קרן אורה נדרים פג

ובירושלמי בפרקין פליגי ריבר"ח ור"י ריבר"ח אמר דנותן ישראל מעשרותיו בטובת הנאה היינו דמותר לומר לכהן הא לך תרומה בטובת הנאה שתתן לי ויליף מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו ור' יוחנן אמר דאין נותן מעשרותיו בטובת הנאה ולו יהיה דריש דיכול ליתנם לכל מי שירצה היינו דהכהן אסור ליטול מעצמו וכמ"ש לעיל וקאמר התם מתניתא פליגי על ר"י אומר הוא לישראל הא לך סלע זה ותן בכור זה לבן בתי כהן ולמאי דפרישנא דהא דאסר ר"י הוא לומר הא לך המעשר בטובת הנאה:

א"כ מאי קושיא דהכא הבעלים אין אומרים וישראל אחר הוא דקאמר וע"כ צריך לומר דלר"י אסור גם לקבל שום טובת הנאה בעד נתינתו ולא הותר אלא היכא דרוצה ליתן לשנים דמקיים מצות נתינה בלא"ה וא"כ ריבר"ח נמי י"ל דלא התיר אלא היכא דישראל אומר לו הא לך סלע כו' אבל הוא אסור לומר אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה"ת הלכה כ' וכ"א נראה דפסק כר"י ולא אסר אלא לומר הא לך חלק זה בטובת הנאה והא דתניא דרשאי הישראל לומר הא לך סלע היינו כשרוצה ליתן לשנים ועיקר הדבר הוא היכא דהוא רוצה לקיים מצות נתינה מעצמו לכהן שהוא רוצה מותר לקבל מישראל שיתן לזה אבל הבעלים אסורין לעכב נתינתן בשביל טובת הנאה וכי פריך לר"י מהא דאומר הוא לישראל הא לך סלע היינו דס"ד דמיירי דהבעלים אינם רוצים ליתן בלא טובת הנאה ומשני דמיירי כשרוצה ליתן לשנים ופריך התם לר"י בר"ח ממתניתין דיטלו ע"כ ולריב"ח דאמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה אמאי יטלו ע"כ ומשני באומר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר דכשאינו רוצה ליתן כלל יכולין הכהנים ליקח ממנו בע"כ ואע"ג דהוי ממון שאין לו תובעים היינו לענין אם הזיק דכל מי שיתבענו יאמר לאחר אתן אבל הכהנים עצמן היכא דאינו רוצה ליתן כלל יכולין ליקח את שלהם בע"כ ורואה אנכי חילוק בזה בין שינויא דהירושלמי לשינויא דרבא בש"ס דילן דרבא משני משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וא"כ בלוים נהנים לי אסורים במעשר אם כבר הפרישו הבעלים מהם תרומת מעשר כיון דהמעשר חזי נמי לדידיה דמעשר ראשון מותר לזרים ולא שויא כעפרא בעלמא ונהי דבעלמא היכא דלא אסרן בהנאה יכולין ליטול בע"כ אם אינו רוצה ליתן כלל דשלהם הוא אבל הכא כיון דיש לו ג"כ זכות חל עלייהו איסור הנאה ואסורים ליטול מעשר אבל לשינויא דהירושלמי כל שאינו רוצה ליתן כלל אין לו בהם שום חלק ויכולין ליתן בע"כ אפילו במודר הנאה וכן נפקא מינה בשאר מתנות כהונה כמו זרוע ולחיים דלרבא אסורים ליטול בע"כ דהא חזיא נמי לדידיה ולשיטת הירושלמי נוטלין בע"כ כל שאומר שאינו רוצה ליתן כלל וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' נדרים מי שאסר הנאתו על הכהנים והלוים נוטלין מתנותיהם בע"כ משמע כל המתנות אפילו אותן הראוים גם לו. אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל אין ראיה דאיהו לשיטתו דפסק דטובת הנאה אינה ממון ורבא אליבא דמ"ד טובת הנאה ממון הוא דאמר הכי דדוקא בתרומה דשויא כעפרא בעלמא ומש"כ הרמב"ם ז"ל שם וה"ה במתנות עניים עם העניים צ"ע דבמתנות עניים אפילו אמר עניים אלו יכולין ליטול כדאמרינן גבי שאני נהנה לבריות ויכולה ליהנות בלקט כו' שוב ראיתי בתוי"ט במתניתין שעמד ע"ז:

העולה משיטת הירושלמי דהא דטובת הנאה אי הוי ממון או לא תליא בהא דלמ"ד אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה הוי ממון ולמ"ד אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה לא חשיב ממון. וי"ל דתלמודין ג"כ בהא פליגי ומש"כ להוכיח מהא דאסור לאקנויי בחליפין דה"ה דאסור ליתן בטובת הנאה יש לחלק דבטובת הנאה מ"מ חשיב נתינה ושמעינן מינה דע"כ לא אמרינן דטובת הנאה אינה ממון אלא במתנות כהונה משום דקיי"ל אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה אבל דבר שיכול ליתן בטובת הנאה כמו בעל הבית מלאכתו למי שירצה ודאי דטובת הנאה כזו הוי ממון ועפ"ז לא הבנתי דברי רמ"א ז"ל ביו"ד סי' ק"ס שכתב המחבר דאסור להלוות ע"מ שיתן לו כל מלאכתו וכתב הרמ"א ז"ל ע"ז ולמ"ד טובת הנאה ממון הוי רבית קצוצה. מדבריו משמע דבכה"ג ג"כ פליגי ולפי הנ"ל ליכא פלוגתא בהא ולכ"ע חשיב ממון כיון דיכול ליתן מלאכתו בטובת הנאה:

הגונב טבלו פלוגתא דרבי וריבר"י ובעי הש"ס למימר דפליגי בטובת הנאה ומסיק דטעמא דרבי משום דקנסוהו לגנב כו' ובקדושין בפרק האיש מקדש מוקי לה הש"ס דפליגי בדשמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי ורבי ס"ל כדשמואל ומש"ה משלם לו דמי טבלו דיכול לומר לא הייתי מפריש אלא חטה אחת וכבר כתבו הראשונים בזה אפילו אי נימא דמה"ת צריך ליתן כדי נתינה מ"מ אין זה אלא מצוה ואם לא רצה לקיים המצוה מפריש חטה אחת ומוציא מידי טבלו והכל שלו דאין יכול לקיים עוד אחר שכבר הפריש וראיתי לאחד ממחברי זמנינו שהקשה בזה א"כ אפילו למאן דלית ליה דשמואל הא יכול לומר לא אקיים מצות הנתינה וכמו שכתב הר"ן ז"ל ריש פרק הזרוע דאין זה אלא מצוה ודברי הבל הוא דנהי דאין כופין אותו לקיים מצות נתינה אבל מ"מ לאו שלו הוא אלא שאין לו תובעים. ולפ"ז לא פליגי אלא בטבול לתרומה וכמו שפירש רש"י ז"ל בקדושין ועיין מהרש"א ז"ל שם שכתב דלהאי אוקימתא א"ש מתניתין דקדושין נמי המקדש בתרומה ואין דבריו ז"ל מובנים ובתר הכי אמר דכ"ע אית ליה דשמואל וטעמא דר"י בר"י משום דקנסוהו לבעל הבית. אי נמי דכ"ע לית ליה דשמואל וטעמא דרבי משום דקנסוהו לגנב והקשה מהרש"א ז"ל התם לאוקימתא קמייתא דפליגי בטובת הנאה מאי אריא דפליגי בגונב טבלו ליפלגו בגונב תרומה מיד ישראל ולענ"ד אין כאן קושיא כמו שאבאר דיש לדקדק במאי קמיירי אי כשהגניבה בעין א"כ מ"ט דר"י בר"י דאמר אינו משלם אלא דמי חולין אפילו אי טובת הנאה אינה ממון גניבה היא בידו וחוזרת לבעליה ודוחק לומר דפליגי לענין תשלומי כפל אלא נראה דמיירי שכבר אכלן הגנב והכי איתא בהדיא בתוספתא פ"ג דמעשר שני דפליגי באוכל טבלו של חבירו ולפ"ז א"ש דדוקא בגונב טבל פליגי התם הוא דקאמר רבי דמשלם דמי כולו בין לטעמא דטובת הנאה ממון בין לטעמא דקנסא לטעמא דטובת הנאה ממון ס"ל לרבי דמשלם דמי טבל כולו אע"ג דאין בו אלא טובת הנאה מ"מ כיון דלא הופרש עדיין הרי כולו ברשותו וצריך לשלם דמי כולו ולא הוי מצי לאפלוגי בגונב תרומה עצמה ואכלה דבזה לרבי ג"כ אינו משלם אלא טובת הנאה שבה. ועיין ר"ן ז"ל שכתב דבאמת אינו משלם אלא לפי טובת הנאה. וכ"כ הרשב"א ז"ל אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דמשלם דמי כולו. ולטעמא דקנסא א"ש טפי דפלוגתייהו לא שייכא אלא בגונב טבל וקנסוהו לגנב לשלם דמי כולו כיון דצריך לשלם בעד החולין קנסינן ליה ומשלם דמי כולו אבל בגונב תרומה ואכלה ודאי פטור לכ"ע וכדקיי"ל המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור:

ועפ"ז יתבארו דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות גניבה שכתב שם הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם דמי טבלו וכן הגונב חלבו כו' גנב תרומה שהפרישה ישראל אינו משלם כפל דטובת הנאה אינה ממון ומ"ש דבגונב טבל כתב ואכלו ובגונב תרומה לא הזכיר אכילה ועוד דבגונב טבל לא הזכיר כפל והכא גבי תרומה כתב דאינו משלם ודין הקרן לא הזכיר ולפי הנ"ל ניחא דבגונב טבל קמ"ל דצריך לשלם דמי טבלו והיינו דוקא באכלו דאם הם בעין לא שייכא תשלומין בזה כלל וטעמא משום קנסא דאין לומר דטעמא משום דאפשר כדשמואל דהא סתמא כתב הגונב טבלו משלם דמי טבלו משמע דמשלם נמי דמי מעשרות וע"כ משום דקנסוהו לגנב אבל בתרומה אם אכלה פשיטא דפטור ולא שייך הכא קנסא ומידי דהוי אמזיק ואפילו מקרן פטור וכי איצטריך לאשמעינן היכא דהתרומה בעין וחוזרת בעינה. והוי ס"ד דאיצטריך לשלם כפל קמ"ל דפטור מכפל דטובת הנאה אינה ממון וי"ל עוד דהיכא דאכל את התרומה אפילו למ"ד טובת הנאה ממון פטור כיון דפטור מעיקר הממון משום דאין לו תובעים או כדילפינן מקרא התם ה"נ דפטור מטובת הנאה של בעלים ועיין בפר"ח ביו"ד ובפלתי שם ובדברי הירושלמי הכא מבואר דבבכור יש בו טובת הנאה ג"כ ועיין בבכורות ריש פרק עד כמה ובערכין דף כ"ח במשנה מחרים אדם כו' ליתן לבן בתו כהן ותמורה ל"ב ברש"י ותוס' ז"ל ועיין בטעם המלך בפ"ה מהל' אישות:

ודו"ק:

דף פה רבא אמר כו'. עי' ר"ן ז"ל שכתב דשמעינן מהא דרבא דאדם שאסר נכסיו עליו יכולין אחרים ליטול ממנו בע"כ דשויא כעפרא בעלמא ומיהו היכא דאיתשיל חייב לשלם דנעקר הנדר מעיקרו והקשה דא"כ אמאי יטלו כהנים בע"כ ניחוש דלמא מיתשל ועבדי כהנים איסורא למפרע. ומסיק דלא חיישינן דלמא מיתשל כ"כ בשם הרשב"א ז"ל והוא ז"ל מסיק דאפילו אי מיתשל לא עבדי כהנים איסורא דקנין ממונם לא בטל על ידי שאלה. וחששא דשאלה ביאר הרשב"א ז"ל בחידושיו דהיינו דילמא מיתשל אקצתן והשאר נשארו באיסורן וא"כ הנך שלא הותרו בשאלה עבדי איסורא ולכאורה הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ועיין לעיל בחילוק שבין משנה למעמיד אבל הכא מסתברין דברי הר"ן ז"ל דלא מהני שאלה בזה כיון דכבר זכו הכהנים בשלהם וכבר אין לו חלק בהם. דעיקר הזכיה שלו הוא טובת הנאתו והיינו קודם הנתינה אבל אחר שבא ליד הכהנים אין לו עוד שום חלק בהם ואפילו ישאל אח"כ אין זה בכלל הנאה ממנו כיון דלקחו בהיתר אך מ"ש כן גם לענין האוסר נכסיו עליו דלא מהני שאלה אחר זכיה של אחרים בזה יש לדון ולא מיבעי למאן דס"ל דמהני שאלה גם בתרומה שבא ליד כהן אלמא דע"י שאלה פקע קנינו של כהן וה"נ ע"י שאלה ממילא פקע קנינו של הזוכה ונהי דיש לומר דגבי תרומה שאני כיון דפקע שם תרומה ממילא הדרא לטבלא ובטל קנינו של כהן מ"מ אכתי תיקשי מהא דיכול לשאול אחטאות וכל הקרבנות אע"ג דכבר זכה בהן הקדש וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואפילו לאחר ששחטו מהני שאלה כמו בשחוטי חוץ וכמו שהארכתי בזה לעיל אלמא דשאלה מבטל הקנין וי"ל דהתם לאו בתורת הפקר זכו בה אלא מדעת הנותן