קרן אורה נדרים עח

אינו מופר היינו שחשב שיהא מופר אבל לא אמר בלבו מופר ליכי ומש"ה מוכרח לפרש הא דקיים בלבו הוי קיום היינו ששתק כל היום משום דלא מסתבר שיהיה קיום בכה"ג שלא יוכל להפר עוד כיון דלא אמר בלבו קיים ליכי ומ"מ נראה עיקר דס"ל להר"א ממיץ דצריך שיאמר בלבו מופר ליכי היינו בדבור בלא השמעת אוזן אבל במחשבה לחוד לא שייך בזה אמירה כלל ומסתבר ליה דקיום במחשבה בלב נמי לא מהני אם לא ששתק כל היום ולא נתבררו לי עדיין דברי הר"א ז"ל:

והראב"ד ז"ל כתב דהא דאמר ר' יוחנן דמהני ביטול בלב היינו דוקא בשבת ופלוגתא דב"ש וב"ה אשבת קאי ב"ש סברי דבחול מוציא בשפתיו היינו לערב וכאית דגרסי שהביא הר"ן ז"ל וב"ה סברי דאין צריך להוציא בשפתיו גם לערב ומיושב בזה תמיהת הלח"מ על הראב"ד ז"ל וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל בחי' לדברי הראב"ד ז"ל אלא דהקשה ע"ז מדברי ב"ה דאמרו אחד זה ואחד זה וכמו שהקשה הר"ן ז"ל ולפ"ז צ"ל דמדאורייתא מהני הפרה בלב ורבנן הוא דמצרכי שיוציא בשפתיו ובשבת אוקמוה אדאורייתא:

והרשב"א ז"ל כתב בשם התוספות ז"ל דאפילו מדרבנן מהני ביטול בלב אלא דאם מוציא בשפתיו צריך שיוציא בלשון הפרה גמורה וגם זה לא הבנתי דאיך יתרץ הא דאמרינן לקמן הפר בלבו אינו מופר:

והרמב"ם ז"ל בפירושו ובחיבורו כתב לחלק בין ביטול דהוי כענין כפיה ובין הפרה וביטול מהני אפי' בלב. והפרה לא מהני בלב ועיין בלח"מ ז"ל וגם לשיטתו יקשה דא"כ אמאי חשיב לה לקמן חומר בהקם מבהפר דקיים בלבו קיים והפר בלבו אינו מופר הא אשכחן הפרה בלב ג"כ היינו בדרך ביטול ולקמן יתבאר עוד בזה:

ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאין נדר זה כלום הוי לשון הפרה אבל אין כאן נדר לשון חכם הוא זה ולא מהני בהפרה וכתב הגר"א ז"ל דהכי הוי גרס בברייתא דלעיל כל נדרים שתדורי אי אפשי לא אמר כלום אין זה נדר יפה עשית דבריו קיימים. וצריך לחלק לפ"ז בין אין זה נדר ובין אין כאן נדר וגם דוחק הוא למימר דכייל בברייתא לשון הפרה ולשון קיום בחד בבא ול"נ דאין זה נדר כלום מסברא הוא דס"ל דהוי ביטול גמור אבל כשאומר אין כאן נדר או אין זה נדר לא אמר כלום דהא יש כאן נדר וצריך לבטלו:

שיכול ומה חכם שאין מיפר מתיר כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דק"ו לרווחא דמלתא הוא דבלא"ה היו למדין זה מזה נראה מדבריו דלדינא ליכא שום נפ"מ דחכם בין היה אומר לשון התרה ובין לשון הפרה עוקר הנדר מעיקרו הוא והוי כנדר טעות ובבעל ודאי לא שייך למימר דעושה הנדר טעות ומש"ה בבעל בין בלשון הפרה בין בלשון התרה הכל מכאן ולהבא ומש"ה אי לאו קרא דזה הדבר ה"א דבתרווייהו מהני כל הלשונות כל חד כדיניה אפילו בלא ק"ו אבל לפי מה שכתב הר"ן ז"ל דלישנא דמופר משמע מכאן ולהבא ולישנא דמותר בדבר שהוא מותר מעיקרו א"כ למה לי קרא להכי דפשיטא דבעל אינו יכול להתיר מעיקרו בלא פתח ואי משום ק"ו מחכם הא ליכא למילף אלא ע"י פתח דהוי כנדר טעות אבל בלא פתח מנ"ל ונראה דלכ"ע לא ילפינן הכא אלא בלשון לחוד אבל לא להשוותן בדין ודו"ק ועיין בב"ב דף ק"כ בדברי הרשב"ם ז"ל שכתב דלב"ה מסברא נפקא להו דאין בעל מתיר ועיין תוס' שם:

דף עח ראשי המטות בשחוטי חוץ למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש צריך לדקדק למה לן קרא להכי ואמאי לא ילפינן מלא יחל דברו דאחרים מוחלין לו והקדש נמי דברו הוא והיה נראה דע"כ לא איצטריך קרא אלא להקדש המחויב כמו חטאת ואשם דה"א כיון דמחויב ועומד הוא אימא דלא מהני ביה שאלה קמ"ל קרא דשפיר מהני בהו שאלה ככל נדרים וא"כ לב"ש דס"ל דהקדש טעות הקדש ולא דרשי גז"ש א"כ ה"ה בתרומה ומעשר דמחויב ועומד בהן לא מהני בהו שאלה דליכא למילף מסתם נדרים והא דאמרינן בנזיר דלב"ש אין שאלה בנזירות משום דאין שאלה בהקדש היינו דוקא לב"ש דס"ל הקדש טעות הוי הקדש אבל למאן דס"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש אפי' אי לא דריש גז"ש דזה הדבר כמו ר' ישמעאל דזבחים דדריש זה הדבר דעל השחיטה הוא חייב כו' מ"מ בנזירות דלאו חיוב הוא יש שאלה אבל בהקדש המחויב וכן תרומה ומעשרות אין שאלה וא"ש בזה הא דפליגי בערכין ר"א ור"י במקדיש נכסיו והיה עליו בעל חוב ואמרינן התם דר"א ס"ל כב"ש דהקדש טעות הקדש דלכאורה קשה למה ליה למימר כב"ש ס"ל דלמא בהקדש טעות ס"ל כב"ה ואפ"ה ליתא בשאלה משום דלא ס"ל גז"ש דזה הדבר ולפי הנ"ל ניחא דמקדיש נכסיו הוי כשאר נדרים ולא איצטריך קרא להכי ופשיטא דיש שאלה אי לאו משום דס"ל כב"ש דהקדש טעות הוי הקדש ועיין תוי"ט פרק אלו עוברין ולפ"ז לר"י דזבחים דדריש לזה הדבר כב"ש דעל השחיטה הוא חייב בהקדש המחויב וכן תרומה ומעשרות אין שאלה אבל בסתם הקדש וכן בנזירות יש שאלה דומיא דסתם נדרים:

אבל מסתמא דהש"ס דאמרינן בכל דוכתי דפליגי בשאלה בהקדש משמע דבכל הקדש איצטריך לרבויי מקרא לענין שאלה והיינו משום חומרא דהקדש ה"א דלא מהני ביה שאלה דאין לומר דאיצטריך קרא להקדש טעות דלא נילף מסוף הקדש וכדברי ב"ש דהא משמע התם דלב"ה מסברא קאמרי דליכא למילף תחלת הקדש מסוף הקדש ובאמת הוי מצי הש"ס למימר התם דב"ה ילפי דהקדש טעות לא הוי הקדש מדאיתרבי לשאלה. עכ"פ משמעות הש"ס דהא דאיצטריך לרבויי לשאלה היינו משום חומרא דהקדש והדק"ל למה ליה להש"ס למימר בערכין דר"א ס"ל כב"ש דהקדש טעות הוי הקדש דלמא בהא ס"ל כב"ה. אלא דגז"ש לא דריש וכר' ישמעאל דזבחים דדריש ליה דאינו חייב על המליקה וליכא קרא לשאלה בהקדש. וי"ל דלא מסתבר ליה להש"ס למימר דלא דריש גז"ש אי לאו משום דס"ל כב"ש דהקדש טעות הוי הקדש דה"נ לא אשכחן לר' ישמעאל דס"ל אין שאלה בהקדש אע"ג דאיצטריך ליה זה הדבר דאינו חייב על המליקה וע"כ צ"ל אע"ג דאינו מופנה מ"מ דרשינן לה נמי לגז"ש ואפשר ס"ל דבעל מיפר כו' שמעינן מסברא וזה הדבר דנדרים מופנה הוא ומשום הכי לא אשכחן למאן דס"ל אין שאלה בהקדש אלא ב"ש דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש:

ואכתי יש לדקדק בן עזאי דדריש מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם ויליף מינה דשלשה הדיוטות מפירין הנדר א"כ ע"כ לא דריש גז"ש דזה הדבר אטו ס"ל כב"ש דאין שאלה בהקדש וי"ל דלענין שאלה דריש שפיר להך גז"ש אבל להכשיר שלשה הדיוטות לא ניחא ליה למילף מהך גז"ש וכמ"ש הר"ן ז"ל דלא שוו להדדי דבשחוטי חוץ כולהו שוו ודו"ק:

רא"ש בד"ה שלשה הדיוטות כו' ובזו ליכא למימר צ"ל וביחיד ליכא למימר ועיין רשב"ם בב"ב שם:

ע"ב ר"ן בד"ה ומשמע כו' ע"ש שכתב דמומחה דנדרים לאו דוקא סמוך והקשה א"כ מנ"ל דסגי בהדיוטות דלמא מעוטא דאלה אתי דלא בעינן סמוכין וכ"ת א"כ מיעוטא דאלה למה לי כו' ליתא דמיעוטא דאלה איצטריך למעוטי שבת דלא בעי קידוש ב"ד עכ"ל מדבריו נראה דריה"ג ובן עזאי לא פליגי ותרווייהו מודו להדדי בהני דרשי אבל התוס' בב"ב הקשו למה ליה למעוטי דשבת לא בעי קידוש ב"ד הא כבר שמעינן לה מקרא דמושבותיכם וכדאיתא בקדושין סוף פרק קמא ותירצו דבן עזאי יליף ממושבותיכם לשבת וא"כ מיעוטא דהכא ע"כ לא איצטריך אלא לנדרים ושפיר שמעינן דאפילו הדיוטות דאל"ה מיעוטא למה לי דלשבת לא איצטריך:

עוד תירצו התוס' ז"ל התם דאיצטריך תרי קראי דמחד קרא לא ילפינן אלא דלא בעינן מומחין ולא משמע כן לישנא דהש"ס שבת בראשית אין צריכה קידוש ב"ד משמע דלגמרי אימעוט דלא בעי קידוש מהאי קרא לחוד והיינו משום דלא מסתבר לחלק בהכי דאי צריכה קידוש תיבעי נמי מומחין אלא משום דקביעא וקיימא לא בעיא קידוש כלל וק"ל:

דף עט הפר אינו יכול לקיים עיין רמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דגרס הפר יכול לקיים וקאי אהפר בלבו ע"ש:

בהפר מבהקם מנ"ל למאי דאמרינן לעיל דקיים לשעה יכול להפר מצינו חומר בהפר מבהקם דקיים לשעה יכול לחזור ולהפר והפר לשעה ודאי מופר לעולם ואין יכול לקיימו אחר כך וכן הוי מצי למימר חומר בהפר דיכול להפר בלא שמיעה ואינו יכול לקיים בלא שמיעה וכמו שצדדתי לעיל והש"ס הכא מלתא דפשיטא קאמר וק"ל:

פרק אחד עשר שם ע"ב הש"ס בעי למימר דנפ"מ בין נדרי עינוי נפש לבין דברים שבינו לבינה. דבע"נ הפר לה אפילו לאחר גירושין ובדברים שבינו לבינה לאחר גירושין חל עלה הנדר. ופריך עלה מהא דריב"נ אמר יפר שמא יגרשנה ותהי אסורה לחזור לו אלמא דמיפר אפילו לאחר גירושין ומסיק דע"נ מיפר בין לעצמו בין לאחרים ודברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו אבל לא לאחרים ופי' ז"ל דלאחרים היינו לאחר שתנשא לאחרים דאינה ראויה לשוב אליו עוד. אבל אם לא נשאת לאחר אפילו בשעת גירושין לא חל הנדר כיון דיכולה לשוב אליו וכהא דריב"נ דלא מסתבר לומר דבשעת גירושין חל הנדר ולכשתנשא לו יפקע ממילא ואין זה מוכרח דע"כ הא דאמרה תורה שיפר דברים שבינו לבינה היינו דוקא כל זמן שהיא תחתיו דהוי דברים שבינו לבינה אבל לא שיבטל הנדר לגמרי וא"כ הנדר חל עליה אלא שנתנה לו התורה רשות כ"ז שהיא