קרן אורה נדרים פב

ראיה כ"כ דרבא לפרושי מתניתין אתי מ"מ סתמא דמתניתין גופא משמע דטובת הנאה ממון מדיטלו אחרים ולא הם:

אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ה מהל' אישות דטובת הנאה אינה ממון וכעולא שם בקדושין וכבר הקשו עליו מפרשי דבריו ז"ל דא"כ אמאי פסק הכא כמתניתין דיטלו אחרים וכתב הכ"מ בשם הר"מ המעילי ז"ל דנדרים שאני דוויתור אסור במודר הנאה ואפילו למ"ד אינה ממון חשיב הנאה ועוד דאיסור הנאה אפי' לתתו בהנאה אסור כמו יין נסך דאסור לתתו לעובד כוכבים וה"נ גבי מודר כיון דאסור לאיתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אע"פ שאינן שלו עיי"ש ומש"כ דומיא דיין נסך אינו מובן דהתם אסור ליהנות ביין נסך וכשנותנו לעובד כוכבים הרי הוא נהנה ממנו דהעובד כוכבים מחזיק לו טובה אבל הכא הכהן אסור ליהנות משל ישראל וכיון דטובת הנאה אינה ממון ואין זה שלו אמאי לא יהיה רשאי ליתן לו ועוד דמתניתין יטלו אחרים קתני משמע דהם אסורים ליטול אפילו מעצמן ועיין לעיל דף ל"ח שכתב הר"ן ז"ל גבי אב שאסר נכסיו על בנו דתנן התם דנותנו לבניו או לאחיו היינו דוקא שאין נותן להם בידים אבל ליתן להם בידים אסור דמיתהני מטובת הנאה דידהו דומיא דתורם משלו על של חבירו דאי הוה טובת הנאה לבעל הכרי היה אסור לתרום לו דמיתהני בעל הכרי בטובת הנאה. ולכאורה אין הנידון דומה לראיה דהתם בתורם משלו הוי הנאה גמורה דמהני לבעל הכרי כיון דיש לו בהן טובת הנאה והרי זה כנותן לו מתנה. אבל הכא הוא אסור בהנאת נכסי אביו אבל בניו ואחיו מותרין בהנאתן. מ"מ דינו של הר"ן ז"ל אמת והוי דומיא דכל איסורי הנאה דאסור ליתנן במתנה כמו ביין נסך דאסור ליתן לעובד כוכבים דזה חשיב הנאה מה שחבירו מחזיק לו טובה ומטעם זה לא הבנתי דברי הב"י ביו"ד סי' רט"ז שכתב להתיר אפי' ליתן בידים אבל הכא נראה דלכ"ע מותר ליתן בידים דהוי כשל אחרים ואפי' אם הם מחזיקים לו טובה הא הוא שרי ליהנות מהם אבל הוא אינו מהנה אותן. ועיין בתוס' י"ט פרק יו"ד דב"ק שכ' דהנתינה בידים הכא תליא בפלוגתא דהר"ן והב"י ז"ל גבי נותנו לבניו כו' ולענ"ד אין זו דומה לזו ומהא דאמרינן לעיל בתורם משלו על של חבירו הא מיתהני בטובת הנאה לכאורה מוכח דס"ל דטובת הנאה ממון דאי אינה ממון אינו מהנהו וצ"ל דהתם אפי' אינה ממון כיון דיכול לקבל פרוטה מישראל הרי הוא מהנהו אבל הכא כיון דאינה ממון אין תרומה ומעשר בכלל נכסיו שאסרן על הכהנים:

ומ"ש עוד משום דוויתור אסור במודר הנאה ג"כ קשה דאמאי לא מוקי ר' אושעיא לרומיא דרישא אסיפא הא כר"א הא כרבנן ועוד למה ליה לרבא לעיל לאוקמי לברייתא דתני במעשר עני במעשר המתחלק בגורן לוקמה דטובת הנאה אינה ממון וכרבנן דלא אסרי וויתור:

אלא דמהתם תיקשי נמי איפכא לשיטת הרא"ש ז"ל דבנדרים ג"כ אינו אסור אלא אי טובת הנאה ממון א"כ אמאי לא מוקים רבא לברייתא דתני מעשר עני כמ"ד אינה ממון אלא ש"מ דבכל הני דאית ליה בהן טובת הנאה אסור המודר ליהנות מהם ומשמעתא דקדושין נמי מוכח דאין להוכיח ממתניתין דטובת הנאה ממון מדלא פריך ממתניתין עליה דעולא דאמר התם דאינה ממון וכן מאי מיבעי להו התם בזה כיון דאיכא למיפשט ממתניתין דילן וע"כ צ"ל דס"ל דממתניתין לא מוכח כלל אלא אפי' אינה ממון יטלו אחרים ולא הם והא דתלי לה הש"ס בפלוגתא דטובת הנאה היינו למאי דס"ד דקשיא רישא אסיפא וע"כ צ"ל דתנאי היא דפליגי בטובת הנאה אבל למסקנא דמחלק רבא בין רישא וסיפא ורישא דאסר לכל כהנים שויא כעפרא בעלמא תו לא נחתינן כלל לפלוגתא דטובת הנאה אי הוי ממון דאפילו לאו ממון הוא חשיבא הנאה כיון דיכול לקבל פרוטה ועיין בש"ך ח"מ סי' ש"ן שהאריך ג"כ קצת בזה ומסיק נמי להלכה דטובת הנאה ממון לא הוי וע"ש שהביא בשם המרדכי דרבא גופיה ס"ל דאינה ממון והיינו כמ"ש דהכי משמע משינויא דרבא לעיל דברייתא מיירי דוקא במעשר עני שבגורן ולא מוקי לה בכל מעשר וכד' האומר דאינה ממון וכולה שמעתא דפסחים פ' אלו עוברין במתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה אזלי דטובת הנאה אינה ממון מדמוקי התם פלוגתא דר"א ור"י בהואיל וכפירוש הרי"ף ז"ל הואיל ואי בעי מיתשיל עליה אבל בל"ז לא עבר בבל יראה משום דטובת הנאה אינה ממון ומסקנא דשמעתא התם דבהואיל פליגי ומוקי לפלוגתא דרבה ורב חסדא בהואיל בפלוגתא דר"י ור"א:

ולדידי קשיא דברי הרא"ש ז"ל אהדדי דבקדושין פסק דטובת הנאה ממון וא"כ ע"כ צ"ל דרבי בגונב טבלו של חבירו הכי ס"ל דאל"ה איהו דלא כמאן וא"כ היכי מוכיח הוא ז"ל בפסחים דהלכה כרב חסדא דאמרינן הואיל מהא דרבי קאמר התם דהלכה כר"א אית ליה הואיל ולפי הנ"ל מנ"ל דרבי מטעם הואיל פסק כר"א דלמא מטעם טובת הנאה דס"ל דהוי ממון והיה נראה לומר לשיטת הרא"ש דדוקא לענין חמץ הוא דאמרינן התם דלכ"ע אינה ממון היינו דאין לו קנין בגוף החלה והתרומה ולא עבר בבל יראה דשל אחרים הוא אבל לענין קדושין ונדרים וגניבה שפיר הוי ממון אבל לפי האמת ז"א דהא חזינן דלענין חמץ חשיב כשלו מטעם מיגו דאי בעי מיתשיל עליה אע"ג דבעלמא לא מהני הך הואיל לאחשוביה כדידיה א"כ כש"כ טובת הנאה דמהני בעלמא פשיטא דמהני לענין חמץ ואע"ג די"ל דהואיל לא שייך בעלמא לא לענין קידושין ולא לאיסור הנאה דהא אי מיתשיל עליה צריך להפריש אחרים תחתיהם. ודוקא לענין חמץ הוא דשייך למימר הואיל למיחשביה כאילו הוא ברשותיה ועיין תוס' שם בפסחים מה שהקשו ממצה של מעשר שני נמי נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ולפי הנ"ל ניחא קצת מ"מ לענין טובת הנאה לא מסתבר לחלק ואי לענין קדושין חשיב ממון שלו ה"נ לענין חמץ ועיין ש"ך ז"ל שם כתב דהרא"ש ז"ל בשם ר"ח הוא דפסק הכי וליה לא סבירא ליה וכמו שהביא שם דברי הפוסקים:

ובב"מ דף י"א ע"ב נמי משמע דרבא גופיה ס"ל דטובת הנאה אינה ממון גבי מעשה דר"ג וזקנים דמוכח מינה דלא בעינן עומד בצד שדהו ובעי לאוקמי התם שהקנה להם מטלטלין אגב קרקע ואמר רבא התם דטובת הנאה אינה ממון לא לאקנויי בחליפין ולא אגב קרקע ולשיטת הר"ח ז"ל ע"כ צ"ל דדוקא לענין לאקנויי בחליפין או אגב קרקע לאו ממון הוא אבל בעלמא שפיר הוי ממון ועוד דמסתמא דהש"ס התם משמע דהוי ממון גם לאקנויי אגב קרקע וכדדחי התם ולא היא דבחליפין לא שייכא לאקנויי משום דנתינה כתיב בהו אבל אגב קרקע שפיר מצי לאקנויי ולדעת הרי"ף ז"ל שהשמיט הא דדעת אחרת מקנה אותה וע"כ מוקי להא דר"ג וזקנים שהקנה להם מטלטלין אגב קרקע וכמו שכתב הרא"ש ז"ל שם איכא לאקשויי ומה רבא דסבירא ליה בעלמא טובת הנאה ממון קאמר דלא הוי ממון לאקנויי אגב קרקע כל שכן לדידן דקיימא לן דאינה ממון דלא מצי לאקנויי אגב קרקע אבל לפי מה שכתב דרבא נמי ס"ל דאינה ממון א"ש דרבא ס"ל כי היכי דלאו ממון הוא בעלמא ה"נ דלא הוי ממון לאקנויי בדרכי הקנין וסתמא דהש"ס מסיק ולא היא דאגב קרקע מצי לאקנויי כיון דהתורה זכתה לו בנתינתה אע"ג דאין זה ממון מ"מ יכול להקנותה אגב קרקע דהוי דרך נתינה:

ומהך שמעתא דב"מ דמסיק הש"ס דבחליפין לא מצי לאקנויי משום דנתינה כתיב ולא דרך מכר מוכח דלכ"ע אסור לישראל לומר לכהן תן לי סלע ואתן לך תרומותי דזה הוי דרך מקח ולא הותר לו אלא לקבל מישראל הרוצה ליתן לו סלע שיתן לבן בתו כהן ובהך טובת הנאה הוא דפליגי אי הוי ממון או לא ומ"ד דהוי ממון אע"ג דאין הבעלים רשאים לתבוע טובת הנאתן מהכהן מ"מ כיון דזכתה לו תורה בנתינה ויכול לבוא לידי ממון ע"י טובת הנאתו מש"ה חשיב כאלו הוא ממונו:

ולענין אם לקחן הכהן בע"כ כתבו התוס' ז"ל בפרק הזרוע דדברים שיש בהן טובת הנאה הבעלים מוציאין מיד כהן וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל שם גבי הא דר"ז מריש הוי חטפי מתנתא שכ' הר"ן ז"ל היינו למ"ד טובת הנאה ממון אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' תרומות כתב דאם לקח הכהן בע"כ זכה דטובת הנאה אינה ממון ונהי דאסור ליטול לכתחלה בלא רשות בעלים אבל בדיעבד זכה אבל במתנות עניים אפי' לכתחלה מותר ליקח בלי רשות בעלים וגם הבעלים אינן מחוייבין ליתן לכל מי שתובען והר"ן ז"ל בריש פרק הזרוע הוא כמסתפק בזה למ"ד טובת הנאה אינה ממון אי יכולים הבעלים להוציאן אם לקח הכהן בע"כ אבל למ"ד טובת הנאה ממון פשיטא ליה דיכול להוציא וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל כנ"ל ולדידי מספקא לי גם למ"ד טובת הנאה ממון למאי דכתיבנא דהוא אינו יכול לקבל טובת הנאה קודם הנתינה א"כ כי היכי דאסור להזכיר טובת הנאה קודם הנתינה אפשר דגם לאחר שכבר זכה הכהן דאין יכול להוציא מידו וכן משמע מהא דמספקא להו בב"מ דף ו' תקפו כהן אי מוציאין מידו וכמו שהקשו התוס' ז"ל התם כן ומה שכתבו התם דאינו יכול לתובעו אלא דמי טובת הנאה בזה ודאי נראה דאינו יכול לתבוע קודם נתינה:

ולפ"ז הא דאמר רבי בגונב טבלו דמשלם דמי טבלו י"ל דדוקא אם גנב טבלו דלא הוברר חלק הכהן עדיין וגם יש לו בתרומה ומעשר גופיה טובת הנאה מש"ה משלם לו דמי כולו אבל אם גנב תרומה מיד ישראל אפשר דאין צריך לשלם גם לרבי דלאו ממון גמור הוא כיון שאין יכול לתבוע אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גניבה משמע דדוקא למ"ד טובת הנאה אינה ממון הוא דפטור אם גנב תרומה אבל למ"ד טובת הנאה ממון חייב לשלם לישראל והשתא לפ"ז הא דקיי"ל דמזיק מתנות כהונה פטור היינו הבעלים עצמן פטורים לשלם לכהן דהוי ממון שאין לו תובעים אבל אם הזיק אחר המתנות אפילו ביד ישראל מחוייב לשלם לבעלים כפי טובת הנאה שבהם כמו בגנב תרומה מיד ישראל דמשלם למ"ד טובת הנאה ממון וכמו שיתבאר לקמן בס"ד: