קרן אורה נדרים עג

מהא דרבה כל שאינו בזאח"ז כו' כיון דשייך למימר הכא תפוס לשון ראשון אלא ודאי כיון דאמר ליכי לבסוף לא שייך למימר תפוס לשון ראשון אלא לפי הגירסא שהביא הר"ן ז"ל קיים ליכי ומופר ליכי בבת אחת בזה אפשר לומר תפוס לשון ראשון כמו לרבא אליבא דר"מ בלחצות דאמרינן תפוס לשון ראשון אבל ע"כ הכא לא נחית לזה מדפשיט מהא דרבה וגם הפי' השני דחלין שניהם ולא ידעינן אי מוקם אי מופר ג"כ קשה דאם הדבר באפשר שיחולו שניהם ג"כ לא שייך להא דרבה וכמש"ל ונראה כפי' הר"ן ז"ל דמספקא ליה הי מינייהו חייל דס"ד דעכ"פ חדא מינייהו חייל. ופשיט ליה מהא דרבה דחדא נמי לא חייל דכל שאינו בזאח"ז אפילו בבת אחת אינו ופרש"י ז"ל דאם קרא לשניהם עשירי אין אחד עשר מקודש והוא נגד הש"ס בערובין וקדושין דהיכא דיצאו שנים בעשירי שניהם קדושים ולא באו לכלל זה כיון דאיתיה בטעות והקשה הרא"ש ז"ל מהא דאמרינן בזבחים דאם אמר תמורת עולה ושלמים דתרווייהו תפסי אפי' לר"מ ולא אמרינן כל שאינו בזאח"ז כו' משום דהתם איתיה לחצאין דאם אמר תקדש חציה לדמי עולה וחציה לדמי שלמים קדשה והתם בתמורה פליג ר"מ אפי' בחציה עולה וחציה שלמים ואמר דתפוס לשון ראשון וצריך לחלק בין חציה עולה לבין חציה לדמי עולה אע"ג דמיבעי לן התם בתמורה בהקדיש אבר לדמיה אי פשיט קדושה בכולה והוי מצי למימר דבלחצות איתא לחצאין לאביי בזבחים ובלא"ה לא ידענא מאי קשיא ליה כיון דבתמורת עולה ושלמים חלין שניהם א"כ לא שייך כלל להא דאפי' בב"א אינו דלא נאמר אלא על חלות אחד מהם היכא דא"א לשניהם שיחולו והרשב"א ז"ל הקשה ג"כ לר"י בתמורת עולה ותמורת שלמים מהא דכל שאינו בזאח"ז. ותי' ג"כ דאיתא לחצאין בחציה תמורת עולה כו' וקשה מהא דפליג ר"י התם בחציה תמורת עולה וחציה תמורת חטאת ואמר ר"י תמות והא כה"ג ליתא לחצאין וע"כ צ"ל כמש"כ כיון דשניהם חלין לא דמיא להא דרבה והרמב"ם ז"ל כתב בהא דהוי קיום ועיין ט"ז ז"ל מש"כ בזה והיה נראה לומר דכללא דרבה במחלוקת היא וכדאיתא בעירובין דשמואל לית ליה להאי כללא והלכתא התם כשמואל אבל כבר כתבו התוס' ז"ל דבעלמא ע"כ מודה שמואל כדמוכח ממתניתין דקדושין וכן מהא דהשוחט התודה על פ' חלות ודברי הרמב"ם ז"ל נפלאים המה ומאי דפשטינן הכא מדרבא אדרבה לא שכיחא דכוותיה בשאר דוכתי ודו"ק:

גמ' קיים ליכי היום מהו. מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר דמי או דלמא הא לא אמר לה משמע דאי אמר לה מופר ליכי למחר פשיטא ליה דהוי הפרה ומאידך בעיא דמופר ליכי למחר משמע איפכא דאי אמר תרוייהו לא הוי הפרה ועי' מה שכתב הר"ן ז"ל בזה אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דלבעיא דקיים ליכי היום נמי פשיטא ליה דאי אמר תרוייהו לא הוי הפרה ודוקא בקיים ליכי היום לחוד הוא דמיבעי דלמא להכי קאמר קיים ליכי היום למשמע מכלל דלמחר יהיה מופר וע"כ כוונתו דההפרה מהיום דאל"ה לא תחול למחר או דלמא הא לא אמר לה ולעולם לא נאמרה הפרה מכלל אבל היכא דאמר תרוייהו ע"כ ליכא למימר דהא דאמר קיים ליכי היום כדי לדקדק דלמחר יהיה מופר דהא בהדיא קאמר מופר ליכי למחר אלא ודאי לקיומי היום נתכוין ותו לא מצי להפר אפילו אמר מופר ליכי למחר ובהנך בעיין לא מיבעי ליה אלא אי הפרה מכלל הוי הפרה אי לא אבל בקיים ליכי שעה מיבעי ליה תרתי אי אמרינן הפרה מכלל וקיים ליכי שעה לחוד הוי הפרה או דלמא לא הוי הפרה מכלל גם בזה ואכתי מיבעי ליה אי אמר לה מאי היינו היכא דהפר לה לאחר שעה בפירוש מאי נהי דהפרה לא הוי מכלל מ"מ הקיום לא הוי אלא לשעה ויכול אח"כ להפר או דלמא כיון דקיימו קיים וקיום לשעה הוי קיום לעולם אבל בקיים ליכי היום ליכא למיבעי בכה"ג דכיון דלא הוי הפרה מכלל ממילא הוי קיום לכל היום ותו לא יכול להפר ולפ"ז לפסק הראשונים ז"ל דכל את"ל פשיטותא היא כל הני בעיין איפשיטו דלא הוי הפרה לבד בקיים ליכי שעה ואח"כ הפר לה דסלקי בתיקו. ולפ"ז לא דמי הפרה להקמה דהפרה מכלל לא אמרינן וכי אמר לה קיים ליכי היום קיים לעולם והקמה מכלל הוי הקמה ואי אמר מופר ליכי למחר הוי קיום והוי מצי הש"ס למיבעי ג"כ במופר ליכי לאחר שעה אי הוי הפרה או דלמא כיון דקיים לשעה דמופר ליכי לאחר שעה קאמר הוי קיום לעולם אלא די"ל דבשעות ודאי לא הוי הקמה מכלל לאו כיון דהרשות בידו להפר כל היום:

והש"ך ז"ל בנה"כ כתב לפרש לדברי הרמב"ם ז"ל הא דמיבעי לן במופר ליכי למחר לאו דליהוי הקמה מיבעי ליה דודאי לא הוי הקמה ואי בעי מצי מיפר וכי מיבעי ליה אי הוי הפרה ולפ"ז הוי איפכא דבהפרה מיבעי ליה אי הוי הפרה מכלל ובקיום פשיטא ליה דלא הוי קיום ובאמת מסתברא איפכא דהיקם בלבו קיים והפר בלבו לא הפר וא"כ מסתבר יותר לומר דהוי הקמה מכלל דהוי כמו קיים בלב ולשון הש"ס גם כן לא משמע כדברי הנקודות הכסף ודו"ק:

דף ע' מ"ט לא נתרוקנה רשות לבעל ופירש ז"ל דהוי למילף מאב ואין זה מוכרח דאטו ליכא שום פירכא למיפרך ועוד היכי ס"ד למימר דבמיתת האב יתרוקן רשות לבעל להפר לבדו א"כ למה ליה קרא דאם בית אישה נדרה דהבעל לחודיה מיפר משנשאת תיפוק ליה דע"י נישואין נתרוקן רשות לבעל כמו ע"י מיתה דהא יוצאת מרשות האב ע"י נישואין ועוד דאמאי אינו מיפר בקודמין דהא אי נתרוקנה רשות לבעל יכול להפר אפילו בקודמין ונראה כמ"ש לעיל דלא איצטריך קרא אלא היכא דהפר האב חלקו ומת דמסתברא שיתרוקן רשות לבעל להפר חלקו להכי איצטריך קרא דבנעוריה וכדאמרינן לעיל זו היא ששנינו לא נתרוקנה רשות לבעל ובירושלמי במתניתין מיבעי ליה עד כדון לא נתרוקן רשות לבעל אלא דלא הפר האב חלקו הפר האב חלקו מנ"ל דלא נתרוקן ופשיט לה ממתניתין דלקמן וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו ע"ש ובק"ע וכן מיבעי ליה בנתרוקן רשות לאב עד כדון שהפר הבעל לא הפר הבעל מנ"ל ופשיט לה מדתנן לקמן נתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אלמא דמיירי בלא הפר הבעל דאי הפר הבעל למה ליה ארוס אחרון להפרה ואפ"ה קתני רישא דנתרוקן רשות לאב וע"ש במתניתין קמייתא דמשמע התם דאם הפר האב חלקו ולא שמע הבעל ונתארסה הארוס האחרון מיפר חלקו של ראשון ודלא כסוגית תלמודין כמו שיתבאר לקמן:

ע"כ ואימא ה"מ בנדרים שלא נראו לארוס ופי' ז"ל שלא נראו לארוס היינו שלא שמען הארוס אע"ג דנדרה בחיי ארוס ויש לפרש דלא נראו לארוס היינו שנדרה אחר מיתתו אבל מה שנדרה בחייו חשיבא נראו לארוס ולא שמעינן לה מבנעוריה בית אביה כיון דבשעת נדרה לא היתה ברשות האב לבד ובירושלמי אמר לה בגווני אחריני עד כדון נתרוקנה רשות לאב בנדרים שנדרה עד שלא נתארסה דבשעת תחלת הנדר היו ברשות האב לבד להכי חוזר אליו נדרה משנתארסה שבאו ברשות הבעל ג"כ מנ"ל ומסיק דנדרה עד שלא נתארסה ג"כ כיון שנתארסה היה רשות בעל עליהם ואפילו הכי נתרוקן רשות לאב הכי נמי נדרה משנתארסה דאין חילוק ביניהם וכן דייק התם לענין בעל איפכא ומסיק גם כן דבכל גוונא לא נתרוקן רשות לבעל אפילו נדרה משנתארסה ומזה משמע קצת כמו שפירשתי דקולא וחומרא בתר שעת הנדר תליא ולשון רש"י ז"ל בפי' קמא אינו מובן וק"ל:

אילימא דקידשה כשהיא נערה כו' אף בוגרת לא נתרוקנה רשות לבעל ופירש הר"ן ז"ל כיון דחל עליה רשות האב מקמי בגרות כו' אלא שקידשה כשהיא בוגרת ובעית למימר כיון דאין עליה רשות האב כל שהגיע זמן כו' עכ"ל הר"ן ז"ל משמע מדבריו דאין הבעל מיפר לר"א ע"י מזונות. אלא שאין עליה רשות האב. ובאמת ז"א דהא תנן נמי ששהתה י"ב חודש אע"ג דאכתי נערה היא ורשות האב עליה מ"מ כל שניזונת ע"י הבעל יכול להפר דעל דעתו היא נודרת אלא דלשון הש"ס ג"כ צ"ע דלענין מאי קאמר אלא כשקידשה כשהיא בוגרת כיון דבמזונות הדבר תלוי מאי אריא שקידשה כשהיא בוגרת אפילו קידשה כשהיא נערה ובגרה יפר לר"א אחר הגעת הזמן וי"ל דהש"ס הכי קאמר ואלא שקידשה כשהיא בוגרת ותמצי לומר דאם קידשה כשהיא בוגרת הבעל מיפר לבדו כיון דיצתה מרשות האב קודם קדושין הא תנינא חדא זימנא דלא יפר הבעל לבדו אלא דוקא בהגיע הזמן ומשום דהוא חייב במזונותיה ומסיק דמתני' נמי בהכי מיירי בהגיע זמן. וכבר כתבתי לעיל דבירושלמי ס"ל לר' אלעזר דהוא ר' אלעזר בן שמוע דהבעל מיפר בארוסה בוגרת. וע"ש בריש פרקין דמשמע דוקא שנתארסה כשהיא בוגרת ועיין בק"ע שם וכוותיה מוקי נמי למתני' שהבעל מיפר בבגר וע"כ צריך לאוקמי הכי לשיטת הירושלמי אליבא דר' אליעזר דמתניתין לקמן דהכל תלוי במזונות. ואם האב נותן לה מזונות גם הוא מיפר לבדו. א"כ ליכא לאוקמי למתניתין דהבעל מיפר בבגר כר' אליעזר דמתני' דלקמן דהא לא יפה כח הבעל מהאב בזה ומש"ה מוקי לה כר' אלעזר דאמר דבבוגרת מיפר הבעל לבד מד"ת והא דלא תנן במתני' דיפה כח הבעל לאחר נישואין דהוא מיפר ולא האב משום דמתניתין קמ"ל דבארוסה גופא דשייכים שניהם בהפרה יש שיפה כח האב היינו לאחר מיתת הארוס שנתרוקן רשות לאב ובבוגרת אע"פ שהיא ארוסה יפה כח הבעל אבל בנשואה אין כאן רבותא דלא שייך כלל שותפות בזה ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל דנראה שמפרש כפשוטו שהבעל מיפר לעולם אפילו בגרה שלא כתב דמתני' היא דלא כהלכתא וכמ"ש לקמן דלית הלכתא כר"א וע"ש בפירוש המשנה:

דף ע"א תניא כוותיה דשמואל כו' הנה רבו השיטות בזה כאשר אבאר ומה שיש לדקדק בדבריהם שיטת רש"י ז"ל היא דמייתי תניא כוותיה מהא דב"ה דאמרי בסיפא בשמע בעלה דאין האב יכול להפר אלא עם ארוס אלמא דארוס מיפר אפילו נדרים שנראו לארוס ראשון וב"ש וב"ה פליגי בנדרים שנראו