קרן אורה נדרים עה

חלין כאחד ובשעה שהיא חלה אין יכול להפר עוד והר"ן ז"ל הוסיף וכתב דאפשר דלכי שמע משעה שהפר לה הוא דחייל ההפרה וגם זה צ"ע כיון דס"ל השתא דבעינן שמיעה דוקא ומאיזה טעם יחול ההפרה למפרע אם לא שאמר בפירוש לכי שמענא מופר ליכי מהשתא וגם זו מנין לנו דמהני ועוד דא"כ גם האב יפר לכי שמע כיון דהפרה חיילי מהשתא ודין זה נפ"מ אפילו למאי דקיי"ל דבעל מיפר בלא שמיעה היכא דאמר לכי שמענא ושמע אחר הנישואין אי הוי הפרה:

ויש לדקדק עוד בשמעתין בהא דלא בעי רמב"ח אלא הפרה בלא שמיעה ולא מיבעי ליה בהקמה בלא שמיעה וקרא דושמע אישה נאמר גבי קיום ושמע אישה והחריש לה אלא דלענין שתיקה פשיטא דבעינן שמיעה וכי איצטריך קרא ע"כ להפרה או לקיום איצטריך ואמאי לא מיבעי ליה נמי בקיום בלא שמיעה ולקמן גבי פלוגתא דר"א ורבנן בכל נדרים שתדורי כ"ע מודים דהרי הן קיימין לא אמר כלום ופירש הרא"ש ז"ל משום דהוי קיום בטעות וא"כ היה נראה דמהאי טעמא נמי אם אמר כל נדרים שנדרת הרי הן קיימין ג"כ לא אמר כלום דהוי נמי קיום בטעות שמא נדרה נדר שהוא מצטער בו וא"כ תיקשי לרבנן אמאי לא מקשינן הפרה להקמה דהפרה בלא שמיעה ג"כ לאו כלום היא ורש"י ז"ל פירש לקמן הא דהרי הן קיימין לא אמר כלום הוא משום דהוי דבר שלא בא לעולם וא"כ בנדרים שכבר נדרה י"ל דמהני קיום בהו וא"כ תיקשי איפכא ליקוש הפרה להקמה דמהני בלא שמיעה והיה נראה בזה דקיום ודאי ליכא בלא שמיעה דלכי שמע יכול לחזור בו מהקמתו וכי לא חזר בו ממילא הוקם הנדר ע"י שתיקה וא"כ ליכא נפ"מ בקיומו כלל אבל בהפרה שפיר מיבעי ליה דאם יכול להפר בלא שמיעה הרי כבר הותר הנדר ואפילו חוזר בו מהפרתו לאחר שמיעה לאו כלום היא אלא דאם כן היכי מקישינן לקמן הפרה להקמה בנדרים שלהבא הא הקמה שאני כיון דיכול לחזור בו והקמתו לאו כלום הוא וי"ל דבהפרה ג"כ יכול לחזור בו עד שלא תדור ור"א לא אמר דמופרים אלא אם לא חזר בו קודם שתדור ורבנן מקשי הפרה להקמה דלא חייל כלל קודם שתדור אלא מדברי הר"ן ז"ל לקמן בשמעתין משמע דלר"א אינו יכול לחזור מהפרתו אפילו קודם שתדור אע"ג דלא ידענא טעמא מאי והר"ן ז"ל לקמן פירש טעם אחר הא דלא הוי קיום קודם הנדר ויתבאר לקמן אי"ה:

האומר לאפוטרופוס כו' והא לא שמע כו' והקשו ז"ל הא שמע אפוטרופס ושלוחו של אדם כמותו ותירץ הרא"ש ז"ל דלענין שמיעה לא שייכא שליחות והר"ן ז"ל בשם התוס' ז"ל תי' דאי אין הבעל יכול להפר בלא שמיעה א"כ היכי מצי משוי שליח דכי שמע אפוטרופס מאי הוי כיון דבעל לא מצי מיפר ולענ"ד הדבר מוכרח כדעת הרא"ש ז"ל דבשמיעה לא שייכא שליחות דאל"כ למה ליה להש"ס לשנויי דאמר ליה לכי שמענא הא אפילו אמר ליה הפר לה לכי תשמע ג"כ שפיר מצי משוי שליח כיון דהוא עצמו יכול להפר לה בכה"ג דאמר מופר ליכי לכי שמענא שליח נמי מצי משוי להפר לה לכי שמע השליח אלא ודאי שמיעת השליח לאו כלום היא וי"ל דס"ל להתוס' ז"ל כיון דאין לו כח להפר כ"ז שלא שמע אכתי לאו בר שויא שליח הוא קודם שמיעה ולא נעשה שלוחו אלא לאחר שמיעת הבעל וכמו שכתב הר"ן ז"ל דהכי אמר ליה לאפוטרופס ואפוטרופס נמי הכי אמר לה מופר ליכי לכי שמע בעליך:

