ולא אמר מקומן איה ובחלום הגידו לו מקומן אפשר דצריך לחוש לזה אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מע"ש כתב דאפילו אמרו לו בחלום מע"ש של אביך שאתה מבקש הם במקום פלוני וכך וכך אינו מעשר והיינו משום דהכי תני בתוספתא פ"ה דמע"ש היה מצטער על מע"ש של אביו היכן הוא ואמרו, לו בחלום כך וכך הם ובמקום פלוני הם זה היה מעשה ובא לפני חכמים ואמרו הרי אלו חולין דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ועיין ברכות גבי שמואל שהגיד לו אביו בכיסי דיתמי לפ"ז לפנים משורת הדין הוא דעביד ויש לחלק בין חלום לעובדא דשמואל דאזיל בתריה לחצר מות וגבי חלום הוא דאין לחוש לזה כלל:

גמ' רבינא הוי ליה נדרא לדביתהו כו' אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו כו' דעת הרמב"ם ז"ל דדוקא בבעל הוא דמיבעי ליה משום דהבעל כאשתו אבל אחר אינו יכול לעשות שליח בזה דצריך שיהיה הנודר בפני הכחם המתיר. והביאו ראיה לזה מן הירושלמי דשרינן ע"י תורגמן אבל ע"י שליח לא וצריך לדקדק מנ"ל הא דאין הנודר עושה שליח לחרטתו אי משום דדומה לדין שצריך לעמוד בפני ב"ד הא לא דמי לדין דמתירין אפילו בלילה ואי משום דלא מהימנינן לשליח על חרטתו וצריך שישמע החכם מפי המתחרט. א"כ כ"ש דבעל לא מהימן:

והתוס' ז"ל כתבו דאחר ודאי יכול להעשות שליח ובבעל הוא דמיבעי ליה שמא יוסיף על החרטה ולענין הפרה פליגי תנאי לקמן אי יכול להפר ע"י שליח וקי"ל דאין השליח מיפר אלא צריכה שתשמע הפרה מפי הבעל ואפילו אם היא לא שמעה אלא שהופר שלא בפניה ג"כ מופר ובהפרה הוא דלא שייכא שליחות אלא גבי הבעל אבל לא גבי האשה כיון דאין צריך דעתה אבל בהתרת חכם שייכא שליחות בחכם ובשואל והחכם נראה דלכ"ע אינו יכול להתיר ע"י שליח אלא החכם בעצמו צריך שיתיר ועל ידי מתורגמן דוקא הוא דהתירו אבל השואל י"ל דשפיר עושה שליח וכשמתיר החכם לשלוחו הוי כמו שהתיר להשואל עצמו וחל ההתרה מיד אפילו קודם שהודיע השליח להשואל דאם צריך שיאמר השליח ההתרה לשואל א"כ הרי החכם עושה שליח להתיר והחכם אינו יכול לעשות שליח להתרתו כדמוכח מהירושלמי ולפ"ז בשולח חרטה בכתב נראה דאין החכם יכול להתיר דקודם שנודע ההתרה להשואל ודאי דאין היתרו היתר ולהודיע ההתרה לשואל בכתב או על ידי שליח ג"כ אינו יכול כיון דאין החכם עושה שליח אבל הר"ן ז"ל כתב בשם הר"ש ז"ל דאפילו בלא ידיעת הנודר חל התרה ויליף לה מהפרת בעל ואין הנדון דומה דשאני הפרה דלא בעינן דעתה ובע"כ ג"כ מופר מש"ה אפילו שלא בידיעתה הוי הפרה אבל התרת חכם דצריך דעת השואל מנ"ל דהוי התרה אפילו שלא בידיעתו וראיתי במל"מ ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות שהרגיש בזה על דברי הר"ש ז"ל אלא שהביאן בשם הריב"ש ולא הביא דברי הר"ן ז"ל:

והראשונים ז"ל הביאו ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דאין לעשות שליח לחרטה מבת יפתח דלא רצה יפתח לילך לפנחס להתיר נדרו ולא שלח שליח ואי דבר זה מה"ת הוא א"כ לא מצינו בעל דעדיף משאר שליח ועיין מנחות פרק שתי מדות בסופו דאיצטריך קרא יתירא גבי סמיכה ליד אשתו אע"ג דכבר ילפינן דאין שליח סומך משום דה"א אשתו כגופו ועבדו משמע התם דמסתבר יותר למעוטי משאר שליח ובב"מ פרק השואל מסיק דע"י שליח לא מיקרי בעליו עמו וע"י עבדו מיקרי בעליו עמו משום דעבדו כגופו וצ"ל דדוקא לענין שאילה בבעלים הוא דעבד עדיף משליח ואין כאן מקומו בזה: