קרן אורה נדרים ז

דשאיני אוכל לך לחוד היינו קונם שאיני אוכל לך א"כ בזה כ"ע מודים דאסור ומתניתין ג"כ אתיא שפיר דמתניתין מיירי בלא קונם ולפי גירסא זו א"ש טפי דוקיא דרבא דאי תרתי קתני. לך למה לי בשאיני אוכל לחוד סגי כיון דאמר קונם שאיני אוכל אלא ש"מ דחדא קתני והרמב"ם ז"ל כתב לגירסא זו שאיני אוכל לך עיין שם ובמפרשי דבריו:

ואכתי קשה לשיטת הרא"ש ז"ל שכתב דשאני אוכל לך לחוד לא אמר כלום כיון דהוא ז"ל פסק כרבא דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים אפילו לרבנן דר"י א"כ אכתי תיקשי מברייתא דלעיל בתרתי חדא דשאני אוכל לך ע"כ משמע דהוי יד מוכיח:

ומודרני ממך ע"כ אסור בדבור דאל"ה ברייתא כמאן והוא ז"ל כתב בתרווייהו לקולא אבל כבר כתב בזה הרשב"א ז"ל לתרץ ברייתא דלעיל דמיירי במסרבין בו לאכול וגם בזה יתיישב מה שחזר בו בפסקיו ממה שכתב בפירושו דלמסקנא כיון דע"כ צריך לאוקמי במסרבין בו משום מודרני ממך ה"ה דשאני אוכל לך לא מהני אלא במסרבין בו אלא דכ"ז הוי ליה לבאר בפסקיו:

וכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל דלמסקנא נמי לא אידחי הא דריב"ח במודר אני לך דמיירי דאמר מודרני לך מאכילה ולא הבנתי דהא משמע דאפילו אמר מודרני ממך שאני אוכל בלא לך לאו כלום הוא ואטו מודרני ממך מאכילה עדיף משאני אוכל או שאיני אוכל לאידך גירסא הן אמת דהרשב"א ז"ל כתב דמודרני ממך שלא אוכל או שאני אוכל בלא לך ג"כ הוי יד ע"ש שמיישב הסוגיא לפ"ז אבל הר"ן ז"ל כתב להדיא דבלא לך לא אמר כלום א"כ מ"ש מודרני ממך מאכילה ואין לאוקמי הא דריב"ח דאמר מודרני לך שאיני אוכל לך א"כ אמאי שניהם אסורים הא פירש שלא אוכל לך ונראה דמטעם זה השמיט הרמב"ם ז"ל הא דריב"ח וכן כתב הלח"מ ז"ל. ועוד יתבאר בזה לקמן גבי מנודה אני לך ר"ע היה חוכך כו' והתוס' ז"ל האריכו בשמעתין ויש עירבוב בלשונם ז"ל מטעות הדפוס:

דף ה ע"כ שמואל מוקי לה למתניתין כר' יהודה כו'. והקשה הר"ן ז"ל דהכא משמע דשמואל ס"ל דלא הוין ידים וכן משמע בקדושין דצריך שיאמר מקודשת לי ובגיטין גבי טופסי גיטין משמע דלא צריך ודין ותירצו דלענין גיטין ס"ל לשמואל דהוו מוכיחות אפילו בלא ודין משום דאין אדם מגרש אשת חבירו פי' כיון דעיקר הגרושין בכתב אפילו לא כתב מינאי או לא אמר ממני מסתמא הוא מגרש לה דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל קדושין דעיקר הקדושין באמירה צריך שיאמר לי דאי לאו הכי חיישינן שמא לחבירו הוא מקדש אלא דיש לדקדק הא הר"ן ז"ל כתב לקמן דבתרתי פליגי בודין ובמינאי וטעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו מהני למינאי והא דלא מצרכי רבנן ודין הוא טעמא אחרינא דלא חיישינן דבדיבורא מגרש לה וא"כ בלא"ה מאי קושיא דלמא ודין לא בעי ומינאי בעי משום דהוי ידים שאין מוכיחות אלא דז"א דאי לא בעי ודין א"כ מינאי נמי לא בעי דהא חד מלתא הוא ואיפכא הוא דאיכא למימר ודין בעי ומינאי לא בעי כמ"ש הר"ן ז"ל לקמן וע' רשב"א ז"ל שכתב דתרווייהו חד טעמא הוא ע"ש באורך:

ומ"מ קשה לדברי הר"ן ז"ל דבגט ס"ל שמואל כרבנן א"כ מאי קאמר הש"ס שמואל מוקי למתני' כר' יהודה הא כרבנן נמי מצי אתיא וע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא בגט והתוס' ז"ל האריכו בזה וס"ל דשמואל לא סבר כר"י ומתני' הוא דמוקי לה כר' יהודה מדיוקא דלך יתירא והיינו דלא בעי ודין בגיטין. והא דבעי ליה גבי קדושין וגבי אהא כשנזיר עובר לפניו היינו משום דידים אלו גרועות הם ולא הוי בכלל שאר ידים שאין מוכיחות משום דאהא יש לו קצת משמעות יותר לתענית דהיינו כוליה גופיה ע"ש ולפ"ז ליכא לפרושי אסור דמודרני ממך דברייתא היינו בדבור דאם כן למה ליה לאוקמי מתני' כר' יהודה הא לרבנן נמי מודרני ממך הוי יד גרוע כיון דיש לו משמעות יותר לאסור דבור. אלא צ"ל דאיסור דבור משמעות רחוקה היא ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין בס"ד:

לימא בפלוגתא דר"י ורבנן קמיפלגי כו' לדקדק הא רבא מקרא יליף ומהיקשא דידות לנזירות וא"כ אפילו רבנן דס"ל בעלמא דהוין ידים הכא לא הוין ידים מגזה"כ ואי רבא סבר כרבנן דבעלמא נמי ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים אם כן קרא גבי נזירות למה לי ועוד עיקר דינא דידות בגט מנ"ל הא בנדרים ונזירות מריבויא דקרא הוא דילפינן אבל בעלמא מנ"ל. ונראה דשם יד הוא שם הכולל דברים הסמוכים לעיקר הדבור וכל חד לפי ענינו בנדרים עיקר הדבור הוא הרי זה קרבן ויד הוא כמו מודרני ממך שלא אוכל לך ואיצטריך לריבויא דגם בלשון הזה לחוד נדר הוא אבל יד מוכיח הוא שהרי פירש דבריו ומה שבלבו ויד שאינו מוכיח הוא שקיצר בדבורו כמו מודרני ממך לחוד ולא פי' אכילה וגבי גט מיקרי ידות ג"כ דברים הסמוכים לעיקר הדיבור אבל בגיטין כי עיקר הדבור הוא הרי את מותרת לכל אדם ודין די יהוי ליכי מינאי הוא יד עיקר הדבור וסמוך לו ופליגי בזה ר"י ורבנן רבנן ס"ל דלא בעינן יד מוכיח ולא בעי מינאי ור"י ס"ל דבעינן יד מוכיח ובעי מינאי ג"כ אבל אין יד דגיטין דומה ליד דנדרים דבנדרים יד לחוד נמי מהני וכדילפינן מקרא וגבי גיטין תרווייהו בעינן אלא דהש"ס מדמי להו לענין זה כי היכי דרבנן ס"ל דלא בעינן יד מוכיח ומפורש גבי גט אלא אזלינן בתר משמעות הדבר אע"פ שלא פירש ה"נ לענין נדר דאיתרבו ידות לחודייהו סגי אפילו אם אינו מוכיח ומפורש ור' יהודה דס"ל דגבי גט בעינן יד מוכיח ומפורש ה"נ גבי נדרים בעינן דוקא יד מוכיח והא דבעי רבא למילף מקרא היינו משום דסד"א כיון דאתרבו ידות לחודייהו אע"פ שלא נגמר עיקר הדבור ה"א דסגי ביד שאינו מוכיח ג"כ להכי מקיש לה לנזירות דעכ"פ ביד נמי בעינן דבור שלם ומ"מ ע"כ כר' יהודה ס"ל דלרבנן אין חילוק כלל בין יד מוכיח לאין מוכיח והכל הוא כמפורש ולא שייך למעוטי כלל והיינו דמדחי הש"ס ואמר דאביי אמר אפילו לר"י. ודוקא גבי גט הוא דמחלק בין יד מוכיח לאינו מוכיח משום דבעינן כריתות אבל בעלמא אין לחלק ורבא קאמר אנא דאמרי אפילו לרבנן והתם הוא דס"ל דהוי כמוכיח משום דאין אדם מגרש כו' והיינו דקרי להו בכל דוכתא ידים שאין מוכיחות אע"פ שהם עיקר הדבור. כמו הרי את מקודשת ולא אמר לי וכן לקמן הרי זו חטאת משום דכל שלא נגמר הדבור נקרא בשם יד כי הוא חלק מעיקר הדבר ובשמעתין יתבאר עוד יותר בזה:

דף ו הרי זו חטאת לא אמר כלום כבר כתבתי לעיל בריש מכילתין אמאי לא אמר כלום נשאליה מה היה בלבו ואם היה בלבו לחטאתו אמאי לא יקדש לחטאתו דהא בקדשים גמר בלבו לחוד ג"כ סגי ומה דכתיבנא לעיל כיון דנתכוין להקדיש בדבורו לא אזלינן בתר מחשבתו אלא בתר דבורו הכא אין זה מוכרח כ"כ כיון דאין הדבור סותר כוונת הלב אלא שקיצר בלשונו וע"כ צ"ל כיון דדיבורו אינו מוכיח כלל דלחטאתו קאמר ג"ז נראה כסותר מחשבתו. ולשון רש"י ז"ל בד"ה דבריו קיימים הוא תמוה ע"ש ועיין ביו"ד סי' ה' ובט"ז ובש"ך ז"ל שם:

ע"ב בעי רב פפא יש יד לקדושין כו' פי' הרא"ש ז"ל דמיבעי ליה משום דקדושין לשון הקדש הוא דאסר לה אכ"ע כהקדש ולפירושו יש לדקדק התינח היכא דאמר בלשון מקודשת. אבל אמר מאורסת מאי איכא למימר וכמ"ש התוס' ז"ל בקדושין גבי חצייך מקודשת לי ע"ש ועוד אי מטעם יד דומיא דנדרים מיבעי ליה מאי קאמר הש"ס או דלמא ואת חזאי קאמר בלא"ה נמי הוי יד כי היכי דאיצטריך קרא בידות נדרים אע"ג שאין להם כוונה אחרת וכן הקשו בתוס' ז"ל:

והר"ן ז"ל כתב דמיבעי ליה אי ילפינן במה מצינו מנדרים. וגם זה קשה היכי שייך למילף קדושין מנדרים במה מצינו האיכא כמה פירכי. וגם לדבריו ז"ל יקשה מאי קאמר א"ד ואת חזאי קאמר ועוד הקשו התוס' והר"ן ז"ל הא פשיטא לן לעיל בגיטין דיש יד ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח ומ"ש התוס' למילף בגיטין מדאיתקש יציאה להויה לא הבנתי דלא שייך היקשא בזה כיון דטעמא דקדושי הוא משום דהוי לשון הקדש והיכי מצינן לאקושי גירושין להא ובלא"ה לא ניחא להו להתוס' ז"ל בזה ע"ש. והר"ן ז"ל תירץ דגיטין שאני כיון דיש מעשה דנתינת הגט אין שם יד מוכיח אלא עיקר מוכיח ואכתי תיקשי לרבנן דס"ל דבגט מהני אפילו יד שאינו מוכיח מנ"ל דיש יד בגיטין. וע"כ צ"ל דהא דקרי לה יד בגיטין הוא שם המושאל וכמש"ל דאין זה ענין לידות נדרים וכן כתבו התוס' ז"ל ג"כ דלשון ידים בגיטין לאו דוקא אלא דאכתי קשה מהא דמכשיר שמואל בגיטין וקדושין אפילו לא אמר לי או ממני וזה ודאי יד הוא כדפריך הש"ס ומי מיבעי ליה לרב פפא כו' ובגיטין מנ"ל ואין להקשות משם לדברי הר"ן ז"ל שכתב דאם נתן לה פרוטה קדושין ממש הם והתם הא נתן לה פרוטה ז"א דלענין דלא נימא ואת חזאי קאמר דמהני מה שנתן לה פרוטה. אבל להא דלא אמר לי לא מהני נתינת הפרוטה דאכתי דלמא לאחר קדשה וע"כ צ"ל דבלא ממני בגרושין ג"כ לא הוי יד דומיא דנדרים כיון דהגט נכתב כתיקונו והנתינה הוא העיקר וקרי לה יד מפני שהוא סניף להעיקר וגם לענין קדושין נראה עיקר דאין זה ענין לידות נדרים. כיון דהכא נמי איכא מעשה נתינת הכסף או השטר ומש"ה לא קמיבעי ליה אלא משום דלמא ואת חזאי קאמר אבל בלא"ה ודאי הוי קדושין ולא גרע מהיה מדבר עמה על עסקי קדושין דלא בעינן אמירה כלל וכן כתבו התוספות ז"ל בע"א והיינו דסמך בעיא זו לפלוגתא דר"י ורבנן בגיטין והכל ענין אחד הוא ולאו מסוג ידות נדרים הם אלא מספקא ליה אי חיישינן לפרש דבריו בענין רחוק כמו ואת חזאי ומש"ה קרי לה יד כיון שאין הדבור מבורר ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' אישות ומה שדקדק הלח"מ ז"ל שם דהא הוי את"ל ז"א דלמסקנא דשמואל מיירי דאמר לי לא מיירי כלל מיד ורב פפא הוא דס"ד הכי:

גמ' יש יד לפאה כו' הכא לא מסיק הש"ס א"ד הדין למלתא