קרן אורה נדרים עו

אפי' במעמד אחד והתוס' ז"ל שכתבו דב' מצורעים ג"כ אסור להביאן כאחד יש לומר דמשמע להו הכי מדלא משני הש"ס התם כאן בבת אחת ממש כאן בזאח"ז ובמעמד אחד:

ולענין שתי תינוקות למול דכתב המ"א ז"ל לשיטתו דבמחלוקת התוס' והרמב"ם ז"ל היא שייכא היה נראה דלא שייך כלל בזה מצות חבילות כיון דשניהם מצות שבחובה הם מותר לקיים שניהם כאחד ודוקא באלו כגון מצורע וע"ע דלאו חובת הגוף הם הוא דשייך מצות חבילות והמ"א ז"ל כתב איפכא דדוקא בקרבנות חובה שייך מצות חבילות והביא ראיה ממשנה יומא הביאו לו את השעיר ולא הביא אותו תחלה והיינו משום מצות חבילות ודבריו ז"ל צ"ע דהא ס"ד התם גבי ולנשחט כנגד בית שחיטתו דאהעמדה קאי. אלא ודאי כיון שכולן חובה לא שייך בזה מצות חבילות דמצותן כך היא. ובקרבנות נדבה ג"כ נראה דלא שייך בהן מצות חבילות כיון דאין להם שיעור ויכול להתנדב כמה שירצה וצ"ע:

ע"ב ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד כו' עיין פירש"י שפי' דדייק מהא דאוכלת בפני היבם אם כבר אכלה בחיי הבעל. וכשיטת ר"ת ז"ל ונראה דפירש כן דלא תיקשי היכי מדמי אכילת תרומה דארוסה אכלה מדאורייתא להפרת נדרים וכמו שהקשו הראשונים ז"ל להכי פירשו דדייק מהא דיבם מאכילה ומשמע ליה דיבם אינו מאכיל מדאורייתא ורבנן הוא דתקינו שיאכילה ודחי הש"ס דע"כ לא מאכילה התם אלא בתרומה דרבנן בזמן הזה או בעציץ שאינו נקוב ומ"מ פירוש זה תמוה הוא ולא שמענו שיאכיל היבם מדרבנן ולשיטת ר"ת ז"ל מאכילה מדאורייתא כארוסה וכמו שהאריכו התוס' ז"ל בזה בכתובות וכבר הארכתי בזה בחידושי יבמות פרק אלמנה לכה"ג וגם לא מצינו בזה לחלק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן והעיקר כמו שפירשו הרא"ש והר"ן ז"ל ומה שכתב הר"ן ז"ל דס"ד דרבה דאי לאו דמשנה ראשונה ס"ל כר"א בדאורייתא לא הוי מוקמי לה ברשותיה אפילו בדרבנן אינו מובן דע"כ הא דר"א מוקי לה ברשותיה מדאורייתא הוא מדרב פנחס דכל הנודרת כו' וא"כ מנ"ל למשנה ראשונה לאקולי בתרומה דלא שייך האי טעמא וכדקאמר אביי. וצ"ל דס"ד דרבה דמשום מזונות לחוד הוא דקיימא ברשות הבעל ואפשר דלס"ד דרבה אליבא דר"א אחר חיובו במזונות לכל מילי הרי היא ככנוסה ומידי דהוי אמסירה לשלוחי הבעל:

ובירושלמי אמרינן דר"א ס"ל דבמזונות הדבר תלוי ואם קידש אשה ע"מ לזון הארוס מיפר ואם נשא אשה ע"מ שלא לזון האב מיפר כיון שהוא זנה וכבר כתבתי לעיל דש"ס דילן לא ס"ל הכי כדמוכח לעיל בהא דתנן שהבעל מיפר בבגר ובאמת דברי הירושלמי צ"ע דאטו נשא ע"מ שלא לזון גרע מארוסה דהאב נותן לה מזונות ואפ"ה אין האב לבדו מיפר וכ"ש אחר הנשואין וצ"ל דדוקא היכא דנשא ע"מ שיזון האב דנתחייב האב במזונותיה הוא דיכול להפר אבל בארוסה דעלמא דאין האב מחויב במזונותיה אע"פ שנותן לה מזונות אין יכול להפר והדבר פשוט דגם לשיטת הירושלמי אליבא דר"א אין הדבר תלוי במזונות אלא באב ובעל אבל לא באחר שהתחייב לה מזונות וכ"כ הק"ע. והיינו טעמא דר"א בקטנה דס"ל ביבמות פרק ב"ש דאין יכול להפר נדריה אע"פ שנתחייב במזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום וכאחר הוא לה ולרבנן עדיפא להו קטנה שנשאת מבוגרת:

ושמעינן עוד משיטת הירושלמי דלר"א אם אין הבעל נותן לה מזונות אין יכול להפר והאב מיפר וא"כ הני נשי דלית להו מזונות מן הדין אינו יכול להפר אבל בתלמודין משמע דחכמים תיקנו שלא יפר דתתגנה ותתגנה וכדאיתא ביבמות פרק האשה רבה והיינו משום דס"ל דגם לר"א אין הדבר תלוי במזונות לחוד דודאי גם אם אינו מחויב במזונותיה מיפר לה דהא חיוב המזונות לאו דאורייתא והתורה אמרה דהבעל מיפר אלא דהיכא דמחויב במזונותיה ס"ל גם כן דנודרת על דעתו אע"ג שלא נכנסה לרשותו לגמרי ועיין מש"כ בזה בדברי הלח"מ והמל"מ ז"ל בפי"א מה"נ לענין ח"ל ושניות ובדברי התוספתא שהביא המל"מ שם:

ובעיקר מימרא דרב פנחס כל הנודרת כו' כתבו ז"ל דהרי היא כאילו פירשה אם לא ירצה לא יהיה נדר ולפ"ז היה מן הדין שיבטל הנדר מעיקרו כיון שתלתה בדעתו ורצונו ואנן קיי"ל דבעל מיגז גייז וצ"ל דלא תלתה בדעתו אלא מעת שיפר לה אבל קודם הפרה הנדר חל תדע דהא הוא עצמו יכול לקיים לה על שאה ולהפר לה אח"כ ולפ"ז להנך דס"ל דה"ה היכא דנדר עם חבירו דיכול לבטל היינו מכאן ואילך ועיין בזה בטור וב"י וש"ע סימן רכ"ח וסימן רל"א ובדברי הגר"א ז"ל מש"כ בזה ועיין תוס' נדה דף מ"ו א ודוק היטב:

דף ע"ד ור' יהושע סבר יש צה ופי' הר"ן ז"ל דזיקה ככנוסה וכבר הקשה הר"ן ז"ל דהא איתותב מ"ד הכי ותי' דהויא כארוסה ולהפר בשותפות אבל גם זה קשה וכמו שהארכתי בזה ביבמות דמתלמודין משמע דעיקר מילתא דזיקה אינה אלא מדרבנן אבל מה"ת אין לו בה שום קנין וכי היכי דלא אכלה בתרומה מה"ת. ובאמת טעמו של ר"י קשה לכולהו אוקימתות לר' אמי דמוקי לה בעשה בה מאמר נהי דר"א סבר לה כב"ש דמתלמידי ב"ש הוא אבל ר"י לא מסתבר לומר דס"ל כב"ש ואכתי מ"ט ביבם אחד דמיפר:

וכן להך אוקימתא שעמד בדין וברח והתחייב לה מזונות זה ג"כ ליתא אלא אליבא דר"א דבוגרת אבל לר"י מ"ט. וע"כ איצטריכנא לטעמא דיש זיקה וכמ"ש הר"ן ז"ל והדק"ל הא זיקה אינה אלא מדרבנן ולאוקימתא דמאמר כתב הר"ן ז"ל דר"י נמי מיירי בעשה בה מאמר:

והא דאמרינן אליבא דר"י אבל בשני יבמין מי איכא מידי דאי בעי אחוהי פסיל לה היינו אפי' לב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואינה צריכה חליצה אפ"ה מצי אחוהי פסיל לה בגיטא ודבריו ז"ל צ"ע כיון דלב"ש יוצאת בלא חליצה למאי דס"ל השתא ודאי לא מצי אחוהי פסיל לה כיון דמאמר גומר כמו ביאה וכאשר כתבתי בזה ביבמות באורך והכריחו להר"ן ז"ל לפרש כן מהא דאיצטריך הש"ס למימר מי איכא מידי כו' ואי טעמא דר"י הוא משום זיקה לחוד א"כ בלא"ה בשנים אין יכול להפר משום דאין ברירה אלא משמע דר"י נמי בחד מפני המאמר הוא דמיפר וע"כ היינו אליבא דב"ש דס"ל קונה קנין גמור וקונה מדאורייתא דלב"ה מאמר יבמין מדרבנן הוא:

ולהך אוקימתא דמיירי כשעמד בדין כתב רש"י ז"ל דמיירי נמי שעשה בה מאמר. והרא"ש ז"ל כתב דמיירי אפילו בלא מאמר ולכאורה נראה כפרש"י ז"ל דבלא מאמר אפי' לר"א לא מהני חיוב המזונות דכאחר דמי דמודה ר"א דלא מהני חיוב מזונות. ולד' הרא"ש ז"ל יש לומר דמ"מ כיון שזקוקה לו הרי הוא כארוס דמהני ביה חיוב מזונות להיות נודרת על דעתו. והרשב"א ז"ל כתב כפרש"י ז"ל דמיירי דוקא בשעשה בה מאמר ע"ש שהעלה בצ"ע ג"כ טעמו של ר' יהושע וכנ"ל:

ע"ב מאי יפר יפר בשותפות והקשה הר"ן ז"ל אמאי לא פריך הש"ס מי קתני יפירו ותירץ דסמך אשינויא דעמד בדין והיה נראה דהכא לרבה לא מצי הש"ס לאוקמי בשעמד בדין ומשום מזונות. דהא רבה קאמר לעיל דר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דהיכא דאוכלת בתרומה יכול להפר נדריה וא"כ הכא ביבמה דאינה אוכלת בתרומה גם לר"א אינו מיפר נדריה אלא דז"א כיון דמאמר אירוסין עושה לר"א א"כ ה"ה דאוכלת בתרומה לאחר שנתחייב במזונותיה וכארוסה דעלמא:

דף ע"ה ר"ן ז"ל בד"ה כשם שארוסה כו' ומסיק דהלכה כר"ע דהיבם אינו מיפר ומספקא ליה להר"ן ז"ל אם האב יכול להפר ע"ש. ולענ"ד אין כאן ספק דהא דקי"ל יש זיקה הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא אין לו רשות בה ופשיטא שהאב יכול להפר וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל ובירושלמי במתניתין משמע דמספקא ליה האי מילתא דאמרינן התם על דעתיה דר"ע מי מיפר. והיינו ע"כ דמספקא ליה אי האב יכול להפר אבל הירושלמי לשיטתיה דס"ל דזיקה דאורייתא וכמ"ש בזה ביבמות בחי' בכמה דוכתי אבל שיטת תלמודין דזיקה מדרבנן היא האב יכול להפר ונתרוקנה רשות לאב אלא דיש לדקדק מ"ש מתרומה דאינה חוזרת לבית אביה משום דלא הוי כנעוריה א"כ ה"נ לא הוי בכלל בנעוריה בית אביה וגם לא הויא דומיא דקודמי הויה ראשונה ויש לחלק דדוקא בתרומה דשנתה מרשות אביה לגמרי בשעת אירוסין להכי אינה חוזרת לרשותו כל שהיא זקוקה ליבם אבל הפרת נדריה דיש כח לאב אפי' בשעת אירוסין אלא דהתורה נתנה רשות לארוס ג"כ להפר בשותפות אבל כל שאין כח לארוס בנדריה וכן היבם שאין לו זכות בנדריה כח האב לא נגרע והוא לבדו יכול להפר ותו מיבעי להו בירושלמי להא דאמר ר' יוחנן אפי' מאה תופסין בה וכדאיתא בפרק האיש מקדש מי מיפר וכן אם יעדה לבנו קטן מי מיפר לה ובעיות אלו צ"ע כיון דאירוסין גמורין הם ולא נגרע כחן בהפרת נדריה אלא משום דכ"א יש לו בה קצת זכות ורשויות הרבה שולטות בה וא"כ מהיכי תיתי למימר דהאב לבדו יפר וכן ביעוד לבנו קטן כיון דאירוסין עושה ומה שאין הקטן יכול להפר לאו משום דאין לו זכות בה אלא משום דאין לו דעת א"כ מסתבר דהאב לבדו אינו מיפר דאטו אם הארוס חרש דאינו מיפר יפר האב לבדו והיה נראה דגרסינן בירושלמי ע"ד דר"א מי מיפר ומיבעי ליה אי ב' היבמים צריכין להפר או סגי בהפרת האחד וכן באלו דמאה תופסין בה אבל בבעיא דיעוד לא משמע הכי ועיין בפני משה:

הרי הן קיימין לא אמר כלום ופי' הר"ן ז"ל משום דליכא למילף הקמה קודם הנדר מהקמה שאחר הנדר ולדבריו קשה מנ"ל לרבנן לאקושי הפרה להקמה ולמדחי הק"ו דדרשי ליה רבנן בעלמא כדמסקינן בגמרא אמאי לא מקשי איפכא הקמה להפרה דיכול להקם עד שלא תדור ולא נסתור הק"ו והרא"ש ז"ל כתב בשם הר"א ממיץ ז"ל ג"כ ע"ד הר"ן ז"ל אלא דיש ט"ס בדבריו והקשה עליו הרא"ש ז"ל דלרבנן דלא דרשי ק"ו כלל מנ"ל דנדרים