קרן אורה נדרים עז

העתידים לא באו לכלל הקם דלדידהו תרווייהו שוין הם נדרים שלעבר ונדרים העתידים ואין זה מוכרח דהא רבנן נמי דרשי ק"ו אבל כנ"ל איכא לאקשויי שפיר וע"כ צ"ל דמסברא פשיטא להו דבהקם לא אמר כלום וכמו שכתב רש"י והרא"ש ז"ל ובספרי מייתי עוד דרשא אחריתא לרבנן דלא הוי הפרה מדכתיב והפר את נדרה אשר עליה נדרים שעליה הוא דמיפר ולא נדרים שאין עליה ובהקמה נמי יליף מקרא דלאסור אסר על נפשו דאינו מקיים נדרי אשתו עד שלא תדור:

איבעיא להו חיילין או לא חיילין ונפ"מ כגון דאתפיס אחרינא בהדין כו' וכתב הרא"ש ז"ל דאמר השני ואני תכ"ד דלא בטליה אלא כ"ד ובכדי שיוכל לומר מופר ליכי ולפ"ז הוי מצי למימר נפ"מ אם עברה על נדרה תכ"ד הרי היא לוקה אלא ודאי משמע דהפרה חיילי מיד אחר נדרה והר"ן ז"ל כתב לחלק בין זה כזה לואני דהיכא דאמר ואני ודאי בעיקרא מתפיס ועיין לעיל דף י"א דכתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל למיפשט דבואני ג"כ בהיתרא מתפיס ע"ש ויש לחלק ובלא"ה י"ל דהכא לא נודע ההיתר להמתפיס דלא ידע כלל מהפרתה וא"כ בודאי בעיקרא מתפיס:

דף עו אמר להם ר"א ומה זרעים כו' ש"מ לא חיילין ופריך ורבנן לא דרשי ק"ו כו' ומסיק דרבנן נמי דרשי ק"ו אלא הכא כתיב קרא דאישה יקימנו כו' ודקדק הר"ן ז"ל אמאי לא פריך לרבנן מק"ו דזרעים דמודו בה רבנן וכן הא דפרכי לר"א מקוה יוכיח כיון דמודו בהאי ק"ו. ע"ש מה שתירץ ולדידי קשיא אי נימא דק"ו דמקוה דומה ממש להאי ק"ו א"כ תיקשי לרבנן גבי מכירת בתו כשהיא נערה מנ"ל למדרש ק"ו הא איכא למימר מקוה יוכיח ונראה דכל הני פירכי ממקוה ואדם וכלי לפלפולא בעלמא הוא דפרכי ליה רבנן דודאי אין ק"ו לטבילה להציל על הטומאה העתידה דא"כ אין לך אדם שיקבל טומאה כל שטבל פעם אחת ודוקא הכא הוא דאיכא למילף ק"ו כיון דיש כח לבעל לבטל נדרה משתדור כ"ש דלא יחול נדרה אחר הפרתו דומיא דמכירת בתו דאם נערות מבטלת מכירתו כ"ש שלא יוכל למכור אם קדם הנערות למכירתו ומש"ה פריך לרבנן דוקא מהא דלא ימכור את בתו נערה ור"א נמי דהשיב לרבנן מק"ו דזרעים ג"כ הוא לפלפולא בעלמא דהא דזרען בקרקע נטהרו היינו משום דבטלו אגב קרקע ופשיטא דה"ה זרועים ועומדים דאין מקבלין טומאה ולא דמיין להדדי אלא הני תרתי ימי הנערות בביטול כח המכירה והפרתו לבטל נדרה ואם בטלו המכירה והנדר אחר שחלו כ"ש שאין כח להם לחול אחר הנערות וההפרה ולהכי משני דאין הכי נמי דרבנן נמי דרשי ק"ו כי האי אלא דשאני הכא דכתיב קרא אישה יקימנו כו' אלא דאכתי תיקשי לרבנן דכתיב קרא הכא דלא דרשינן ק"ו א"כ תיקשי מנ"ל למדרש ק"ו גבי מכירת בתו נערה לימא נדרים יוכיחו דהפרה מבטלת נדרים שחלו כבר ואינה מבטלת נדרים העתידים שלא יחולו וי"ל דאין לעשות יוכיח מהפרת נדרים משום דיש לחלק דדוקא בהפרת נדרים דלא הוי אלא דברים בעלמא וקודם הנדר אין בדבריו ממש בהא הוא דגלי רחמנא דאין הפרתו כלום אבל בנערות דהוי מידי דתלי בזמן ואמרה תורה שאין לאב כח למוכרה אלא עד ימי הנערות אפילו אם מכרה בפירוש גם על ימי הנערות מכירתו בטלה כ"ש שאין לו למכור לכתחלה בנערותה ומ"מ אי לאו דכתב רחמנא אישה יקימנו כו' הוי דרשינן להאי ק"ו גם הכא דמ"מ איכא למדרש ק"ו:

ובערכין דף כ"ט פליגי רב ושמואל במוכר שדהו בשנת היובל לרב מכורה ויוצאה ואמרינן התם דלא דמי למכירת בתו דאינה מכורה משום דהתם לא הדרא ומזדבנא עוד לעולם ונתבטל כח המכירה לעולם ומש"ה אינה מכורה כלל אבל ביובל לא נתבטל כח המכירה לגמרי דהא לאחר היובל הדרא ומזדבנא להכי מכורה ויוצאה וא"כ לכאורה הך דהכא נמי לשנת היובל דמי דהא אינו מבטל בהפרתו כח הנדר ממנה לעולם דאחר ההפרה יכולה לחזור ולנדור וא"כ ה"נ אמאי קאמר ר"א דלא חלין כלל וי"ל דהתם גבי יובל לא מצינו שאמרה תורה לבטל המכירה אלא עיקר מצות יובל שישוב לבעליה וכי מכורה ויוצאה ג"כ כמצותה היא אבל הכא גבי הפרה ודאי דעת הבעל הוא שלא יחול כלל הנדר ושפיר יליף ק"ו דלענין זה נמי מועיל הפרה:

ויש להסתפק למאי דמסקינן דלר"א לא חיילין כלל אם אמר הבעל בפירוש שיהיו מופרין אחר שיחולו אי הוי הפרה לר"א והיה נראה דגם בכה"ג הוי הפרה מק"ו ולפ"ז לא איצטריך לן למימר למסקנא דרבנן לא קיימי להון בטעמיה דר"א אלא תרווייהו פירכי איצטריכו וממקוה פרכי לסתם הפרה דלא חל הנדר כלל ומכלי פרכי היכא דפי' שיהיה מופר אחר חלות הנדר ורבנן בתרווייהו פליגי עליה דר"א:

ודו"ק:

ע"כ הפרת נדרים כל היום וריבר"י ור"א בר"ש פליגי ואמרי דמעל"ע יכול להפר ואמרינן בירושלמי נפ"מ בין תנא קמא לריבר"י אם נשתתק וחזר לדיבורו באותו היום לריבר"י מוסיפין לו שעות כפי שעות שנשתתק ולת"ק אינו מופר אלא עד שתחשך ואם לא חזר לדיבורו אלא ביום המחרת איכא קולא לת"ק דלדידיה נותנין לו כל היום שחזר לדיבורו דיום השמיעה הראשונה אינו נחשב כלל כיון שנשתתק ולריבר"י אין נותנין לו אלא כ"ד שעות בצירוף והקשה בק"ע למה השמיטו הפוסקים הך דינא:

ואישתמיט ליה דהרא"ש ז"ל בפי' לעיל דף ע"ב הביאו והוכיח מהא דאמרינן לעיל דגירשה ואהדרה ביומיה דש"ס דילן ס"ל דגם שעות שאין יכול להפר עולין לו כיום שמעו ע"ש ודלא כשיטת הירושלמי בזה ולכאורה תיקשי לסברת הירושלמי מהא דאמרינן לקמן דיכול להפר אפי' נדרים שלא לצורך השבת לת"ק משום דלא יוכל להפר אחר השבת ואמאי כיון דלאו בר הפרה הוא בשבת למה לא יותן לו יום שמיעה אחר השבת ועי' לקמן דף ע"ט ע"כ היה נראה דהירושלמי נמי לא קאמר אלא בשנשתתק דלאו בר הפרה הוא כלל דאישתקיל מלוליה אבל כל שהוא בר הפרה ודבר אחר גרם לו שאינו יכול להפר כמו הגירושין ואיסור שבת בזה גם הירושלמי מודה דאין לו אלא יום שמיעה לבד:

ונראה דגם מחלוקת הפוסקים גבי שאלה בהקמה אי דוקא ביום שמעו או אפי' לאחר כמה ימים שייכא בהא. דלפי הוכחת הרא"ש ז"ל מתלמודין דאין לו אלא יום שמיעה לבד אפי' היה שעות שלא היה יכול להפר ה"נ גבי שאלה בהקמה כן הדין אבל לשיטת הירושלמי אי נימא דפליג בהא על תלמודין גם שם נותנין לו יום שמיעה שנית ויש לחלק:

ולענין מ"ש הרמב"ם ז"ל גבי נערה המאורסה דבעינן שישמעו האב והבעל ביום א' משום דהכי משמע ביום שמעו לכאורה לר"י בר"י ליכא למימר הכי כיון דדריש מיום אל יום מעל"ע משמע דנותנין מעל"ע לכ"א וכ"א יכול להפר במעל"ע שלו אע"ג דהוא אחר מעל"ע של חבירו ודו"ק ועי' רש"י בחומש פ' מטות פט"ו שכתב דמיום אל יום ילפינן דאינו מיפר אלא עד שתחשך והוא נגד הש"ס הכא ומשמע הכא דיום בלשון תורה לא משמע אלא עד שתחשך ועיין לעיל פרק קונם דמיבעי לן התם ביום שאני טועם ע"ש:

דף ע"ז סבר רב יוסף למימר נשאלין כו' ביחיד אין כו' משום דמיתחזי כדינא משמע דדין גמור לא הוי משום דהא דאסור לדון הוא גזירה שמא יכתוב והכא ליכא למיגזר הכי אלא משום דמתחזי כדינא מסתבר לאסור גם זה בשבת וקאמר אביי כיון דס"ל אפי' מעומד כו' לא מיתחזי כדינא ומכאן משמע דלא כמו שכתבו התוספות ז"ל בביצה דף ל"ו ע"ב בד"ה והא מצוה קעביד דהיכא דליכא למיגזר שמא יכתוב שפיר דנין דהא הכא ליכא למיגזר שמא יכתוב ואפ"ה אין דנין אי לאו משום דאפי' מעומד כו' ועיין בחי' יבמות פרק החולץ מש"כ לענין טבילת גר בשבת:

וטעמא דמלתא דאסור להפר נדרים שלא לצורך השבת לר"י בר"י לא ידענא דהא ודאי לא מתחזי כדינא ונראה מלשון הר"ן ז"ל בסוף שבת דמשום טרחא בעלמא הוא דאסור וע"ש שנסתפק בשמע ע"ש ביה"ש אי יכול להפר אפי' שלא לצורך השבת לר"י בר"י והדבר מבואר בירושלמי בשמעתין דיכול להפר לר"י בר"י ג"כ וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. ועיין ברא"ש ור"ן ז"ל שכתבו תרי טעמי לחלק בין הפרה לשאלה או משום דהפרה שעה עוברת ושאלה אינה עוברת או משום דהפרה אינה צריכה ב"ד ושאלה צריכה ב"ד ובשבת שם איתא להדיא דהא גופא מיבעי ליה אי הפרת נדרים כל היום לבד או מעל"ע עיי"ש אלא די"ל דלישנא קמא התם מיבעי ליה מהאי טעמא דאין צריך ב"ד וק"ל ובר"ן ז"ל לקמן משמע דאיכא למיגזר הפרת בעל משום התרת חכם:

ע"ב אי אפשי שתדורי כו'. עיין ר"ן שפירש דקאי בהקמה ועיין בתוספתא דמשמע דבהפרה מיירי:

אמר ר"י וצריך שיבטלו בלבו. ופי' הרא"ש והר"ן ז"ל דקאי אהיכא דאמר לה טלי ואכלי ולזה צריך בטול בלב ומהני אע"ג דאמרינן לקמן דהכל בלבו אינו מופר הכא כיון דאמר לה טלי ואכלי מהני הפרה בלב ופלוגתא דבית שמאי ובית הלל נמי בהכי מיירי בית שמאי סבירא ליה דבחול צריך שיאמר הפרה בפירוש ולא סגי בטלי ואכלי עם ביטול בלב וב"ה סברי דבחול נמי סגי בכה"ג אבל הר"א ממיץ ז"ל פי' דטלי ואכלי לאו כלום הוא וביטול בלב לחוד מהני והיינו שיאמר בלבו מופר ליכי ולא השמיע לאזנו דומיא דלא יברך אדם ברהמ"ז בלבו ומשמע קצת דצריך שיאמר מופר ליכי ואע"ג דלא השמיע לאזנו הפרה מעליא. אבל אם חשב בלבו מופר לכי לא מהני ולפ"ז יקשה מ"ט דב"ה דאמרי בחול צריך שיוציא בשפתיו ואמאי לא סגי אע"פ שלא השמיע לאזנו. ומהיכי תיתי למימר דבעינן דוקא שישמיע לאזנו דאטו גבי תרומה ונדרים למ"ד דבלב לאו כלום הוא צריך דוקא שישמיע לאזנו. ועיין בזה בברכות גבי פלוגתא דר"י ורבנן בלא השמיע לאזנו גבי תפלה ובשאר כל המצות ולקמן גבי הפר בלבו אינו מופר משמע דהר"א ממיץ ז"ל ס"ל דאפי' אם קים או הפר בלב היינו שחשב בלבו קיים ליכי או מופר ליכי והוי הפרה מעליא והא דתני התם הפר בלבו