קרן אורה נדרים פד

התרומה לכהן והקרבן ליד גזבר ומש"ה מהני שאלה להפקיע הקנין אבל הכא מטעם הפקר הוא דזכי בה ולא מצינו שאלה בהפקר וכמ"ש הר"ן ז"ל וגם בזה יש לפקפק כיון שיכול לשאול על נדרו זכות השני ממילא בטל ואין זה שאלה בהפקר ועוד דעיקר חידוש דברים שחידש הרשב"א והר"ן ז"ל דהאוסר הנאת נכסיו על עצמו יכול אחד לזכות בהן דהוי כהפקר קשיא לי טובא חדא מדבריו ז"ל לעיל גבי אב שאמר לבנו קונם שאתה נהנה מנכסי כתב הוא ז"ל דהנכסים שלו הם ומש"ה נותנן לבניו או לאחיו אלמא אע"ג דאסורין בהנאה עליו מ"מ ברשותו הם ושייך לבניו ומה בין אם הנכסים אסורים עליו מנדר אביו או מנדר עצמו ועוד דלא עדיף מה שאסר הוא עצמו עליו באיסור הנאה ממה שאסרה התורה עליו באיסור הנאה דרשות בעלים עליהם כדמוכח בסוכה דפליגי התם בטעמא דאתרוג של ערלה פסול איכא מ"ד לפי שאין בו היתר אכילה ואיכא מ"ד לפי שאין בו דין ממון דלא שויא פרוטה ומסיק התם דבהיתר אכילה כ"ע מודו דבעינן כ"פ בדין ממון והשתא אי נימא דדבר האסור בהנאה אין רשות בעלים עליו א"כ מ"ט דמאן דלא מודי בדין ממון הא לאו שלכם הוא. דהרי הוא כהפקר אלא ודאי משמע דרשות בעלים על כל איסורי הנאה וכן משמע מהא דילפינן מקרא דממשקה ישראל דאין מביאין קרבן מערלה ואי נימא דאיסורי הנאה הפקר הם ואין להם רשות בעלים פשיטא דאין מביא קרבן מהם דהא בעינן שיביא משלו ועוד דהיכי חל הקדש עלייהו כלל כיון דלאו שלו הם ואטו היכא דאסר אדם על עצמו איזה דבר בקונם פרטי לא יוכל אח"כ לאוסרו לעשותו הקדש גמור כיון דלאו ברשותו הוא וכן משמע מהא דאיתא בעירובין פרק בכל מערבין ככר זו עלי מערבין לו בה. ופרש"י ז"ל שם בלשון אחר דאסר עליו בהנאה ואפ"ה מערבין לו בה דמצות לאו להנות ניתנו. ולפי סברא הנ"ל הא בעירוב צריך לזכות והכא א"א לזכות לו דאסר עליו בהנאה והרי הוא הפקר ועוד דא"כ בחמץ של איסור הנאה לא יעבור בבל יראה כיון דאיסור הנאה לאו ברשותו הוא וא"כ למה לי קרא דשל גבוה אתה רואה תיפוק ליה דבכל איסורי הנאה ליכא בל יראה וי"ל דלא כתבו ז"ל כן אלא דוקא היכא דאסר על עצמו בהנאה דזה הוי כהפקר אבל לא באיסורי הנאה של תורה אבל אין טעם מספיק לחלק ביניהם הן אמת דמהא דאמר ר"א ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו חמץ משש שעות ולמעלה משמע דאיסור הנאה אין רשות בעליו עליו ומה שהוכיחו כן מהא דרבא אינו מכרחת. דהכא דלא הוי אלא טובת הנאה שפיר בטלה ע"י איסורו וכש"כ לפמ"ש לעיל דרבא גופא למ"ד טובת הנאה אינה ממון קאמר דודאי אין ראיה והש"ך ז"ל הביא דעת רש"ל ז"ל דחולק ע"ז ג"כ. ועיין בזה בנודע ביהודא מה"ת בחי"ד שאלה קמ"ט מש"כ בזה וכתב שם דהואיל ואי בעי מיתשיל דהרשב"א ז"ל היינו על התרומה אינו מובן דמה יועיל אם ישאל על התרומה הא צריך להפריש אחרים תחתיהם. ובלא"ה כבר כתבתי דהואיל לא שייכא הכא כלל ועוד כמה הערות יש לי בדבריו ז"ל ולא רציתי להאריך ודוק בכל הנ"ל:

ע"ב ר"ן בד"ה ריב"ן כו' ות"ק פליג עליו או מטעם דס"ל דלא מהני הפרה לכי מגרש לה' או דס"ל דהנדר גופא כיון דלא חייל השתא לא חייל ג"כ אחר גירושין ולטעמא קמא ז"ל דדוקא בכה"ג דהשתא לא איצטריך הפרה כלל והפרה לא חיילא אלא לאחר גירושין בהא הוא דס"ל לת"ק דלא מהני הפרה לאחר גירושין אבל אי חיילא הפרה מהשתא ודאי דחיילא גם אחר גירושין וכמו דאמרינן בריש פרקין דמייתי הש"ס ראיה מריב"נ דאפי' בדברים שבינו לבינה מיפר גם לאחר גירושין משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא והפרה דלאחר גירושין לחוד הוא דלא הוי הפרה לת"ק ובכתובות פרק אע"פ הקשה הר"ן ז"ל אריב"ן מ"ט הוא מיפר דברים שבינו לבינה לאחר גירושין ותי' כיון דמדינא השתא נמי חייל אלא דאלמוה לשיעבודא דבעל כדמסקינן בגמ' אפקועי זכות הפרתו לא אלמוהו ומהשתא הוא דחייל לענין זה ואין תירוץ זה מובן דהא בעינן לאוקמי בגמ' דאמרה לכי מגרשה לפ"ז תיקשי מ"ט דריב"נ וכן הקשה הרשב"א ז"ל לעיל דף פ' וכתב עוד לתרץ שם דכי היכא דס"ל לר"ע בהריני נזירה לכשאתגרש דיכול להפר דאזלינן בתר חלות הנדר ה"ה דס"ל לריב"נ כה"ג בדברים שבינו לבינה ואין הדבר דומה כיון דעיקר הפרתו הוא משום דהוי דנדרים שביל"ב כי נדרה אחר גירושין לאו דברים שבינו לבינה הם ועוד דלפי משמעות לשון הרמב"ם ז"ל דבדברים שבינו לבינה אפי' כי מיפר לה כשהיא תחתיו כשנתגרשה אסורה וכשחזרה ונישאת לו מותרת וכמ"ש לעיל בזה א"כ היכן מצינו הפרה כזו לאחר חלות הנדר ועוד דע"כ לא דמיין להדדי לגמרי נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה דבע"נ אפי' אם נדרה לזמן שאינה יכולה לשוב אליו עוד כגון הריני נזירה לאחר שאנשא לאחר אפ"ה יכול להפר ואזלינן בתר חלות הנדר ובדברים שבינו לבילה כה"ג ודאי לא מצי מיפר דהא אפי' אם הוה מיפר לה בעודה תחתיו בטלה הפרתו לאחר שתנשא לאחר כ"ש אם אין הפרתו מועלת אלא לזמן הזה וא"כ מנ"ל למילף מע"נ גם לאחר גירושין וצ"ל דאחר גירושין דמי דברים שביל"ב לעינוי נפש כיון דמהני הפרתו לאחר גירושין ות"ק ס"ל דע"כ לא מהני הפרה לאחר גירושין אלא היכא דחלה הפרתו מיד ומתחלת כשהיא תחתיו. אבל לאחר גירושין לחוד לא מהני הפרה ובירושלמי ריש פרקין איתא לחד מ"ד דר' יוסי ס"ל דדברים שבינו לבינה ג"כ מיפר אפי' לאחרים. וקאמר התם דר"י וריב"נ אמרו דבר אחד דמהני הפרה אם נדרה לכשתצא מרשותו ע"ש והכא במתניתין משמע דמפרש טעמיה דריב"נ מפני שהיא אסורה לו לאחר גירושין. מקניטתו והוא מגרשה והוי דברים שביל"ב והשער המלך בהל' נדרים הקשה דאמאי לא קאמר לעיל דאיכא בין נדרי ע"נ לדברים שביל"ב דאינו יכול להפר לאחר גירושין ואין כאן קושיא כ"כ דהא בהא תליא דכיון דאינו מיפר לעולם בדברים שביל"ב מש"ה אינו יכול להפר לאחר גירושין ועיין משל"מ ז"ל בפי"ב שכתב בפשיטות דברי הר"ן ז"ל דגם בדברים שביל"ב יכול להפר אפי' אם נדרה לאחר שנתגרשה ולפמ"ש אין הדין ברור ועיין מש"כ לעיל בדברי הרא"ש ז"ל גבי קונם שאני נהנה לבריות דמשמעות דבריו ז"ל דאם היה לה עינוי נפש אחר גירושין היה יכול להפר. ואני כתבתי שם לחלק ועיין ט"ז ז"ל בסי' רל"ד שכתב בפשיטות דיכול להפר וכדברי הרא"ש ז"ל ואין דבריו ז"ל מובנים דהא במתניתין תנן דאינו יכול להפר מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה וכמו שפי' לעיל דברי הרא"ש ז"ל:

ע"ב גמ' אמר ליה אביי בשלמא כו' אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו והיה נראה דאביי פריך הכי אפי' למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ לאסור על חבירו אינו יכול דהוי כמו פירות חבירו על חבירו וא"כ הא דפריך הש"ס לקמן וכי אמרה הכי קדשי ואפי' אמרה לכי מגרשה ממאי דמהני אפי' למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פריך דעל חבירו אינו יכול לאסור דהוי כפירות חבירו על חבירו אבל הר"ן ז"ל לא פירש כן אלא הא דפריך וכי אמרה הכי מי מהני היינו למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלבל"ע אבל למ"ד אדם מקדיש דבר שלבל"ע ודאי מהני וכן משמע מהא דמדמי לה הש"ס לשדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדיש. דלא קדשי והיינו דוקא למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקדיש ודאי קדשי דאליביה הוי דבר שלא בא לעולם כדבר שבא לעולם ומסקינן דקונמות שאני דמפקיעין מידי שעבוד ומהשתא לא חיילי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אבל לאחר שנתגרשה חייל שפיר דלא אלמוהו אלא היכא דקיימא קמיה וכמ"ש הר"ן ז"ל אבל למאי דס"ד מעיקרא דמדינא לא חייל השתא לא חייל נמי לאחר שנתגרשה והכי מסקינן בכתובות אבל בשמעתין אמרינן דועוד שמא יגרשנה קאמר ופי' ז"ל דדא ודא אחת היא אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה נראה דמפרש כפשטיה דלריב"נ חייל מהשתא ובזה אין הלכה כריב"ן:

ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב שכתב על דינא דמתניתין ואע"ג דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד הכא אלמוה לשעבוד הבעל ועשו חיזוק מפני שהוא מדבריהם משמע מדבריו ז"ל דדוקא בשל דבריהם עשו חיזוק אבל בשעבוד של תורה מפקיע מידי שעבוד והיינו דמפקיע מידי שעבוד החוב שהוא של תורה. וא"כ תיקשי לדבריו ז"ל היכי דאמרה הנאת תשמיש עליך אמאי אינו מפקיע מידי שעבוד והר"ן ז"ל כתב לעיל דף ט"ו דבהא נמי טעמא משום דאלמוה לשעבוד הבעל או האשה ולדברי הרמב"ם ז"ל הא התם שעבוד של תורה הוא ובשל תורה לא עשו חיזוק ונראה דהוא ז"ל כתב לדין הנאת תשמישי עליך שם בהלכות הקודמות וכתב הטעם משום דהוי כאוסר פירות חבירו על חבירו משמע דס"ל דלא שייכא בזה הפקעת שעבוד אלא כעין קנין הגוף יש לזה על זה ולפ"ז היכא דאמרה הנאת תשמישי עליך לא חייל הנדר כלל אפילו אחר גירושין כיון דלא שייך בזה הפקעת שעבוד וזה דלא כדברי הפרישה סוף סי' רל"ד שהביא הש"ך ז"ל והסכים על ידו דבהנאת תשמישי ג"כ יפר שמא יגרשנה ולפמ"ש מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דלא כד' הפרישה וסייעתא להט"ז ז"ל שם שכתב ג"כ דלא שייך בהא הפקעת שעבוד אלא דהדבר פלאי שלא הביא דברי הר"ן ז"ל לעיל שכתב להדיא בהנאת תשמישי ג"כ הפקעת שעבוד אלמא דאלמוהו לשיעבוד:

אך מש"כ הט"ז ז"ל עוד שם לענין שלא אציע לך מטתך כו' דגם בזה לא שייך הפקעת השעבוד כיון דהיא עצמה מחויבת בזה צ"ע דהא הר"ן ז"ל הקשה בשמעתין דהא בידה לומר איני ניזונת כו' ומוקי לה הר"ן ז"ל דאסרה עליה כל הנאות מכל המלאכות שהאשה עושה לבעלה ואפ"ה אמרינן עליה דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דד' הר"ן ז"ל צ"ע מש"כ דמתניתין לא במעשה ידיה לחוד מיידי אלא בכל המלאכות דא"כ מאי פריך הש"ס בכתובות ריש פרק המדיר במתניתין דאין צריך להפר לרב הונא דאמר יכולה