קרן אורה נדרים ח

אחריתא ולכאורה הכא ניחא בלא"ה דדמי לנדרים דאין בהו אלא דבור בעלמא ואי לא איתקש לקרבנות לענין ידות ממילא לא הוי פאה אע"ג דליכא פירושא אחרינא אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דהוי גרס הכא א"ד והדין לנפקותא בעלמא והתוס' ז"ל ג"כ כתבו דמספקא ליה במשמעותא דהדין והיינו כשיטתם גבי קדושין כיון דאמר תחלה הדין אוגיא להוי פאה אי לאו דאיכא פירושא אחרינא בוהדין ודאי הוי פאה וכן גרס הש"ס לקמן גבי צדקה וכבר כתבתי לעיל מאי דקשיא ליה א"כ מאי מספקא ליה תו בהקישא הא ספק אחר הוא ועוד קשה לי איפכא אמאי קרי לה יד לכל הני הא התפסה גמורה היא כמו מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דמתפיס בחבירו הוא ולאו מטעם יד ועיין בשבועות בזה גבי פלוגתא דאביי ורבא במתפיס בנדר ושבועה והר"ן ז"ל שם באורך. אלא דאם מטעם מתפיס הוא א"כ אמאי פשיטא ליה להש"ס בוהדין נמי דצדקה עצמה היא ומנ"ל כיון דלא איתקש לקרבנות ובקרבנות הוא דכתב רחמנא התפסה אבל לא בצדקה ועוד אטו מיירי הכא דוקא תכ"ד כמו בואני דנזיר אבל הכא לא מטעם התפסה אלא אם יש יד לצדקה השניה קדושה לעצמה ונפקא מינה לענין אם נשאל על הראשונה השניה בקדושתה קיימא וע"כ צריך לחלק בין ואני דנזיר דהוי התפסה ובין הדין דשמעתין דלאו מטעם התפסה אתינן עלה:

וראיתי במל"מ ז"ל פ"א מהל' מתנות עניים שכתב דכל הני דשמעתין מטעם התפסה הוא ובעינן דוקא תכ"ד וכתב כן לענין חקירתו שם גבי פאה אם הפריש פעם אחת כשיעור אם יכול לעשות עוד איזה ערוגה פאה ואיפשיטא ליה מדברי הר"ן ז"ל שכתב דמיירי הכא דאוגיא ראשונה היתה בה כשיעור ואפ"ה יכול לעשות עוד אוגיא אחת פאה וש"מ דיכול לעשות כל השדה כולה פאה ובדעתו הדבר תלוי ולא דמיא לתרומה ומעשרות שאם הפריש פעם אחת כשיעור שוב אינו יכול לעשות תרומה אחרת אבל פאה בדעתו הדבר תלוי וכל כמה שרוצה לעשות פאה עושה אפילו כל שדהו וע"ז כתב לדחות דהכא מיירי ע"כ תכ"ד וככל התפסה. וא"כ הוי כמו שהפריש בבת אחת לשני האוגיות ולא הבנתי דבריו ז"ל דא"כ היכי מוכח מינה דעושה כל שדהו פאה דממה שיכול להוסיף על שיעור אחד מס' בפעם אחת אכתי לא מוכח דיכול לעשות כל שדהו ועוד דהא מתניתין הוא הכל לפי רוב הענוה ולפי גודל השדה ופשיטא דיכול להוסיף על ס' בפעם אחת אלא ע"כ עיקר הוכחת הש"ס דעושה כל שדהו פאה לדברי הר"ן ז"ל הוא כמ"ש כיון דיכול לעשות פאה שנית אחר הפרשה כשיעור ש"מ דאין לה שיעור ויכול לעשות כל שדהו פאה ושפיר מוכח מדברי הר"ן ז"ל דיכול לעשות פאה אפילו אחר שהפריש כשיעור כבר וזה ברור ודו"ק:

ובזה א"ש מה דלא מיבעי להו להש"ס אי יש יד לתרומה בכה"ג הדין כלכלה ליהוי תרומה והדין דהא תכ"ד יכול להוסיף בתרומה דהיינו בבת אחת ובבת אחת לא קמיבעי ליה ולאחר שהפריש כבר תרומה כשיעור אינו יכול להפריש יותר דכבר נעשה פטור וחולין ובעיקר דברי המל"מ ז"ל אין כאן מקומו להאריך בזה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהל' מתנות עניים משמע דכל אלו התפסה הם עיין שם:

דף ז ר"ן בד"ה ולענין הלכה כו'. וכתבו הרשב"א והרמב"ן ז"ל דאזלינן לחומרא כיון דסלקי בתיקו והאריך הר"ן ז"ל להשיג עליהם מהא דפרק הזרוע דמשמע דספק ממון עניים הוי ספק ממונא ודוקא היכא דבחזקת חיוב קיימא כמו בחורי נמלים הוא דספק לקט לקט הא לא"ה פטור אלמא ספק ממונא הוא ולדידי קשה א"כ דספק ממונא הוא אפילו אם בחזקת חיוב קיימא אמאי חייב ונהי דדבריו מוכרחים דלא מיקרי ספק איסורא מ"מ לענין דינא נראה כדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל כיון דקיי"ל דספק לקט לקט ויליף לה מקרא דעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו א"כ ה"נ בעינן למיזל לחומרא דהכא נמי בחזקת חיוב הוא דע"כ חזקת חיוב דהתם לאו חזקה גמורה היא אלא כמו שאמרו שם בירושלמי כל שעיקרו חייב היינו ישראל דבר חיובא הוא ספיקו נמי חייב וכל שעיקרו פטור היינו גר שנתגייר ספיקו נמי פטור והכא נמי עיקרו חייב והוי ספק פאה ולקט דאזלינן לחומרא ומה שהביא מהא דהנחתומין כו' אין ראיה דדמאי דרבנן הוא דאל"ה הא התם בחזקת חיוב קיימא ואפ"ה לא חיישינן לספיקא אלא דסוגיא דחולין צ"ע דמשמע התם דאין חילוק בין מתנות כהונה למתנות עניים ובמתנות כהונה פשיטא בכמה דוכתי דאפילו בחזקת חיוב ספיקו לקולא כמו בספק בכורות וי"ל דרבא קושטא קאמר כיון דלרבנן דר"מ אפילו במתנות עניים יש חילוק בין חזקת חיוב לחזקת פטור וגבי פאה נמי ס"ל דספיקו לקולא בגר שנתגייר וכדאיתא בירושלמי שם מש"ה קאמר פרה בחזקת פטור כו'. אבל לענין דינא גבי פרה אפילו בחזקת חיוב ספק פטור וגבי מתנות עניים הוא דס"ל לרבנן דבחזקת חיוב ספק חייב מקרא דעני ורש הצדיקו ולר"י בן אגרא אליבא דר"מ אפילו בחזקת פטור ספק לקט לקט וכדאיתא שם. עכ"פ שמעינן מסוגיא דחולין דספק מתנות עניים לאו כספק ממונא הוא:

ולענין צדקה יש לומר דספיקו לחומרא משום דהוי ספק בל יחל והוי כספק איסור לקיים מוצא שפתיו דכל הני ספיקות דמייתי הר"ן ז"ל הספק הוא בחיוב הנתינה לכהן או לעני ומספק אינו מחויב ליתן דהמוציא מחבירו עליו הראיה אבל הכא הספק הוא במוצא שפתיו והוי כספק איסור לקיים מוצא שפתיו וי"ל דתליא בפלוגתא דספק נדרים להקל או להחמיר וצ"ע:

והרמב"ם ז"ל נראה דלאו מספק פסק בפאה וצדקה דיש יד. אלא משום דבצדקה אתמר את"ל דיש לה יד משום דאין היקש למחצה וא"כ ה"ה דפאה איפשטא בדרך את"ל דפאה וצדקה תרווייהו איתקשו לקרבנות ואין היקש למחצה ואין צריך למ"ש הכ"מ ז"ל בפ"ב מהל' מת"ע משום דצדקה איבעי ליה באת"ל דפאה דאת"ל כזה לא מצינו דס"ל להרמב"ם ז"ל דהוי פשיטותא כמ"ש הכ"מ ז"ל בעצמו שם אלא כיון דאיפשיטא לענין צדקה ה"ה דאיפשיטא לענין פאה:

ומ"ש הר"ן ז"ל דגבי הפקר אין ספק דהוי ספיקא דממונא ולקולא יש להבין דאם כבר זכה בו אחר הא הוי כתקפו כהן דאין מוציאין מידו לחד מ"ד ואם לא זכה בו אחר הא הוא עצמו יכול לחזור ולזכות בו ג"כ ולמאי נפ"מ כתב דהוי ספק ממונא ולקולא ואי דאין ב"ד מוציאין אותה מידו הא בהפקר בלא"ה א"א להוציא ואדרבה אשכחינן בזה ספיקא לחומרא כגון אם הפקיר שדה קודם שהפריש מעשר בזה הלשון הוי ספק הפקר ואינו יכול להוציא ממנה מעשרות על החיוב הגמור שמא מן הפטור הוא ועיין בזה בב"ב פרק מי שמת דף קמ"ח גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו בדברי הרא"ש והרמב"ם ז"ל ובדברי הנימוק"י ז"ל:

גמ' אמר רב פפא בנדינא מינך כו' משמע מדברי המפרשים דה"נ אסור המדיר בנכסי המודר כמו במודרני ממך כו'. ובירושלמי משמע דבמנודה אני לך נאסרו נכסי המדיר על המודר וכדאמר התם ר"ע היה חוכך להחמיר לוסר כל נכסיו כמש"נ יחרם כל רכושו משמע שאסר נכסיו על חבירו וי"ל דהירושלמי ס"ל דבמודרני שניהם אסורים וכס"ד דש"ס דילן אליבא דריב"ח ע"ש. ומש"ה מפרש מנודה אני לך ג"כ הכי דנכסי המדיר אסורים על המודר ואפשר מודה דאיפכא נמי אסור אבל לש"ס דילן דבכל הני דרישא מיירי באיסור המודר מנכסי המדיר ה"נ מנודה אני לך ג"כ מיירי בכה"ג ועיין בדברי הרא"ש ז"ל בפירושו שכתב דנדינא ממך עדיף ממודרני ואפילו בלא שאני אוכל לך אסור ובפסקיו חזר בו וכתב דוקא אם אמר שאני אוכל לך והתוס' ז"ל כתבו דבלא שאני אוכל לך ג"כ אסור דנדינא ליכא לפרושי להרחקת ד' אמות ע"ש וכבר כתבתי לעיל דא"כ יהיו שניהם אסורים וכדמסיק הש"ס לעיל לר"י בר' חנינא ע"ש ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל ובמפרשי דבריו שהאריכו בפי' דבריו ז"ל והנכון בזה פירוש הכ"מ ז"ל בעצמו דבמנודה עם שאני אוכל לך הוא דפליגי ובמשמתנא גם ר"ע מודה משום דמשמע יותר לשון הרחקה מכל שאר לישני ובנדינא מינך כ"ע לא פליגי דאסור היינו אפילו בלא שאני אוכל והיינו דלא כתב איסור ד' אמות אלא במנודה ומשמתנא לחוד אבל בנדינא ליכא לפרושי לשון הרחקה ומש"ה אסור אפילו בלא שאני אוכל לך והכריחו לזה דאי נימא דנדינא לחוד ג"כ איכא לפרושי לשון הרחקת ד' אמות וכדומה לו א"כ מאי עדיפותא דנדינא ממנודה. ומ"ט במנודה פליגי רבנן ובנדינא מודו אלא ש"מ משום דנדינא לחוד משמע איסור הנאה וא"ש לדבריו דלא תני ת"ק לנדינא בכלל ידות דרישא משום דהוא לחוד לישנא דאיסורא וכל הני דרישא דוקא עם שאני אוכל לך אבל מה שכתב הרשב"א ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דהוא מפרש דבמנודה אני לך לחוד פליגי ופסק בזה כרבנן ומ"ש מנודה שאני אוכל לך אסור היינו משום דרבנן נמי מודו עם שאני אוכל לך צ"ע חדא דא"כ מנ"ל דאינו לוקה בכה"ג לרבנן ואי משום דלא תני לה ברישא א"כ מנ"ל דר"ע לא מיירי בהכי במנודה שאני אוכל לך ובזה היה חוכך להחמיר ועוד דא"כ מנ"ל דמשמתנא עם שאני אוכל לך לכ"ע שרי ועי' בדברי הש"ך ז"ל סי' ר"ו:

ע"ב נדוהו בפניו כו' עיין בפירוש הרא"ש ז"ל דמשמע מדבריו דלטעמא דחשדא אם התירוהו שלא בפניו אסור וט"ס יש בדבריו אבל הר"ן ז"ל דלטעמא דחשדא נמי אם התירו שלא בפניו מותר ולקמן לענין נדר בפניו דאין מתירין לו אלא בפניו כתב הרא"ש ז"ל שם דבדיעבד שלא בפניו ג"כ מותר ואולי צ"ל בדברי הרא"ש ז"ל ולהאי פירוש נמי כו' מותר וק"ל:

ש"מ תלת ש"מ השומע כו' וש"מ נדוהו בפניו כו' וש"מ אין בין נדוי להפרה ולא כלום עיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' שבועות שכתב וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו יודע שנדוהו ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנידוי שהרי למדו לשונם העוה ושבועה תמיד עכ"ל ודבריו ז"ל צריכין ביאור דנראה שפי' הא דאין בין נדוי להפרה ולא כלום דכזה מחויב