קרן אורה נדרים סה

שנה זו או שנה אחת הא בכל גוונא חייל מיד ומנ"ל למידק מדלא קאמר שנה זו דלי"ב חודש נתכוין כיון דשנה אחת ג"כ שנה זו קאמר וגם לא הוי ליה להר"ן ז"ל לסתום כ"כ ומפשט דבריו ז"ל לקמן ודאי משמע דאין חילוק וכמ"ש הב"ח ז"ל ועוד דבעומד בתחלת השנה מסתמא לא ידע דמיעברא שתא וכמו שכתבתי לעיל וא"כ אין לדייק מדבריו כלל כיון דלא ידע דמיעברא שתא ונראה דהר"ן ז"ל כתב הכא לפי ריהטת שיטת הרשב"א ז"ל ולקמן כתב דחוכך להחמיר בזה:

אבל דברי הטור ז"ל בח"מ ודאי צ"ע מש"כ ד' הרשב"א ז"ל לענין שכירות ומד' הרשב"א ז"ל ודאי נראה דלא ס"ל לחלק כמו שתי' הסמ"ע והש"ך ז"ל ולא מצאתי מבואר דין שנה סתם לענין שכירות דלמאי דסלקא הכא בתיקו נראה דלענין שכירות קרקע בחזקת בעליה עומדת ואין לשוכר אלא עד ר"ה ואפ"ל דלענין שכירות כיון דרוב שכירות היא לשנה שלימה לכ"ע אפי' כי אמר לשנה סתם לי"ב חודש קאמר ולא מצאתי כעת הדבר מבואר בפוסקים:

דף סא יין שאני טועם יובל מאי ופרש"י ז"ל לפי שיטתו דעומד בשנה של יובל ומיבעי ליה אי אסור נמי ביובל עצמו והש"ס פשיט לה בפלוגתא דר"י ורבנן בשנת חמשים ולרבנן שנת חמשים כלפני חמשים ומותר ביובל וקצת קשה דהא בשבת זו אסור בשבת עצמו אע"ג דשבת עצמו לשעבר הוא ומ"ש בשבת דאסור וביובל מותר וכבר כתבו ז"ל דעיקר כפי' הב' וכמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל בר"פ:

ולענין הלכה כתב הרמב"ם ז"ל דאסור בשנת היובל וכרבנן. ובאמת לר"י ג"כ ק"ק אמאי פשיטא ליה להש"ס דמותר בשנת היובל הא שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ונמנה הוא גם לפניו אפי' לר"י וצ"ל דלר"י עיקר מנינו לאחריו הוא:

אמרו לו הרי הוא אומר שש שנים תזרע שדך יש לדקדק הא רבנן גופייהו מקרא דוקדשתם שנת החמשים שנה ילפי דאין אתה מונה שנת חמשים אחת אבל אי לאו קרא ה"א דהיא נמנית בשנות השמטה וא"כ מאי פרכי לר"י מקרא דשש שנים. וי"ל דלפי מאי דאמרינן בערכין דאפי' בזמן שאין היובל נוהג מנו יובלות לקדש שמטין ואין היובל במנין השמטה א"ש דאיצטריך קרא דוקדשת להכי דאפי' בזמן שאין נוהג קדושתו אעפ"כ לא יהיה במנין השמטה דבזמן שהוא נוהג לא איצטריך קרא להכי דמקרא דשש שנים נפקא:

והיינו דפרכי לר"י נהי דלא ס"ל לקרא דוקדשתם דאתי לכדר' ישמעאל בנו של ריב"ב וכדאיתא בר"ה מ"מ בזמן שהיובל נוהג אמאי אמרת דיובל במנין השמטה הא כתיב שש שנים כו' ועפ"ז א"ש ד' הרמב"ם ז"ל שפסק כרבנן דשנת חמשים אינה עולה למנין שמטה ופסק ג"כ כר"י בנו של ריב"ב דמר"ה חייל יובל וע"כ מקרא דוקדשתם ילפינן לה וא"כ מנ"ל דשנת חמשים אינה עולה. אבל לפי הנ"ל ניחא דבזמן שהיובל נוהג מקרא דשש שנים נפקא ובזמן שאין היובל נוהג באמת עולה למנין שמטה וכשיטת הגאונים ז"ל בפ"י מהלכות שמיטין ומלשון רש"י ז"ל בערכין משמע קצת דהא דבטלו היובלות משגלו שבט ראובן וגד היינו לשילוח עבדים וחזרת שדות אבל לעבודת קרקע היה נוהג ולא משמע כן בר"ה דאמרו חכמים דשלשתן מעכבין בו. ועיין מש"כ בזה בחידושי בערכין שם דף י"ב ול"ב:

ע"ב מוחלפת השיטה עיין מש"כ לעיל במשנה דספק נדרים להחמיר ובקדושין אמרינן דבלישנא פליגי ור"י סבר עד דמתפני פסחא קאמר וזה נכון לפי הנוסחא דעד פני הפסח אבל לפי הנוסחא דעד לפני הפסח קשה קצת מנ"ל דעד דמתפני פסחא קאמר ולמה לא נאמר כפשט לשונו דמשמע עד לפני הפסח והרשב"א ז"ל כתב לפרש דעד לפני הפסח היינו פרוס הפסח וכמו שאמרו בירושלמי דפריך אין בעיין עד לפני ואת אמרת הכין והיינו קושיא הנ"ל דעד לפני משמע ודאי עד שיגיע ועלה קאמר ר' אבין דבאמת הכל מודים בפסח עצמו שהוא מותר כי פליגי בפרוס הפסח ומ"מ מפשטא דשמעתין לא משמע כן ועיין ק"ע מה שהקשה שם מהא דר' אבין לדברי הרמב"ן ז"ל בסוף פרקין שהביא הר"ן ז"ל ואין דבריו מובנים לי ודו"ק ולהאי לישנא דטעמא דר"י הוא משום דעד דמתפני פסחא קאמר יש לדקדק א"כ מאי אריא דבר שזמנו קבוע אפילו אין זמנו קבוע נמי משמע עד שיעבור כל הקציר והבציר ואין זה מוכרח ודו"ק:

מתני' זה הכלל כל שזמנו קבוע כו' ופירשו הרא"ש והר"ן ז"ל דאין להמשכתו זמן קבוע משמע דאם היה להמשכתו זמן קבוע היה אסור עד שיהא אע"ג דאין להתחלתו זמן קבוע דכיון דאסור ממ"נ עד שיגיע ואם היה להמשכתו זמן קבוע באומר עד שיהא אסור עד שיהא אע"ג דאין להתחלתו זמן קבוע כמו קציר ובציר וא"כ לא יתיישב הא דמיבעי להו בירושלמי בקבע זמן למשתה בנו אי הוי כמי שאין זמנו קבוע כיון דיכול לדחותו ומאי אכפת לן אם אין להתחלתו זמן קבוע כיון דיש להמשכתו זמן קבוע והר"ן ז"ל פי' לקמן לבעיא דמשתה בנו אי אסור עד שיהא או עד שיגיע זמן שקבע אע"ג שנדחית ולא התחיל המשתה וא"כ אין זה ענין לדינא דמתניתין דבכל גוונא אסור עד שיגיע ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דבהתחלת הזמן הדבר תלוי וכיון שאין להתחלתו זמן קבוע אפילו אמר עד שיהא עד שיגיע קאמר אע"ג שיש להמשכתו זמן קבוע וא"כ שפיר יש לפרש לבעיא דמשתה בנו אי אסור עד שיגיע או עד שיהא היינו עד שיעבור. אבל אם נדחית לא הותר בהעברת הזמן לחוד אלא אסור עד שיגיע ולפ"ז איכא נמי חד צד לקולא דאם מת בנו ובטלה המשתה מותר מיד כיון דעד שיגיע קאמר ולא יגיע עדיו לעולם הוא מותר מיד אבל לפי פירוש הר"ן ז"ל דאסור עד זמן משתה י"ל דאפילו מת בנו אסור עד הזמן ועיין בתוספתא דאמר ר' יוסי התם דבזמן פסח אם נדר עד הפסח אינו אסור אלא עד חצות של ערב פסח דעד הפסח עד קרבן פסח קאמר ולא ראיתי לראשונים שכתבו כן:

דף סב אי הכי אמאי ציער נפשיה ופירש הר"ן ז"ל דבדבר מועט מוטב שישלם מלהתכבד בכבוד התורה אבל הכא דהוי גנבי ליה כוליה שתא מאי הוי ליה למיעבד ומסיק דר' טרפון עשיר גדול היה והיה לו לפייסו בדמים וכתב עוד דהא דאמרינן לקמן דשרי למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא או לישרי ליה תיגריה ברישיה היינו משום דזכתה לו תורה בזה ואינו מחויב להחמיר בזה אפילו מצד מדת חסידות ושרי לאודועי דצורבא מרבנן הוא אבל הכא שאני דהאי גברא עדיין היה חושדו ומפני כבוד תורתו לחוד פטרו זה חשיב משתמש בכתרה של תורה. ולדבריו ז"ל מאי פריך הש"ס לקמן על הא דשרי ליה לאינש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי אלא קשיא דר"ט ומאי קושיא הא דר"ט שאני שהיה חושדו וי"ל דהא דשרי למימר צורבא מרבנן אנא באתרא דלא ידעי היינו גם כן לשמירת הנזק כמו שנאמר בעובדיהו שרצה אליהו ז"ל לשלחו במקום סכנה וזה לא הותר אלא כשאי אפשר להנצל באופן אחר כי אם בכבוד התורה אבל אם בידו להנצל באופן אחר אין לו להשתמש בכתרה של תורה ועובדא דר"ט ג"כ כה"ג הוא שזה העליל עליו בגניבה להכי פריך הא שרי להציל עצמו בכבוד התורה ומשני כיון דעשיר גדול היה הוי ליה לפייסו בדמים דבכל היכולת צריך למנוע עצמו מלהשתמש בכתרה של תורה וכ"א לפי ערכו אבל במה שזכתה התורה לו שרי לאודועי כיון דצורך מחיתו הוא ואין לזה שיעור אלא דא"כ לא היה צריך להך סברא דעדיין היה חושדו דבל"ז ג"כ יש לו להציל עצמו כפי יכלתו כיון דסיבה מקרית היא:

והרא"ש ז"ל כתב דמש"ה שרי למימר צורבא מרבנן אנא כדי שלא יזלזלו בו ויענשו וא"כ בגוונא דעובדא דר"ט ודאי היתרא הוא וכמבואר בדבריו ז"ל בד"ה א"ה אמאי ציער נפשיה ונראה מדבריו דלא הוי גריס הא דאלא קשיא דר"ט ולפ"ד ג"כ צריך לומר דכל טצדקי דיכול למעבד שלא להשתמש בכתרה של תורה צריך למעבד. ואפשר הר"ן ז"ל ג"כ לא גריס להך קושיא ודוקא בעובדא דר"ט הוא דהיה צריך לפייסו מפני שעדיין היה חושדו ועיין בזה בש"ע סי' רמ"ג ורמ"ו וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל:

תניא לאהבה כו' ולשמוע בקולו ולדבקה בו שלא יאמר אקרא שיקראוני חכם אשנה שיקראוני רבי אשנן שאהיה זקן כו' אלא למוד מאהבה כו' שנאמר קשרם כו' ואומר דרכיה כו' ואומר עץ חיים היא כו' עיין ר"ן ז"ל מה שפירש בזה ולי נראה כי המקראות הללו המה מכוונים נגד שלשה מעלות אלו חכם רבי וזקן והכתוב מלמד סדר הלימוד לכל אחד לתכליתו בשלימות וג' מדרגות הלימוד הם מקרא משנה גמרא היא השנון ולכ"א כערכו יש מקום למחשבות היצר לחשוב בה איזה הנאה מדומית לצורך עצמו ומחמת זה לא ישיגו ארחות חיים בלימודו אשר זה הוא תכלית האמיתי בלימוד התורה להביאו אל דביקות בוראו יתברך אשר זה הוא החיים האמיתים כמו שנאמר ואתם הדבקים כו' חיים כולכם היום ולולי זאת לא יקרא בשם חי כמו שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:

הלימוד הראשון הוא המקרא כי היא מאירת עינים לעשות תחבולות בחכמה נגד טפשות היצר אשר יעוור את העינים מהביט אל גדלות ורוממות הבורא יתברך כי הוא ברא את הכל וכולם מתנהגים על פי השגחתו וכולם עושים רצונו יתברך באימה וביראה ולא ישמע אל טפשות נכריה אשר אמריה החליקה כי אין האיש בביתו כו' ולזה באמת ראוי להקרא בשם חכם אם הוא ממלט את נפשו בחכמתו אבל אם יעלה על מחשבתו מחשבה זרה לתועלת המדומה להקרא חכם יאבד חכמתו ובל תשמרנו מן הטפשות אחרי שעיניו לנוכח שוא יביטו ולזה הביא ראיה ממה שנאמר קשרם כו' כתבם על לוח לבך ונאמר להלן אמור לחכמה אחותי את ודרשו ז"ל אם ברור לך הדבר כאחותו שהיא אסורה לך אמרהו יכוין כנ"ל אם ברור לך הדבר בחכמתך שאין לך שום הנאה מדומית ממנה כאחותו שהיא אסורה בהנאה תאמרהו וחכם תקרא ואם לאו אלא תכוין להנאת עצמך אל תאמרהו כי לא לחכמה היא לך וזה שכתוב להלן לשמרך מאשה זרה כי אם לא תכוין להנאת עצמך אז החכמה תשמור אותך מחלקת לשון נכריה ואם ח"ו יש אתך איזה פניה ומחשבה זרה לא תשמרך: