קרן אורה נדרים פה

אשה שתאמר כיון דמיירי בכל המלאכות מש"ה לא חייל נדרא אלא נראה דמתניתין מיירי שפיר במעשה ידיה ולא תיקשי הא בידה לומר איני ניזונת כו' דלא חשיב בידה אלא אם התנאי הוא בידה כמו לכשאפדנה דבידו לפדותה וכן לכי מגרשה בעינן שיהיה בידה להתגרש אבל כל שאין בידה להתגרש אפילו אם בידה מצד אחר שיחול נדרה חשיב כדבר שלא בא לעולם ועיין פני יהושע ז"ל פרק אע"פ מש"כ בזה:

ומ"ש הר"ן ז"ל דמלישנא דמתניתין ותהא אסורה לחזור לו משמע דמיירי הכא באוסרת כל הנאה שלה דאי במעשה ידיה לחוד הא אפשר ליה ליזהר גם בזה יש לדקדק הא אפי' במעשה ידיה לחוד ג"כ צריך להפר ויכול להפר דהא הוי דברים שבינו לבינה ולמה ליה לריב"ן למימר משום דאסורה לחזור לו ועוד תיקשי לת"ק נמי אמאי לא יפר לפי הטעם שכתב הר"ן ז"ל דס"ל לת"ק כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל ובמעשה ידיה דחשוב בידה לדברי הר"ן ז"ל א"כ לת"ק נמי אמאי לא חייל וי"ל דמש"ה כתב להני תרי טעמי דלמאי דבעינן לאוקמי דאמרה לכי מגרשה ליכא למימר לת"ק דטעמיה משום דלא חייל דהא במעשה ידיה שפיר חייל כיון דבידה שיחול נדרה וע"כ צ"ל דטעמיה משום דהפרה לא מהני לאחר גירושין אבל למאי דמסקינן דקונמות שאני ואפילו לא אמרה לכי מגרשה צריך להפר משום דנדרה חייל מהשתא צ"ל דס"ל לת"ק דלא חייל מהשתא ולקמיה נמי לא חייל דאי הוי מודה לריב"נ דחייל נדרא מהשתא הפרה נמי הוי מהניא ביה כיון דחייל נדרא מהשתא ודו"ק:

דף פו ב' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד ומשמע דלמסקנא נמי איצטריך לאוקמי באומרת יקדשו ידי לעושיהן דאל"ה הוי מעשה ידיה דבר שלא בל"ע והרמב"ם ז"ל כתב דה"ה אם נדרה שלא יהנה במעשי ידיה וכבר הקשו עליו ז"ל וכתב הכ"מ ז"ל דס"ל דקדושת הגוף חייל גם אדבר שלבל"ע וקונם הוי קדושת הגוף ולפ"ז ה"ה דמצינן לאוקמי דאמרה לכי מגרשה אלא דקושטא קאמר דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד ומהשתא חייל. וא"ש בזה מאי דיש לדקדק לפי מש"כ הרא"ש ז"ל דרבא לטעמיה דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה משמע דלאביי דאמר למפרע הוא גובה אפי' קדושת הגוף אינו מפקיע מידי שעבוד וכ"כ התוס' ז"ל בגיטין דף מ' להדיא וא"כ לאביי תיקשי מתניתין היכי חייל נדרא לאחר גירושין הא משעבדא לבעל ולפי הנ"ל ניחא דקדושת הגוף חייל אדבר שלא בא לעולם ומוקי לה דאמרה לכי מגרשה אבל כבר כתב הלח"מ בפי"ב מה"נ דאין שורש לסברא זו לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין דבר שלא בא לעולם ועיין מש"כ בזה לעיל בפלוגתא דר"י ובר פדא בנטיעות. והגר"א בסי' רל"ד הסכים ע"י הכ"מ ז"ל בסברא זו בדעת הרמב"ם ז"ל. אלא דמה שהקשה שם לדעת הרמב"ם ז"ל ביקדשו ידי לעושיהם בלא קונם תיקשי קושית הגמרא הא משעבדי ידיה לבעל לא זכיתי להבין קושיתו דאטו יקדשו ידי לאו קונם הוי וכל איסור הנאה עליו או על חבירו הכל יקרא בשם קונם:

ומ"מ אפילו אם לא נחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין דבר שלא בא לעולם. לא תיקשי לאביי מדברי ריב"נ דמתניתין דמוקי לה באמרה לכי מגרשה וס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כר"מ אלא דאכתי דחוק הוא לאוקמי באומרת לכי מגרשה דא"כ מ"ט דר"ע דאמר יפר שמא תעדיף כיון דלא אסרה עליו אלא לאחר גירושין ועיין בתוס' כתובות פרק אע"פ דמשמע מדבריהם דלא מיירי דאמרה בפירוש לכי מגרשה וכמו שכתב מהרש"א ז"ל שם ומש"כ להכריח כן דא"כ מ"ט דת"ק אינו מוכרח וכמ"ש הר"ן ז"ל דהפרה לא מהני לאחר גירושין אבל מדברי ר"ע מוכח שפיר דאסרה עליה מיד אבל הר"ן ז"ל פירש דאמרה הכי בפירוש ועוד נראה לומר דכה"ג דהכא דמשעבדא ליה למעשה ידיה אפילו לאביי לא שייך למימר למפרע הוא גובה ודוקא דומיא דחמץ דהוא עצמו משועבד לבע"ח בזה ס"ל לאביי דמיד הוא ברשות המלוה אבל הכא הידים עצמן אין לבעל עליהם אלא שעבוד למעשה ידיה אבל לא קנין הגוף בהם ויכולה להקדיש אותם בקונם. ובעיקר דברי התוס' והרא"ש ז"ל דשייך דין זה בפלוגתא דאביי ורבא כבר הארכתי בזה בחידושי במקום אחר:

נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו כו' ואמרינן בגמ' דמיניא אותה ילפינן דאותה דוקא וכתב הר"ן ז"ל דה"ה בהקם וכדתניא בהדיא בתוספתא והוכיח מזה דה"ה לענין הקמת ב' נשיו כאחת בטעות לא הוי הפרה אלא דיש לומר דהפרה כיון דלא מהני בה שאלה ה"א דבטעות נמי הוי הפרה להכי איצטריך קרא דאותה אבל הקמה דאיתא בשאלה פשיטא נמי דליתא בטעות ולא איצטריך קרא להכי וא"כ לא שמעינן מינה להקמת ב' נשיו כאחת. אבל לפי האמת גם בהפרה ליכא למילף משאלה להפרה בטעות ואכתי למה לי קרא להכי ונראה דודאי אם אחר שנודע שאשתו נדרה אינו רוצה בהפרת אשתו פשיטא דיכול לחזור בו ואין צריך קרא לזה והא דילפינן מקרא היינו היכא שגילה דעתו שרוצה גם בהפרת אשתו דה"א דעלתה לו הפרה ראשונה ואין צריך לחזור ולהפר בפירוש להכי ילפינן מקרא דאותה דבעינן הפרה לשמה וא"כ בהקמה כה"ג דמגלה דעתו שרוצה לקיים לאשתו הוי שפיר הוי קיום דהא בקיום בלב ג"כ סגי והתוספתא מיירי דאינו רוצה בהקמת אשתו וכדתני התם דיכול לחזור ולהפר וכ"כ הרא"ש ז"ל דבעינן גילוי דעת דרוצה בהפרת אשתו ועי' ש"ך סי' רל"ד שהקשה בשם הפרישה דהא צריך לפרט הנדר. ופשיטא דלא הוי הפרה ולפי הנ"ל אין כאן קושיא דע"י גילוי דעתו ה"א דעלתה הפרתו גם לאשתו אבל בלא"ה דברי הש"ך ז"ל מוכרחים דבהפרה אין צריך לפרט מהא דיכול להפר בלא שמיעה ודו"ק:

דף פז והא גבי קרעים דכתיב על כו' ותניא אמרו לו כו' ואח"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה. ומשני כאן בסתם כאן במפרש ופרש"י ז"ל סתם היינו שקרע לשם מי שהוא וכן פי' התוס' ז"ל אבל הרא"ש והר"ן ז"ל פירשו דלא אמרו לו מת אביו אלא סבור שהוא אביו ולדבריהם ז"ל החילוק הוא היכא דאמר בפירוש שקורע לשם אביו ואח"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אבל אם לא פירש כן אלא סבור שזה אביו יצא ולדברי הרא"ש ז"ל דבעינן גילוי דעת אח"כ. יש לחלק בהכי דהיכא דלא פירש גבי הפרה דלבתו הפר אע"ג דמחשבתו היה לבתו כיון דגילה דעתו דרוצה בהפרת אשתו עלתה לו הפרה הראשונה אבל מדברי הר"ן ז"ל נראה דבסתם הוי הפרה והקמה ואינו יכול לחזור בו וקשה אמאי כיון דסבור היה שבתו נדרה הפירה בטעות הוא:

ומייתי הש"ס ברייתא דמחלק בהכי אם אמרו לו מת אביו כו' כו' לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת וסבור שהוא אביו כו' יצא ידי קריעה אלמא דיש לחלק בין סתם למפרש ולנוסחא זו ע"כ צריך לפרש סתם כפי' הרא"ש והר"ן ז"ל דהא תני הכא וסבור שהוא אביו אבל לפרש"י ותוס' ז"ל נראה דלא הוי גרסי יצא ידי קריעה בסיפא. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דאית ספרים דלא גרסי הך סיפא ורב אשי משני כאן בתכ"ד כו' וכתב הר"ן ז"ל לשיטתו דרב אשי לא אתי לאיפלוגי אדינא דסתם דקתני בברייתא בהדיא אלא אתי לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד אפי' במפרש ולהך גירסא דלא גרסינן סיפא דברייתא יצא כו' איכא למימר דרב אשי לאיפלוגי אתי ולא ס"ל לחלק בין סתם למפרש אלא בין תכ"ד לאחר כ"ד אלא דלפי פרש"י ותוס' ז"ל דסתם היינו לשם מי שהוא לא מסתבר למימר דרב אשי פליג בהא דהא בנדרים כה"ג פשיטא דהוי הפרה וכדקיי"ל לעיל דיכול להפר לה אפי' נדרים שתדור אלמא דאין צריך שידע הנדר בפרט:

והרי"ף ז"ל סוף פרק ואלו מגלחין לא כתב אלא שינויא דרב אשי לחלק בין תכ"ד לאחר כדי דיבור וגרס בסיפא דברייתא נמי לא יצא ידי קריעה ולא כתב לחלק בין סתם למפרש. וי"ל דמכללא שמעינן לה דדוקא היכא דסבור שהוא אביו לא יצא כו' אבל בסתם יצא והנימוקי יוסף כתב התם דבסתם יצא משום דיש ברירה. ואין לזה שייכות עם ברירה דעלמא כיון דכבר מת אחד מהם. אלא בלא"ה גם אי בעינן לשם המת. מ"מ לשם מי שהוא חשיב כלשמה כמו בלשמו דקרבנות:

והרא"ש ז"ל שם בפ' א"מ כתב כגירסא זו דגרס בסיפא יצא ידי קריעה. ואפ"ה כתב דרב אשי מש"כ קריעה אקריעה. והוא דלא כמ"ש בפי' כאן דלהך גירסא רב אשי לא אתי לשנוי קריעה אקריעה. ובקיצור פסקי הרא"ש שם לא כתב אלא לחלק בין תכ"ד לאחר כדי דיבור והיינו משום דס"ל כגירסא אחריתי דגרסינן בסיפא לא יצא כו' או דלא גרס לה כלל ובסתם לשם מי שהוא שמעינן ממילא וכן הוא דעתו כאן בקיצור דסתם היינו לשם מי שהוא:

והרמב"ם ז"ל בהל' אבל לא כתב אלא לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד והוא ז"ל גורס כגירסת הרי"ף ז"ל בסיפא נמי לא יצא וי"ל דמפרשי והתניא בלשון קושיא ואיפריך מהא האי חילוקא דסתם ומסקנא כשינויא דרב אשי וכן הוא משמעות דברי הרי"ף ז"ל ובהלכות נדרים כתב סתמא דלא הוי הפרה ולא כתב לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד ע"ש מש"כ מפרשי דבריו ז"ל בזה ולענ"ד נראה דלשיטתו דהש"ס פריך ברייתות דקריעה אהדדי ורב אשי הוא דמשני עלה כאן תכ"ד היינו דוקא בקריעה דתכ"ד הוי כשעת מעשה אבל לענין הפרה לאו הפרה הוא אפילו אם נודע לו תכ"ד ויכול לחזור ולקיים כיון דיצא מפיו אדעתא דבתו נדרה ובאמת נדרה אשתו ומאי דפשיטא ליה להלח"מ ז"ל דתכ"ד כדיבור דמי אדרבה פשיטא ליה לאידך גיסא דהכא גם כ"ד לאו הפרה הוא כיון דכבר יצא מפיו ע"ד אשה זו וע"ד נדר זה והוא בטעות וזה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל לענ"ד: