קרן אורה נדרים פא

שכתב דהליכה לבית אבל ולבית המשתה אפי' דברים שבל"ב לא הויין וא"כ תיקשי אמאי מהני הפרתו גם לטומאה אלא ודאי עיקר טעמא לאו משום הכי הוא אלא משום דאין נזירות לחצאין ועיין בד' הגר"א ז"ל בסי' רל"ד ורל"ה:

קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר עיין בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל דמשמע מדבריו דאינו יכול להפר כלל אפי' משום דברים שבינו לבינה ור"י היא אבל לרבנן מיפר משום דברים שבינו לבינה וכבר כתבתי לעיל בד' הרמב"ם ז"ל לעיל ובשיטתו לפי דבריו בפי' המשנה והרע"ב ז"ל כתב לחלק דבקונם מכל הבריות מיפר לרבנן משום עינוי נפש ובהנאת פלוני עלי כתב דלרבנן נמי אינו מיפר אלא משום דברים שבינו לבינה וגם זה הוא דלא כדמשמע לעיל במימרא דשמואל הנאת פלוני עלי יכול להפר דמשמע דלרבנן מיפר משום עינוי נפש ועיין בלח"מ ז"ל פי"ב הלכה ז' מש"כ שם ויפלא בעיני שלא הביא דברי הרע"ב ז"ל המבוארים כדבריו שם:

ובגמ' פריך סיפא ארישא דמרישא משמע דבעל לאו בכלל איסור בריות ומש"ה אינו יכול להפר דמיתזני מדיליה וסיפא קתני ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה אבל לא משל בעל משום דבכלל בריות הוא ומשני עולא דלעולם לאו בכלל בריות הוא. וחדא ועוד קאמר דאינו יכול להפר משום דבעל לאו בכלל בריות ויכולה ליהנות משל בעל ועוד דיכולה ליהנות בלקט כו' ומשמע לכאורה דבחד מהני תרי טעמי סגי ואפי' אסרה עצמה בפירוש גם משל בעל מ"מ אינו יכול להפר משום דיכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה אבל הר"ן ז"ל כתב אליבא דעולא דלא סגי בהאי טעמא שיכולה ליהנות בלקט לחוד היכא דמיתסרא בבעל והוכרח לזה מהא דבחנוני אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו לכ"ע מיפר ובעל ובריות לא גרע מחנוני להכי פי' דלעולא לא מהני טעמא דשיכולה ליהנות בלקט אלא היכא דלא מיתסרא בבעל ועני הוא ולפ"ז ליכא נפ"מ כלל מאידך טעמי אלא לענין אם הבעל עני הוא ואינו יכול לזונה ולא הבנתי דמה בין היכא דאין הבעל יכול לזונה מחמת עניות או דאין יכול לזונה מחמת נדרה ויש לחלק:

ורבא אמר דבעל בכלל בריות ואפ"ה אין יכול להפר מהאי טעמא דיכולה ליהנות בלקט לחוד וכ' דחנוני דלעיל מיירי בימות הגשמים דליכא לקט ובאמת קשיא לי טובא כיון דאסרה הנאה סתם מכל הבריות א"כ מאי מהני הנאתה מלקט הא איכא כמה מינים דליתנהו בלקט וכי נדרה אפי' באחת מכל המינים הרי זה עינוי נפש וכ"ש הכא דאסרה עליה כל הנאות וצ"ל דדוקא היכא דאסרה עליה א' מכל המינים הוא דמיקרי עינוי נפש אבל היכא דנדרה מהנאת הבריות לא מיקרי ע"נ כיון דיכולה ליהנות בלקט כו' אע"ג דממילא נאסרה בשאר מינים שאינן בלקט מ"מ עיקר נדרה לא הוי בעינוי נפש אלא הנאת הבריות:

ואין לדקדק היכי יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה לרבא הא מציאת האשה לבעלה וא"כ מה שלקטה שייך לבעלה והרי היא נהנה משלו וי"ל דבכה"ג לא תקינו רבנן כיון דאין לה ממי ליהנות ועוד דהבעל עשיר הוא ואין לו זכיה בלקט שכחה ופיאה ובלא"ה נחלקו הראשונים ז"ל היכא דאין הבעל נותן לה מזונות. מציאתה שלו:

ולשיטת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דלמתניתין דאתיא כר"י אינו יכול להפר כלל אפי' משום דברים שבינו לבינה ודאי תיקשי לרבא דבעל בכלל בריות הא עכ"פ דברים שבינו לבינה הוי ואפי' נדרה הנאה מבעלה לחוד נראה דהוי נדר שבינו לבינה ועוד דבכלל הנאה לבריות הוא ג"כ הנאת תשמיש ופשיטא דהוי דבר שבינו לבינה וכבר כתבתי לעיל דשיטתו בזה צ"ע:

ורב נחמן משני נמי דבעל לאו בכלל בריות הוא והכי קתני נתגרשה יכולה ליהנות בלקט כו' וכתב הר"ן ז"ל בשם התוספות והרשב"א ז"ל דקמ"ל דאחר גירושין גם הבעל בכלל איסור בריות הוא ולא ניחא ליה לרב נחמן לפרש כעולא דחדא ועוד קאמר ומש"ה מפרש דאנתגרשה קאי. אבל בעודה תחת בעלה לא מהני האי טעמא כלל והרא"ש ז"ל כתב ואע"ג דהשתא לא הוי עינוי נפש הואיל ויבוא לידי ע"נ לכשתתגרש מצי מיפר עכ"ל. ולכאורה אין הבנה לדבריו ז"ל ונראה בכוונתו ז"ל דר"נ דמוקי לסיפא בנתגרשה ג"כ אתי לאשמעינן טעמא לרישא דאינו יכול להפר דנהי דבעל לאו בכלל בריות הוא ומיתזני מיניה מ"מ כיון דלאחר גירושין תהיה אסורה בכל שפיר הוי עינוי נפש ואמאי לא יפר להכי קתני דלאחר גירושין יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה ובאמת מסתברין דבריו ז"ל מידי דהוה אאשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש דאמר ר"ע דיכול להפר. אבל מדברי הר"ן ז"ל לא משמע כן שכתב דלרב נחמן אינו יכול להפר מפני שיכולה ליהנות בלקט כו' וא"כ תיקשי אמאי אינו יכול להפר מטעם עינוי נפש לאחר גירושין אלא דיש לחלק דדוקא היכא דנדרה מככר או שאר עינוי נפש לאחר גירושין ס"ל לר"ע דיכול להפר אבל הכא דנדרה הנאה מבריות והנדר חל השתא אלא דאין בו עינוי נפש משום דמיתזני מבעל אע"ג דלאחר שתתגרש תהיה אסורה מכל הבריות מ"מ לא מיקרי ע"נ ויש להסתפק אם נשאת אח"כ אי אסורה ליהנות מבעל השני או שמא כל שהוא בעל לאו בכלל בריות הוא:

והר"ן ז"ל האריך כאן והביא דברי הירושלמי בנודר מיורדי הים לאחר שלשים אי אזלינן בתר אמירה או בתר חלות הנדר ותלי לה בפלוגתא דר"ע ור"י לקמן והוכיח מכאן דלא כשיטת הירושלמי דהא הכא אזלינן בתר חלות הנדר ואין הדבר מוכרח דהכא שאני דהנדר חל השתא וממילא אסורה בכל הבריות אפי' שנולדו אח"כ וה"ה בבעל אחר שנתגרשה ממנו דגם הוא בכלל בריות והוי כנולד אח"כ ועיין לעיל דף ל' מה שכתבתי בזה:

דף פ"ד ואי אמרת כו'. נדרי עינוי נפש הם ויפר לה לעולם עיין רש"י ז"ל שפירש דתשמיש הוי עינוי נפש לכשתתגרש והוא כמ"ש לעיל בדברי הרא"ש ז"ל אבל אין פירוש זה מובן וכמו שכ' הוא ז"ל בעצמו והרא"ש והר"ן ז"ל פי' דאי בעל לאו בכלל בריות ע"כ נטולה אני מן היהודים לאו מתשמיש קאמר אלא מהנאת פירות הן וא"כ ע"נ הם כיון דאסרן עליה אפי' ע"י בעלה. דאי מיירי כמתניתין דשאני נהנה לבריות אפי' בינו לבינה לא הוי ואמאי יפר חלקו ולא הבנתי דהא מסקינן לעיל דלר"י נמי הוי דברים שבינו לבינה אפי' בקונם שאני נהנה לבריות ועיין שם בד' הרא"ש ז"ל ועוד אי מיירי באיסור הנאה אמאי יוציא ויתן כתובה למשנה ראשונה ונראה עיקר כנוסחא אחריתא אמאי צריך להפר וכן כתב הרא"ש ז"ל:

אמר רב יוסף הא ר"א כו' מאי לאו למ"ד ספיקו טובל אית ליה טובת הנאה כו' וכתבו המפרשים דל"ד ספיקו אלא ה"ה ודאי אינו טובל והכי איתא להדיא במכות דרב יוסף מוקי להא דרב התם דטבל של מעשר עני בלאו כתנאי דהכא ולר"א אינו טובל כלל ואביי פריך התם א"ה אדמיפלגי בספק ליפלגו בודאי והא דתליא טובת הנאה בהא דטובל אי לא כתב הר"ן ז"ל מקרא דאשר ירימו והרשב"א ז"ל כתב עוד דאי לא טביל הוי כשאר מתנות עניים דלית בהו טובת הנאה אע"ג דהכא כתיב נתינה ג"כ מ"מ הא כתיב נמי והנחתו. ובמש"כ הר"ן ז"ל בטעמא דמעשר עני לא טביל עיין מש"כ בזה ביבמות באורך:

ועוד זאת יש שינוי בשמעתין הכא לסוגיא דמכות שם דהכא אמרינן דמש"ה לר"א לא נחשדו כיון דאילו בעי מפקיר נכסיה ושקיל ליה והתם אמרינן כיון דממונא הוא מפריש ליה וליתא התם הא דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה ועיין רש"י ז"ל בב"מ דף ט' ע"ב שכתב דהא דאמרינן התם גבי מי שליקט את הפיאה מגו דזכי לנפשיה מטעם דאי בעי מפקיר נכסיה היינו דוקא באדם דעלמא אבל בעל השדה אסור אפי' אי מפקיר לנכסיה דאפי' העני מוזהר על שלו והרי הכא אמרינן להדיא כיון דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה ועיין תוס' יו"ט פ"ה דפיאה משנה ה' שהאריך בזה וכתב שם דהירושלמי וש"ס דילן פליגי בזה אליבא דר"א וא"כ יש לומר דבהא תליא חילוף הסוגיות דהכא ודמכות שם. אך יפלא מדוע לא הביא התוספות יו"ט סוגיא דשמעתין ומש"כ שם מהא דהמפקיר כרמו כבר כתבתי לעיל סוף פרק אין בין המודר מה שנ"ל בזה עיי"ש:

ע"ב אלמא טובת הנאה אינה ממון כו'. ובעי רב אושעיא לאוקמא בפלוגתא דרבי וריבר"י בגונב טבלו. ודחי הש"ס דמצינן למימר דתרווייהו ס"ל דהוי ממון וכן איפכא ומסיק רבא דמתניתין סברי דהוי ממון אבל בכהנים סתם שויא כעפרא בעלמא ובטלה טובת הנאתו כיון דהוא אינו יכול ליתן לשום כהן והרשב"א ז"ל הקשה אכתי אמאי יטלו בע"כ הא יכול לקבל טובת הנאה מאחרים והם יתנו לכל מי שירצו וי"ל דעיקר טובת הנאה הוא מדכתיב בהו נתינה דזכתה לו תורה בנתינה למי שירצה אבל הכא דאסר הנאת כל הכהנים ממנו ואין הנתינה בידו מש"ה אין לו עוד טובת הנאה בזה ויתבאר עוד מזה לקמן:

ויש לדקדק בהא דדייק הש"ס מסיפא דלהני לא משום דטובת הנאה ממון הא אפי' אינה ממון כיון דהנתינה ברשותו כיון דנותן להם ולא לאחרים אמאי לא יחשב זה להנאה וצ"ל דהוי כנותן להם משלהם והוא לא אסר עליהם אלא הנאה משלו ולפ"ז סלקא מסקנא דשמעתין דטובת הנאה ממון ומש"ה יטלו אחרים וכן משמע מרישא דמתניתין דלא תנן מעשר עני משום דאית ליה טובת הנאה ודוקא היכא דאסר הנאת כל הכהנים בטלה טובת הנאתו ושויא כעפרא בעלמא וא"כ בגונב טבלו של חבירו קיי"ל כרבי דמשלם לו דמי טבלו. וכן פסקו הרא"ש והר"ן ז"ל בסוף פרק האיש מקדש כשמעתא דהכא דטובת הנאה ממון אע"ג דבקדושין סלקא שמעתא דאינה ממון מ"מ רבא מסיק הכא דהוי ממון. וקיי"ל כרבא ואין זו