וכתב הרמב"ם ז"ל דה"ה דאינו יכול לקיים ע"י שליח ולפי מש"כ הר"ן ז"ל דמיתורא דאישה יפרנו ילפינן א"כ לא שמעינן אלא בהפרה אבל לא בקיום ויש לחלק ביניהם כי היכי דקיים בלבו קיים והפר בלבו אינו מופר וע"י שליח נמי הוי כמו קיים בלב וי"ל דס"ל דיליף ממשמעותא דאישה וא"כ ה"ה בקיום וכן משמע בגמרא פרק השואל בב"מ דקאמר הש"ס דאם אמר לשלוחו השאל לי עם פרתך במחלוקת דר' יאשיה ור' יונתן היא שנויה ואי מיתורא ילפינן הכא א"כ מנ"ל למילף לענין שאילה בבעלים אבל אי ילפינן ממשמעותא דאישה התם נמי כתיב בעליו ועיין תוס' ז"ל שם שכתבו דהתם נמי איכא בעליו יתירא ולענין אב כתב הרמב"ם ז"ל ג"כ דהוא מיפר ולא שלוחו ודקדק הלח"מ ז"ל מנ"ל למילף אב מבעל כיון דלשיטתו אינן שוין דהאב מיפר כל נדרים ובספרי יליף מכי הניא אביה אותה ולא השליח ובאמת מצינו עוד בכמה מקומות דממעטינן שליח ממשמעותא דקרא כמו לענין סמיכה וסמך ידו ולא יד שלוחו וכן חליצה וקראו לו וגבי עגלה ערופה ומדדו וכבר כתבתי בזה ביבמות שם בחי' ויש לדקדק קצת הא דאמרינן לעיל לא תחול הקמה אא"כ חלה הפרה והא תנאי הוא זה ולא מהני במלתא דליתא ע"י שליח. וי"ל דנדרים שאני וכמ"ש בזה בחי' ביבמות:

דף עג אבל חרש דלאו בר מישמע הוא מיעכבא ביה שמיעה וכדר' זירא כו' ולא דמי הך דהכא להא דר' זירא בעלמא דבילה מצוה היא בעלמא והיכא דאינה ראויה מעכבה וכמ"ש התוס' ז"ל בכמה דוכתי דמסתמא הקפידה תורה שיהיה עכ"פ ראויה לקיים בו המצוה אבל הכא היכא דבר שמיעה הוא ליכא בשמיעה מצוה כלל וכדתנן דרך תלמידי חכמים וא"כ היכי מדמת לה להא דר' זירא והתוס' ז"ל ביבמות פרק מצות חליצה כתבו דמש"ה מספקא ליה לרמב"ח הכי אי דמי להא דר' זירא אי לא משום דשמא ושמע אישה לא כתביה רחמנא למצוה אלא לאורחא דמלתא ואם כן אפילו בחרש לא מעכבא ועיין שם בחי' מש"כ בדבריהם ז"ל:

וכתב הרא"ש ז"ל דחרש דקרא מיירי הכא מדבר ואינו שומע. אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מפקע נדר דאורייתא ועוד שדינו כשוטה וכן מסתבר כיון דאין לו דעת לשום דבר מה"ת א"כ הפרתו לאו כלום היא אלא דיקשה מכאן לד' הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' כ"ט מהלכות מכירה דחרש המדבר ואינו שומע אין לו דעת למקח וממכר כחרש גמור וא"כ למה ליה קרא דאינו מיפר הא בלא"ה אינו יכול להפר כיון דאין לו דעת וכבר הקשו עליו מפרשי דבריו ז"ל ע"ש ואפשר לומר דהכא מתקנתא דרבנן היה יכול להפר דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ולדברי ר"א דאמר הכי גבי בוגרת לקמן אבל מהא דפריך לעיל מר"א דאמר הרי הן מופרין והא לא שמע אלמא דאפי' מתקנתא דרבנן אינו מיפר בלא שמיעה ויש לדחות דמדרבנן הוא דפריך התם וכמ"ש הר"ן ז"ל שם ועוד דר"א נמי משמע במתניתין דמדאורייתא הרי הן מופרין ובלא"ה נמי לא שייך למימר התם ע"ד בעלה היא נודרת כיון שנדרה אחר הפרתו אבל בחרש המדבר ואינו שומע היה נראה דלר"א מיפר מתקנתא דרבנן וי"ל דכל דלאו בר מישמע הוא אינה נודרת על דעתו ג"כ ודו"ק:

מהו שיפר לב' נשיו כאחת ופשיט לה מפלוגתא דר"י ורבנן בהשקאת שתי סוטות ויש מפרשים דתליא בפלוגתא דלת"ק דוקא התם מפני שלבה גס בה אבל בעלמא אותה לאו דוקא. ולר"י אותה דוקא בכל מקום אבל הרמב"ם ז"ל כתב דלכ"ע דרשינן אותה אלא דת"ק ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא וא"כ הכא לכ"ע אותה דוקא ואינו מיפר לשתי נשיו והרמב"ם ז"ל פסק הכא דיכול להפר ב' נשיו ולענין ב' סוטות נראה דפסק כרבי יהודה מקרא דוהשביע הכהן אותה או והקריב הכהן אותה וא"כ דבריו ז"ל כסתרי אהדדי וכן דקדק הלח"מ ז"ל וכתב הוא ז"ל דפסק כת"ק דשם יש טעם בדבר שלבה גס בה אבל בעלמא לא דרשינן אותה וקשה לדבריו ז"ל דא"כ אמאי לא כתב דרותתת מותר להשקות בשנים כאחד כדאיתא בסוטה דף ח' ועוד דהא מוקמינן לת"ק התם כר"ש דדריש טעמא דקרא ואנן לא קיי"ל כר"ש וי"ל כיון דברייתא התם תני להא דאין משקין ב' סוטות בכלל כל הני דאין עושין מצות חבילות וע"כ אתיא כת"ק דלר"י בלא"ה אסור בכל גווני ממיעוטא דאותה אבל לת"ק ברותתת מותר וקמ"ל דבכהן אחד אסור משום מצות חבילות ומש"ה איכא למיפסק כת"ק אע"ג דבעלמא לא קיי"ל כר"ש למידרש טעמא דקרא אבל מפשט דברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי וכנ"ל מדלא כתב דרותחת מותר אלא דגבי הוצאת פרה פליגי נמי תנאי הכי דת"ק אמר דאסור להוציא אחרת עמה שלא יאמרו שחורה או שנים שחטו ור' יוסי אמר לא מן השם הוא זה אלא משום דכתיב והוציא אותה לבדה ומסיק התם דאיכא בינייהו חמור דלת"ק שרי דליכא למיחש שמא יאמרו ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דפרה כת"ק משום שלא יאמרו אע"ג דמוקמינן התם ג"כ כר"ש ולא כתב נמי דחמור מותר להוציא אבל מדכתב התם גבי הוצחת פרה הטעם שמא יאמרו וגבי סוטה כתב מקרא דאותה אדרבה משמע איפכא. דהתם בהוצאת פרה לא דרשינן כלל לאותה אלא מדרבנן בעלמא הוא שלא יאמרו ומש"ה לא הוצרך לבאר היתרא דחמור. דממילא שמעינן דלא חיישינן שמא יאמרו אבל גבי סוטה משמע דמקרא דאותה יליף וכר"י והדק"ל אמאי לא דרשינן הכא נמי לענין הפרה שלא יפר לב' נשיו וצ"ל דסמך על התוספתא שהביאו ז"ל דתני בהדיא שיכול להפר לב' נשיו ואותה דרשינן לכדלקמן נדרה אשתו וסברה שנדרה בתו וכמ"ש הר"ן ז"ל:

וראיתי במ"א ז"ל סי' קמ"ז שתמה על הרמב"ם ז"ל שלא כתב לחלק לענין השקאת ב' בין כהן אחד ובין ב' כהנים דלרש"י ז"ל ליכא חבילות אלא בכהן אחד ואין קושיתו מובנת דהא אפי' בב' כהנים אין משקין מקרא דאותה ואין חילוק בזה בין כהן אחד לב' כהנים ואפשר עיקר קושיתו הוא על אינך אין רוצעין שנים כאחד ואין מטהרין את המצורע ואין עורפין שתי עגלות דפי' רש"י ז"ל התם נמי דוקא בב"ד אחד ואדון אחד ופירש הוא ז"ל לד' הרמב"ם ז"ל איפכא דבב' כהנים דוקא הוא דשייך חבילות מפני שעושין כאחד אבל כהן אחד דע"כ עושה בזה אחר זה ליכא חבילות אבל בהני דילפינן מקרא דאותה לבדה אפי' בזאח"ז אסור וכדמוקמינן התם בכהן אחד וקשה לחלק בין הלשונות דבכולה תני לישנא דכאחת וי"ל דבסוטה ופרה אדומה דכתיב בהו קראי נאמר בפירוש דאפילו העמדתן לחוד אין להיות שנים כאחת כדילפינן בסוטה מוהעמידה הכהן או כגירסת התוספתא והקריב אותה הכהן וכן בפרה ילפינן מקרא דאין מוציאין שנים כאחת אפי' בזא"ז דמשום אין עושין מצות חבילות יש לומר דלא שייך אלא בבת אחת דוקא. אבל לא בזאח"ז