קרן אורה נדרים סד

ליה התם הא דגידולי גידולין אסורין ולא מבטלי לעיקר אי דוקא בדבר שיל"מ או משום דחומר הוא בגידולין ומייתי התם הא דבצל שנטעו בכרם ע"ש:

ולענין קושית הראב"ד ז"ל באיסורי גידולין הא הוי זה וזה גורם כבר כתבתי בזה בריש שמעתין דבדבר שאין זרעו כלה לא שייך זה וזה גורם כיון דגוף האיסור מעורב ודבר שזרעו כלה באמת בכל האיסורין הגידולין מותרין אפילו באיסור הנאה כמו הקדש וערלה וכלאים ואיסור הגידולין הכא בקונם סתם הוא משום דדעתו לאסור גם הגידולין וכמש"כ לעיל ומש"כ הכ"מ ז"ל לתרץ דבדבר שיל"מ לא שייך זו"ז גורם אין שום שורש לסברא זו דהא עבודת כוכבים נמי אוסרת בכ"ש ואפ"ה אמרינן זו"ז גורם וכן מצינו סברא דזה וזה גורם לענין הקדש ג"כ ועיין בתוס' ז"ל במתניתין שהקשה מטבל דגידוליה מותרין. ולדברי הכ"מ הי אטבל דבר שיל"מ הוא ואפי' זו"ז גורם אסור ואין כאן קושיא דבדבר שאינו אסור אלא באכילה לא שייך בזה גורם איסור בגידוליה. וכמש"כ התוס' במס' ע"ג כמו שהבאתי לעיל בריש שמעתין וכ"כ הוא ז"ל בעצמו בתרומות:

ודרך אגב ראיתי בנו"ב מה"ת שאלה נ"ג שהקשה לו אחד משמעתין לדברי מהרש"ל דלא מיקרי דבר שיל"מ אלא האסור לכ"א והרי בשמעתין אמרינן דנדרים הוי דבר שיל"מ אע"ג דאינו אסור אלא לנידר. ותירץ דלשיטת הר"ן ז"ל לר' ינאי הוא דפריך רמב"ח ולר"י הוא דמשנינן הכי משום דמצינן למימר דס"ל כרב אשי דתרומה הוי דבר שיל"מ ומה יאמר לשיטת הרא"ש ז"ל דלכ"ע איצטריך לשנויי דהוי דבר שיל"מ ובלא"ה הא מסקינן הא דרב אשי בדותא היא וי"ל דזה שייך במחלוקת הרא"ש והר"ן ז"ל בפי' הירושלמי שהבאתי לעיל פרק הנודר מן המבושל דלהרא"ש ז"ל כיון דהזקן עוקר הנדר מעיקרו לאו דבר שיל"מ הוא כיון דלא נאסר כלל למפרע ולפ"ז כל שהאיסור קל לא מיקרי דבר שיל"מ. ולהר"ן ז"ל הוי איפכא דכל שהאיסור קל הוא מיקרי יותר דבר שיל"מ. אבל באמת מוכח מהירושלמי דנדרים הוי דבר שיל"מ ומטעם אחר הוא דמספקינן התם בזה וכמו שכתבתי לעיל בפרק הנודר מן המבושל:

ויש לדקדק עוד בביטול הגידולין לעיקר דשמעתין דקשה מזה לשיטת ר' משולם גבי יבמה שרקקה דם דדבר המעורב מעיקרו אינו בטל כלל ולא שייך ביטול אלא באיסור הנופל לתוך היתר דא"כ הכא היכי מבטלי גידולין לעיקר דלכאורה כ"ש הוא כיון דבטל קודם ואח"כ בא המבטל בתערובות עם האיסור יחד ובתשובה הנ"ל שם ראיתי שכתב דלר' משולם ג"כ בטל בס' ולא הבנתי כיון דבכה"ג לא כתב רחמנא אחרי רבים לדברי הר"ר משולם א"כ מה לי בס' או פחות אפילו באלף לא בטיל ואין כאן מקומן של דברים אלו להאריך בהן:

פרק שמיני עיין פרש"י ז"ל במתניתין וכבר הקשה הר"ן ז"ל על פירושו ולדידי קשיא עוד הא דאמרינן בגמ' דבחדש להבא קמ"ל דאסור אפי' בחדש חסר עיין ברא"ש ז"ל שם ולפי הנ"ל אכתי תיקשי מאי קמ"ל הא אפי' לא קרו ליה ריש ירחא אסור בו כי היכי דאסור בשבת שהוא עומד בו אע"ג דהשבת לשעבר וק"ל:

ע"ב גמ' כמאן אזלא הא דר' ירמיה כו' כר' נתן פרש"י ז"ל דפליג ארב יוסף וס"ל דטעמא דצריך שאלה לאו משום גזירה אלא מטעם קנסא ואפ"ה כתב דדוקא בהיום הוא דצריך שאלה משום דאיכא למימר דמעת לעת קאמר אבל בשבת זו ואינך דמתניתין לא שייך למיגזר ולכאורה הוא תרתי דסתרי כיון דלאו משום גזירה הוא דמחמרינן עליה א"כ ה"ה בשבת זו דהוה ליה למיקנסיה וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דגם לרבינא לא קנסינן אלא היכא דאיכא לאוקמי ביה שאלה כמו היום דאיכא למימר מעת לעת קאמר אבל בשבת זו ודאי לא משמע טפי אלא דלא ידענא לחלק בין היום לשבת זו ואי משום דשבת זו דוקא קאמר א"כ היכא דקאמר יום זה ג"כ אטו לא צריך שאלה ועוד אי לרבינא ג"כ משום דשייכא ביה שאלה א"כ היינו דרב יוסף דאיכא למיגזר ביה משום יום אחד:

והרע"ב ז"ל בפי' המשנה כתב דה"ה בשנה זו דגזרינן אטו שנה אחת אלא דכתב דגזרינן היום אטו יום סתם. וכן שנה זו אטו שנה סתם והיינו למאי דמסקינן לקמן דהוי בעיא דלא איפשיטא. וי"ל דלרב יוסף דטעמא משום גזירה ה"ה דגזרינן בשנה זו אטו שנה אחת או שנה סתם אבל לר' ירמיה דמשום חומרא הוא לא מחמרינן אלא היכי דאיכא לאוקמי קצת שאלה ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מה"נ משמע נמי דלא שייכא הך גזירה אלא בהיום אבל לא באינך דמתניתין וכן כתב הש"ע בשם רבינו ירוחם ז"ל ועיין ט"ז וש"ך מש"כ שם ועיין לחם משנה ז"ל מש"כ בדברי הרמב"ם ז"ל בזה:

איבעיא להו קונם יין שאני טועם יום כהיום דמי או כיום אחד דמי וכן מיבעי להו בשנה ונראה דלא מיבעי ליה אלא בלשון בני אדם אבל בלשון תורה אפילו יום אחד ושנה אחת משמע עד תשלום היום ועד תשלום השנה אם לא היכא דאיכא קרא יתירא כדאיתא בערכין והרשב"א ז"ל כתב לקמן במתניתין דאסור בה ובעיבורה דאפילו שנה דלשון תורה כשנה אחת דמי והוכיח כן מהא דאיצטריך תמימה להביא חודש העיבור ובלא תמימה היה מונה י"ב חודש ודבריו ז"ל צ"ע דהא מעד תום שנת ממכרו נפקא דאין מונה למנין עולם אבל בלא קרא דממכרו ה"א דלשנות עולם הוא דמונה וכן הקשה עליו הק"ע בפרקין אלא ודאי נראה איפכא דאפילו יום אחד ושנה אחת בנדרים לחוד דאזלינן בתר לשון בני אדם הוא דמשמע מיום ליום ומיבעי להו ביום ושנה:

והנה לפשטא דבעיין אי נימא דיום הוי כיום אחד הוא לחומרא דאסור מעת לעת. אבל איכא חד צד לקולא ג"כ דאי כיום אחד ושנה אחת דמי יכול לאחר את נדרו על יום אחר ושנה אחרת ובבל תאחר הוא דעבר כמש"כ הרשב"א ז"ל הביאו הר"ן ז"ל לקמן אבל נדרו יכול לשלם אבל אי יום כהיום ושנה כהשנה דמי אינו יכול לאחר את נדרו כיון דהיום והשנה קאמר חל נדרו מיד:

ופשיט רב אשי מהא דתני קונם יין שאני טועם השנה אסור בה ובעיבורה ובמתניתין לקמן גרסינן קונם יין שאני טועם לשנה ואם נאמר דהך דהכא ברייתא היא א"כ לשיטת הרשב"א ז"ל דבשנה זו מותר בעיבורה א"כ אמאי לא פשיט ממתניתין דלקמן דשנה הוי כהשנה דאי כשנה זו א"כ כשאמר לשנה אמאי אסור בעיבורה אלא דהרשב"א ז"ל מפרש התם דלשנה לאו דוקא אלא דקאמר לשנה זו או השנה והרא"ש ז"ל בפסקיו גרס לקמן במתניתין קונם יין שאני טועם השנה והיינו הך דהכא ולכאורה משמע משמעתין כדברי הרשב"א ז"ל מהא דאמרינן אלמא שנה כהשנה דמי וכמו שכתב הר"ן ז"ל דאי כשנה אחת לא מתסר בעיבורה אלא דאין זה מוכרח דאפילו אי שנה זו ג"כ אסור בעיבורה מ"מ דייק שפיר דשנה כהשנה דמי כיון דתנן השנה ועיקר רבותא קמ"ל דשנה ג"כ כהשנה אלא דמדברי הרא"ש ז"ל משמע דהא דאמרינן אלא לאו דאמר שנה היינו דצריך להגיה הכי במתניתין וכתב איפכא דאי כשנה אחת דמי כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמה"ז מאי נ"מ בעיבורה ולא הבנתי דבריו ז"ל דהא בהשנה ג"כ למאי דס"ד מילתא דפשיטא היא דאסור בעיבורה אלא אגב אורחא קמ"ל דשנה כהשנה א"כ אכתי דילמא כשנה אחת דמי וקמ"ל דכשנה אחת דמי וצ"ל דבשנה אחת לא שייך כלל לאשמעינן הך רבותא דאסור בעיבורה כיון דאסור מיום ליום אבל בפסקיו לקמן במתניתין דבשנה אחת ג"כ רבותא היא דלא אמרינן דעתו היה על שנה סתם ולא מעוברת וכן נראה דבשנה אחת הוי רבותא טפי דאיכא למימר דלי"ב חודש נתכוין. אבל בהשנה פשוט יותר דעד ר"ה קאמר וגם העיבור בכלל אלא דהש"ס מסיק דגם בהשנה איכא רבותא דלא נימא הלך אחר רוב שנים ועיין שם בפסקיו שהביא ראיה לזה מהירושלמי ואיני יודע למה הוצרך לזה דהא גם בתלמודין אמרינן הכי והרמב"ם ז"ל לא כתב להך רבותא דאסור בה ובעיבורה אלא בשנה אחת אבל גבי שנה זו לא כתב להך רבותא והר"ן ז"ל כתב דגם בשנה זו לא הוי רבותא אלא בעומד מתחלת השנה דאיכא י"ב חודש לבד מחודש העיבור אבל באמצע החורף פשיטא דאסור עד ר"ה ולא משמע כן בירושלמי אמתניתין דלקמן דאמרינן התם הא דאסור בעיבורה היינו שנתעברה השנה ואח"כ נדר אבל נדר ואח"כ נתעברה לא בדא ונדר לאחר העיבור ודאי לאו בתחלת השנה הוא דאין מעברין בתחלת השנה אלא מפני הדחק כדאיתא בסנהדרין וש"מ דרבותא קמ"ל אפילו נדר באמצע החורף אבל בתלמודין לא מחלק בהכי ומשמע דבכל גוונא אסור בעיבורה בין נדר ואח"כ עיברו בין עיברו ואח"כ נדר:

והש"ך ז"ל בסי' ר"כ כתב כעין הכרעה בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש ז"ל בחודש העיבור היכא דאמר שנה אחת דאם עומד באמצע שנה ונדר שנה אחת אין אסור אלא י"ב חודש דאם נתכוין גם לחודש העיבור אמאי לא קאמר שנה זו אלא ודאי לא נתכוין אלא לרוב שנים שהן י"ב חודש ויישב בזה מאי דהכא פשיטא ליה להר"ן ז"ל דבשנה אחת לא מתסר בעיבורה ולקמן חוכך להחמיר דגם בשנה אחת אסור בעיבורה והיינו דהכא מיירי בעומד בתחלת השנה ובזה מודה הר"ן ז"ל והרשב"א דאין אסור אלא י"ב חודש וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' שי"ב ולענ"ד אין הדבר מוכרח דלא מיבעי לפי מש"כ הרשב"א דהיכא דאמר שנה אחת לא חייל נדרו מיד אלא דעבר בבל תאחר א"כ פשיטא דאין לדייק מדלא קאמר שנה זו ש"מ דלי"ב חודש נתכוין דלמא להכי קאמר שנה אחת דלא ליחול נדריה מיד ומ"מ לאחר שעלה בדעתו לקיימו מיד אסור כל השנה וגם עיבורה אלא גם לדעת הר"ן ז"ל דהנדר חייל מיד ג"כ אין כאן הוכחה דמה לי