קרן אורה נדרים י

ועיין בדברי הראשונים ז"ל שהביאו נוסחא אחת רבינא הוי ליה נידוי לדביתהו ומיבעי ליה מהו שיעשה שליח להתרת אשתו וכן כתבו התוס' ז"ל בשם הרשב"ם ז"ל דנידוהו בחלום והוי כמו נידוהו בפניו דאין מתירין לו אלא בפניו ולגירסא זו קשה הא דמסיק הש"ס ושמתא אפילו באתריה דרביה דהא עובדא דרבינא נמי איירי בשמתא ולא יאי למישרי באתריה דרביה ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל ובדברי הכ"מ ז"ל ולפי מ"ש לעיל דאין החכם עושה שליח להתיר נדר יש לפרש בזה דברי הרמב"ם ז"ל דאין הבעל נעשה שליח להתיר נדר לאשתו דבשליחות ההיתר אפילו בעל אינו נעשה שליח ומ"מ דבריו ז"ל צ"ע:

רש"י בד"ה ויחיד מומחה שרי שמתא דלא בעי עשרה כמו לנדויי עכ"ל אין זה מובן ומה בין נידוי לשמתא ודוקא בנידוהו בחלום הוא דבעי עשרה ולפי גירסת הרשב"ם ז"ל יש ליישב קצת אבל רש"י ז"ל לא גרס הכי וק"ל:

וכתב הר"ן ז"ל בשמעתין דלא בעינן סמוך לא בנדרים ולא בבכורות והתוס' ז"ל חילקו דבנדרים בעינן סמוך דומיא דראשי המטות ולהתיר בכורות לא בעינן סמוך ועיין ריש סנהדרין דלא משמע כן ויתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד:

ש"מ חירגא דיומא מסי עיין רא"ש ז"ל שתמה אמאי לא קאמר דחמה גופא מסי וי"ל דמרפא בכנפיה משמע דאחירגא קאי היינו זהרוריות היוצאין ממנה וקאמר הש"ס ופליגא דר"ל דאמר אין גיהנם לעולם הבא ופירש ז"ל דפליג ר"ל אדרשא דלעיל דדריש לה לחמה בזמן הזה ור"ל דריש לה לחמה בעה"ב והא דדרשינן בתענית מקרא דוזרחה לכם כו' שמש בשבת צדקה לעניים הרי דדריש לה נמי לשמש בעוה"ז ולא קאמרינן התם דפליגא דר"ל י"ל דהתם היינו דר"ל דשבת אחד מששים בעוה"ב ובאור השמש, של שבת יש בה ג"כ אחד מששים מאורה של עוה"ב והיינו דקאמר שמש בשבת צדקה לעניים כי צדקה עשה הקב"ה ליתן אחד מששים מאור העליון להתעדן בהם נפש עניי עמו עד שיזכו להתגלות אור הגדול בעוה"ב והא דאמר אין גיהנם לעוה"ב הוא ג"כ מטעם הנ"ל כי בהתגלות אורה של עוה"ב ישבות אור של גיהנם אחרי שלא יהיו עוברי עבירה עוד וכמש"א ז"ל בסנהדרין בפרק ארבע מיתות וביטול הגיהנם ודין הרשעים הכל אחד. והכל יהיה ע"י אור השמש כאשר תצא מנרתיקה בעה"ב והבן:

דף ט מתני' כנדרי רשעים נדר בנזיר וקרבן ושבועה מה פירש רש"י ז"ל שהיה ככר מונח לפניו ואמר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו וכמסיק בגמרא ואם אכל הככר מחויב נזירות וקרבן ושבועה ואין זה מובן דמה ענין נזירות לאכילת הככר וכיון דנזיר עובר לפניו ואמר כנדרי רשעים הריני הרי זה נזיר בלי שום תנאי וגם לענין קרבן לא ידענא מאי מהני מה שככר מונח לפניו דלחייבו קרבן ממש ע"כ צריך שיהיה בהמה מונחת לפניו כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל ואי נדר בקרבן היינו נדר בעלמא אם כן תיקשי היכי חייל עליו עוד איסור שבועה הא כבר נאסר עליו מפני הקונם ואין שבועה חלה על האיסורין ולא ידענא מי הכריחו לזה והנכון כמו שפירשו הרא"ש והר"ן ז"ל דמילי מילי קתני כנדרי רשעים הריני ונזיר עובר לפניו עלי ובהמה מונחת לפניו הימנו וככר מונח לפניו והם ז"ל מפרשי בקרבן ממש אלא דנראה קצת חילוק בין הרא"ש להר"ן ז"ל דמדברי הרא"ש נראה דבעלי ובהמה מונחת לפניו חייב להביאה עולה ואע"ג דהוי כאומר הרי זו מ"מ קרי לה כנדרי רשעים ומדברי הר"ן נראה דיכול להביא קרבן אחר וקצת קשה אמאי לא ביארו בגמרא גם בעלי והימנו כשהיה בהמה מונחת לפניו וככר מונח לפניו כמו שאמרו בנזיר:

והתוס' ז"ל כתבו בשם הר"ר אליעזר לפרש דקרבן היינו קונם ומיירי או בככר מונח לפניו או שהיו מסרבין בו לאכול ובככר מונח לפניו כבר הקשיתי דהיכי חלה שבועה אח"כ ובשם הרשב"ם ז"ל מסקו דקרבן ממש קאמר ומשמע אפילו אין בהמה מונחת לפניו דסתם נדרי רשעים היינו קרבן ומאי דמשמע מדברי התוס' ז"ל דבעלי גרידא מיתסר בקונם לא הבנתי דבברייתא דלעיל קתני הרי הוא עלי או הרי זה עלי אבל עלי גרידא לא שמענו אע"ג דעיקר היד הוא לישנא דעלי מכל מקום נראה דעלי גרידא לאו כלום הוא:

וכתב הר"ן ז"ל בהריני לחוד נמי הוי נזיר כשהיה נזיר עובר לפניו ומתניתין אתי לאשמעינן דכנדרי כשרים הריני לא אמר כלום וה"ה גבי הימנו שלא אוכל דנראה שאסור הוא אפי' בלא כנדרי רשעים וא"כ היה נראה דאפי' אם אמר כנדרי כשרים קונם עלי ככר זה לאו כלום הוא וכמ"ש הרא"ש ז"ל אלא דיש לחלק ודוקא היכי דלא הוי אלא יד לנדר הוא דלשון כנדרי כשרים מבטל ליה אבל לא בנדר מפורש:

ודברי הרמב"ם ז"ל בזה צריכין ביאור שכתב בפ"א מהל' נדרים הלכה כ"ה האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ואכל חייב בכולן משמע שהנודר פירש כן שמנדריהם נזיר כו' וזה לא נתבאר בגמרא וגם למה ליה תנאה דאם אוכל לך ושם בהלכה כ"ו כתב אמר הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך הרי זה אסור אע"פ שלא פירש וע"כ היינו שאסור לאכול עמו וזה ג"כ לא נתבאר כ"א לפי פי' התוס' ז"ל דעלי מיירי בנדר בעלמא ועוד דלישנא דאם אוכל לך תנאה הוא ובמה נאסר עוד וכתב עוד לכל הני תלתא דאמרי בגמרא הריני בנזיר עלי לחייב קרבן הימנו שלא אוכל לחייבו שבועה וכל האורך הזה למה ונראה שהדין הראשון הוא כפי' רש"י ז"ל שתלה הכל באכילת ככר ולדברי הרמב"ם ז"ל תלה הכל באם אוכל לך. ופי' ואמר כנדרי רשעים הריני נזיר והרי עלי קרבן ושלא אוכל לך ואכל חייב בכולן והכי משמע לשונו ז"ל בפי' המשנה וקמ"ל בזה דוקא אם אמר כנדרי רשעים או כנדבת כשרים אבל אמר איפכא כנדבת רשעים וכנדרי כשרים לא אמר כלום אפי' פירש הריני נזיר וכמו שכתבתי לעיל לשיטת הרא"ש ז"ל ובחיבורו כתב דאמר בהאי לישנא כנדרי רשעים שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה והדין האחרון הוא כל חד לחודיה הריני בנזיר עלי בקרבן והימנו בשבועה וכן איתא בירושלמי דחד מתני לצדדים או בנזיר או בקרבן או בשבועה וחד אמר נדר בשלשתן אלא דבחיבורו כתב שאמר בהאי לישנא שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ועיין בפי"ד מהל' מעה"ק בלשון הרמב"ם ז"ל ובד' הכ"מ ז"ל ובד' התוס' י"ט במתניתין אבל מש"כ כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך הרי זה אסור היינו דאסור לאכול אצלו צ"ע כיון דמפרש עלי בקרבן היינו קרבן ממש א"כ מנ"ל דאסור בנדר ועיין ביו"ד סי' ר"ו ובדברי הגר"א ז"ל מה שדקדק לענין עלי בלא ככר זה ע"ש ועיין רשב"א ז"ל שכתב הא דליכא שבועה נדבה אבל אם אמר כנדבת כשרים אשנה פרק זה הוי שבועה:

ע"ב רש"י בד"ה נדבה נמי כו' אבל בבל תאחר לא כו' כבר צווחו קמאי ע"ז דהוא נגד ש"ס בריש ר"ה דבנדבה נמי איכא בל תאחר:

גמ' כהלל הזקן ופי' הרא"ש והר"ן ז"ל דמתניתין כנדבת כשרים מיירי נמי בבהמה מונחת בעזרה ובדברי הרמב"ם לא משמע כן ועיין בפי' המשניות:

דף י אדם מביא כבשתו לעזרה כו' והקשו בתוס' דכבשתו משמע שלמים ומאי תקלה שייך בשלמים הא לית ביה מעילה כו' ובלא"ה ניחא דהאיכא תקלה בבל תאחר וכמו שפירש הר"ן ז"ל ועיין בירושלמי דמסיים בה ומביא עולתו ועיין בשו"ע סי' ר"ו שכתב כנדבת כשרים ככר זה עלי הרי זה אסור וכבר הקשו התוס' ז"ל ע"ז וכי כשרים אוסרים עליהם דבר המותר ע"ש:

ע"ב ב"ש סברי גזרינן כינויי כינוים משום כינוים קצת קשה לפ"ז היכי מייתי נזיר קרבן אכינויי כינוים ועיין מש"כ לעיל בריש מכילתין בזה והיה נראה דגזירה זו ג"כ לאו מדרבנן היא אלא כיון דגזרו חכמים ותיקנו שיהא זה לשון קרבן או נזירות הוי נזיר מה"ת כמו למ"ד לשון שבדו להם חכמים הם דהוי מה"ת. והרא"ש ז"ל כתב דהך שינויא דבגזירה פליגי ג"כ ס"ל דלשון עובדי כוכבים הם. דלמ"ד לשון שבדו להם חכמים לא שייך למיגזר ואין זה מוכרח דכ"ז מתקנת חכמים הם ואי לא הא לא קיימא הא:

מיפחזנא מאי כו' אע"ג דכל הני בעיות אליבא דב"ש הוא אין לדקדק אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן דדרך הש"ס לפרושי הכי ועיין בק"ע ריש נזיר ואין דבריו נראין ע"ש:

רשב"ג אומר האומר במוהי לא אמר כלום כו' עיין פי' הרא"ש והר"ן ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה שמפרש דהאומר במוהי ולאו מלשון ארמי הוא לא אמר כלום אבל במומתא דאמר מוהי ופי' מי שהוא מלשון ארמי דמומתא הוא לשון שבועה ממש. בלשון ארמי הוי מיהא כינוי למומתא ועיין לח"מ ז"ל שם ול"נ כמ"ש ושמעינן מדבריו ז"ל דכל לשונות הגוים לאו בכלל כינוי הם אלא דלכל לשון יש כינוי וכ"כ הר"ן ז"ל בריש מכילתין ע"ש:

האומר לחולין כו' עיין בדברי הר"ן ז"ל שהאריך וכתב דג' חלוקים בדבר דשם שמשמעותו להיתר צריך למ"ד בתחלתו ושם שמורה לאיסור ונקרא ע"ש איסורו כמו פיגול נותר לכ"ע אסור אפי' בלא כף ודבר שאין שמו מורה על איסורו כמו קרבן עולה וכן אימרא כדירים כו' לר' יהודה בעינן דוקא שיאמר כף הדמיון ויש לדקדק הא פיגול ונותר ע"כ בעיקרו מתפיס דהיינו בקרבן שנעשה נותר ופיגול כמ"ש התוס' וא"כ אמאי עדיף מאם אמר קרבן בפירוש וצ"ל דמ"מ משמע טפי לאיסור מקרבן אלא דצ"ע מ"ט דר"י בהא דבלא כף לא אמר כלום וכי אמר ככר זה עלי קרבן אמאי לא הוי נדר גמור ונהי דאין זה התפסה גמורה מ"מ אמאי לא תיהני משום יד. ובכל דוכתי אמרינן קונם עלי ככר זה הוי נדר גמור והתוס' ז"ל כתבו לקמן דזה דלא כר' יהודה ועוד חילקו בין שם דבר ללשון פעולה:

והר"ן ז"ל כתב עוד דטעמא דבעינן כף משום דאפשר חיי אימרא