קרן אורה נדרים פ

איסור אמרינן בכמה דוכתי דאסור לנהוג בהן היתר והיינו כר"ג וצ"ע בדברי הפוסקים בזה ועיין בש"ע סי' רי"ד:

בעי מיניה רבא מר"נ תשהמ"ט לרבנן מאי ופשיט ליה ממתניתין דנטולה אני מן היהודים כו' ודחי דמתניתין ר"י היא לרבנן תיבעי לך ופסק הר"ן ז"ל דבעיא דלא איפשיטא ולחומרא והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דמהא דשמואל לקמן משמע דהוי עינוי נפש וכמו שכתב הר"ן ז"ל בשם איכא מ"ד וביבמות פרק בית שמאי בסופו משמע דשמואל ס"ל כמתניתין ותהי נטולה מן היהודים גבי הא דפליגי התם אי יבם הרי הוא כבעל ע"ש ועיין בב"י סימן רל"ד ובדברי הלח"מ ז"ל וכבר דקדקתי לעיל אמאי לא פשיט הש"ס מהא דלא הוי עינוי ביוה"כ וכמו שכתב הרא"ש בפי' ז"ל ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל:

דף פ"ב אמר שמואל כו' אבל הנאת פלוני עלי מיפר ופריך ממתניתין דאינו יכול להפר ומסיק דמתניתין ר"י היא ואינו מיפר משום עינוי נפש אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה ולחד פירושא שמואל ס"ל כרבנן ומיפר משום עינוי נפש ואית דמפרשי דשמואל נמי משום דברים שבינו לבינה קאמר וכר"י וכבר כתבתי דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י דפירות מדינה זו עלי הוי דברים שבינו לבינה והנאת פלוני עלי לא כתב כלל ועיין לח"מ ז"ל ומדבריו ז"ל בפירוש המשנה נראה דמוקי להא דשמואל כרבנן ומשום דברים שבינו לבינה וכתב שם דקישוט ופרנסה ותשמיש הוי דברים שבינו לבינה דכי אסרה הנאת אחרים עליה או פירות מדינה יש לו טורח להביא ממקום אחר ור"י ורבנן פליגי בין בנדרי עינוי נפש בין בדברים שבינו לבינה וס"ל לר"י דכל שיש איזה תחבולה כמו להביא ממדינה אחרת לא הוי דברים שבינו לבינה ולרבנן הוי דברים שבינו לבינה והא דתנן במתניתין אינו יכול להפר וכן לקמן במתניתין בקונם שאני נהנה לבריות היינו כר"י ואינו יכול להפר כלל אבל הלכה כרבנן וכשמואל אליבייהו דאפילו הנאת פלוני עלי הוי דברים שבינו לבינה משום דמרבה לו טורח ודבריו ז"ל צ"ע דמשמע התם דקישוט נמי לא הוי אלא דברים שבינו לבינה והיינו כר"י ואפ"ה פסק בשאר מילי כרבנן וצ"ל דלאו הא בהא תליא דבקישוט פסק כר"י משום דפליגי אליביה רב הונא ורב אדא בר אהבה אבל לענין שאר מילי קיי"ל כרבנן וכשמואל ולפ"ז נראה דבחבורו ג"כ אזיל בשיטה זו ודלא כהלח"מ ז"ל דכוליה כר"י ס"ל אלא דכתב בזה דבר חדש דבפירות מדינה עלי דיפר לא מהני הפרתו אלא למה שמביא לה הוא בעצמו אבל אם הביא לה אחר באיסורן קיימי ומפרש הכי הא דבינה לבין אחרים לא מהני הפרה בדברים שבינו לבינה ולא מצאתי כן בדברי שאר הראשונים ז"ל שוב ראיתי בדברי הרע"ב ז"ל שכתב ג"כ כלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה והתוי"ט ז"ל עמד על דבריו שם כנ"ל ע"ש:

ע"ב נדרה מב' ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה. מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה וכתב הרא"ש והר"ן ז"ל דזה דוקא בנדרי עינוי נפש אבל בדברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא בינו לבינה אבל לאחרים באיסורא קיימא. וכדמוכח לקמן במתניתין דנטולה אני מן היהודים דיפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים והרא"ש ז"ל כתב דגזה"כ הוא מקרא דבין איש לאשתו דוקא והר"ן ז"ל אסברא לה מסברא דדברים שבינו לבינה בקפידא דבעל תליא מלתא ומאי דקפיד קפיד כו' ובאמת נראה לי דבלאו הכי בדברים שבינו לבינה ליכא למימר האי מתוך כיון דלאו היתר גמור הוא ונדרא כדקאי קאי ואינו מיפר לה אלא כל זמן שהיא תחתיו וכדאיתא בר"פ א"כ פשיטא דאינו מיפר לדבר של אחרים אלא דהא קשיא לי דמשמע דאינו יכול להפר למתענה לחוד וכמו שכתב הר"ן ז"ל דיפרנו כולו משמע ואמאי הא נדרי עינוי נפש לא גרע מדבר שבינו לבינה דע"נ ג"כ בכלל דבר שבינו לבינה וכדאמרינן בעלמא דמה שיכול להפר לה הוא כדי שלא תתגנה על בעלה א"כ אמאי אינו מיפר למתענה לחוד ומשום דבר שבינו לבינה ובשלמא היכא דשניהם הוי עינוי נפש שפיר ילפינן מיפרנו דאינו מיפר אלא כולו אבל היכא דבאחד אינו מתענה מ"ט לא יפר המתענה לחוד ומשום דבר שבינו לבינה וי"ל דזה ג"כ בכלל יפרנו כולו ואין יכול להפר נדרי עינוי נפש משום דבר שבינו לבינה:

ומש"כ הר"ן ז"ל דיפרנו כולו לא נאמר בדברים שבל"ב. אינו מוכרח לפמ"ש דדוקא לענין היכא דאחד הוי דבר שבינו לבינה ואחד בינה לבין אחרים הוא דפשיטא דאינו יכול להפר בשביל אחרים וכדין דבר שבינו לבינה אבל היכא דנדר מב' דברים בדבר שבינו לבינה כמו תאנים ותמרים של מדינה זו עלי לדברי ר"י דהוי דברים שבינו לבינה י"ל דצריך להפר שניהם וכדתנן סתמא לקמן קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת ותאנים אלו נראה דלא עדיף מפירות מדינה זו עלי דלא הוי אלא דברים שבל"ב לסתמא דמתניתין דאזלי אליבא דר"י ואפ"ה צריך שיפר כולו אם לא שנאמר דמיירי בגוונא דאיכא עינוי נפש כגון דלית לה אלא תאנים אלו וכן הא דנדרה מככר נמי מיירי בכה"ג דאל"ה לא עדיף מפירות מדינה זו דלא הוי אלא דברים שבינו לבינה לר"י:

דף פג דלמא מן יין דאית לה צערא הפר לה מן חרצן וזג לא הפר לה דלית לה צערא. הרא"ש ז"ל הביא דברי התוספתא דאפילו נדרה ממאכל רע מיפר לה ובכלל עינוי נפש הוא קשה הא דאמרינן מחרצן וזג לא הפר לה ואמאי מידי דהוי אמאכל רע וקונם פלפלין שאני טועם דהוי עינוי נפש כדאיתא בתוספתא ודוחק לחלק בין מין אחד שלם לחרצן וזג וראיתי שם בתוספתא פ"ב דתני להא דפירות מדינה זו עלי ומחלק התם אם יש לו חלק בה יפר ואם לאו יביא לה ממדינה אחרת דאם יש לו חלק הוי דברים שבינו לבינה וכן פירות חנוני עלי אם אין חנות אחרת יפר ואם יש חנות אחרת לא יפר ר' יוסי אומר אפילו יש מאה חנויות ופרנסתו ממנו הרי זה יפר מפני שבינו לבינה והוא דלא כסוגיא דשמעתין דר"י מחמיר בהפרה. ומאי דאמרי רבנן יפר ר"י אומר דלא יפר ובתוספתא תני איפכא דלת"ק לא יפר אפילו אם אין פרנסתו אלא ממנו ור' יוסי הוא דאמר יפר ועוד דבשמעתין משמע דאם אין פרנסתו אלא ממנו מיפר משום נדרי עינוי נפש ובתוספתא תני מפני שבינו לבינה ועיין מה שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל:

אמר רב יוסף אין נזירות לחצאין א"ל אביי הא קרבן לחצי נזירות איכא ופרש"י ז"ל לחצי נזירות היינו שקיבל עליו חצי נזירות ליין לחוד או לשאר איסור נזיר לחוד ואין זה נראה דא"כ לא דמי להא דבעי למידק מהאשה שנדרה בנזיר והפרישה כו' דיש קרבן לחצי נזירות ולא דמי לחצי נזירות דהכא דהוי בימים לחצי נזירות בשעת קבלה ופשיטא דבכה"ג הוי נזיר גמור לרבנן ולר"ש לא הוי נזיר כלל והרא"ש ז"ל פירש קרבן לחצי נזירות היינו אם הפר לה לסוף ט"ו יום שתביא קרבן טהרה על נזירות שעבר או אם נטמאת קודם הפרה שתביא קרבן טומאה משמע דלמאי דמסיק אביי דאין קרבן לחצי נזירות קרבן טומאה נמי לא מייתי אם נטמאת קודם הפרה ובנזיר דף י"ט אמרינן להדיא דמייתי קרבן טומאה אם נטמא קודם הפרה למ"ד מיגז גייז וברייתא דילן מוקי לה התם דס"ל הבעל מיעקר עקר דאין כאן נזירות כלל ובאמת לא על הרא"ש והר"ן ז"ל קשיא לי אלא אסוגיא דשמעתין גופא קשיא לי דמוכח בשמעתין דגם לענין קרבן טומאה אמרינן דאין קרבן לחצי נזירות וע"כ סוגיא דשמעתין ס"ל דברייתא מצי סבר דבעל מיגז גייז דאל"ה ליכא חצי נזירות כלל והוא דלא כדמסקינן בנזיר שם דלמ"ד מיגז גייז מביא קרבן טומאה בשלימות וכן מוכח מהא דפריך הש"ס מברייתא זו למ"ד מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה דלמא מיין אישתרי מטומאה לא אישתרי ואי נימא דברייתא ס"ל דמיעקר עקר א"כ בלא"ה הותר בכל משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דהא דלא אמרינן הכא נדר שהותר מקצתו הותר כולו הוא משום דמכאן ולהבא הותר אבל אי מיעקר עקר למפרע הוא דבטל הנדר והותר מקצתו הותר כולו אלא ע"כ צ"ל דשמעתין ס"ל דברייתא אתיא נמי כמ"ד מיגז גייז ושפיר פריך לר' אמי אלא דבהא י"ל דאפילו אי מיעקר עקר לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו. וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל דדוקא בהתרה ע"י פתח הוא דאמרינן הותר מקצתו הותר כולו אבל מטעם אחר נראה דלמ"ד מיעקר עקר ליכא למיפרך מהך ברייתא לר' אמי דכיון דמיעקר עקר תחלת הנדר א"כ פשיטא דלא הוי נזיר כלל אפילו לטומאה דאין נזירות לחצאין בתחלת קבלת הנזירות וע"כ לא מדמי הש"ס דינא דברייתא בנזירות להא דר' אמי אלא למ"ד מיגז גייז דעיקר הנזירות חייל שפיר ומכאן ולהבא הוא דמיפר בזה יש לומר דליין הוא דמיפר אבל טומאה האיסור במקומו עומד אבל אם עקר תחלת הנדר באיסור יין גם לענין טומאה הנדר בטל ולכ"ע אמרינן בזה אין נזירות לחצאין ודו"ק:

ע"ב דלמא מיין כו' מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה וכ' הרא"ש והר"ן ז"ל הא דלא משני אין נזירות לחצאין משום דטומאה אינה תלויה בנזירות דאשכחן נזירות בלא טומאה כמו נזירות שמשון דהוי אסור ביין ומטמא למתים ואין זה מוכח דנזירות סתם ודאי לא הוי אלא בכולהו וכדתנן בנזיר ונזירות שמשון גזה"כ הוא ועוד דהא ילפינן לעיל בהיקשא דהבעל מיפר נזירות אשתו משמע דלגמרי מצי מיפר אפילו מטומאה ועמש"כ לעיל בריש מכילתין ועוד דאי אסירי בטומאה אם כן אימתי מישתרי דהא קרבן לא מצי לאתויי על איסור טומאה לחוד ובלא קרבן לא מצינו לנזיר דמישתרי ע"כ נראה כמ"ש הר"ן ז"ל דלקושטא דמלתא אמר הכי דמטומאה נמי אית לה צערא וכמ"ש הר"ן ז"ל דמיפר לה משום עינוי נפש וע"כ צ"ל כן דלר' יוסי נראה דבטומאה לא הוי עינוי נפש דלא עדיף מקישוט ורחיצה וא"כ לר' יוסי אטו מיתסרי בטומאה גם אחר הפרה אלא ע"כ עיקר טעמא משום דאין נזירות לחצאין וכן צ"ל לדברי הטור ז"ל בסי' רל"ה