קרן אורה נדרים סו

ואחרי קנות השלימות בלימוד המקרא לבוא אל מעלת החכמה תעלה עוד במעלת לימוד המשנה אשר היא ביאור המקרא לבאר דרכיה בפרט כי בתורה שבכתב החכמה היא בכלל והמשנה תבאר דרכיה בפרט ותכלית לימודה הוא להלוך בדרכי חיים ולקיים מצות התורה וכל דרכיו יהיה בהם והיא תלמד ללומדיה זה הדרך לכו בה כי תאמינו כו' ומי שהוא שלם במשנתו יכול ללמד לאחרים ג"כ פרק אחד או הלכה אחת להורות לו הדרך אשר ילך בה ופן ואולי יעלה על רוחך בלימודך כדי להקרא רבי השמר מזה כי אם כה תעשה לא בזה תלך לבטח דרכיך. כי המחשבה המדומית תתעך מדרכי החיים ולא תבוא אל מחוז חפץ נפשך וע"ז נאמר דרכיה דרכי נועם כו' כי תכלית הלוך דרכיה הוא כדי לחזות בנועם ה' ולבוא אל חיים הנצחיים ולא לשום תועלת גשמי ח"ו וכל נתיבותיה שלום כי הנתיבות ג"כ אשר תלך בהם הכל יהיו שלום כי סוף הכבוד לבוא ועל שני מעלות האלו בלימוד התורה נאמר לאהבה את ה' ולשמוע בקולו כי לימוד המקרא מביאו אל אהבת בוראו בראותו גדלותו ורוממותו כי יוצר הכל הוא עיקר ושרשא דכל עלמין ולשמוע בקולו הוא על כוונת לימוד המשנה היא תורה שבע"פ אשר היא תורה ללכת בדרכי אמת וליישר דרכיה וארחותיה ונתיבותיה:

והמעלה היותר גדולה היא השינון ולימוד הגמרא הם דרכי הסברא הישרה והחידוד האמיתי כי בשני הלימודים הראשונים עדיין לא יגיע אל תכלית השלימות כי עדיין לא יגיעו ולא יכונו דרכיו אל התכלית האמיתי וכמו שאמרו ז"ל המורים הלכה מתוך משנתם הרי אלו מבלי עלם מפני אשר על ידי המשנה לבדה אין הלכה ברורה עד שישנן בחכמה ובהשכל לפלס דרכיו בפלס ומאזני צדק וכאשר ישים מגמתו אל זה המכוון בלימודו וככוונת אמרם ז"ל ע"ז לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אז יגיע אל מחוז חפצו בלימודו וידבק בה' על ידי מאור התורה וכמו שדרשו חז"ל על מה דכתיב בדוד מלכנו ע"ה וה' עמו דהוי סליק שמעתתא אליבא דהלכתא. כי כל דרכיו שלימים וברורים היו ללכת בהם אל מקור החיים ולזה היה מעדן עצמו כתולעת בשעת לימודו לבל יעבור עליו ח"ו רוח גבוהה כי הוא הזקן ויושב בישיבה כי חס אל השלימים להעלות על הלב כזאת וכל עוד יוסיפו חכמה יתקרבו יותר להדבק בה' מקור החיים ותגדל שפלותם וענוותם ועל זה הביאו ראיה ממה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה כי תכלית ושלימות הלימוד הוא לבא אל מקור החיים ע"י השינון האמיתי במחשבה זכה וטהורה בלי שום סיג וע"ז נאמר ולדבקה בו כי לימוד הגמרא לאמיתה של תורה סגולה נפלאה היא להדבק בשכינה יתברך ע"י בירור הוויותיה ופיסוקיה. ולזה אמרו ז"ל דבר גדול ודבר קטן דבר גדול זה מעשה מרכבה דבר קטן אלו הוויות דאביי ורבא והם מכוונים למאור הגדול ולמאור הקטן וא"א לבוא אל דבר הגדול אם לא ע"י דבר הקטן תחלה. כי ע"י דבר הקטן תושלם נפשו בשלימות ידיעת מצות התורה ברמ"ח עשין ושס"ה ל"ת וכל עוד שלא נשלם בידיעת המצות בשלימות כבעל מום בנפשו יחשב וכמו שאמרו ז"ל כל השוכח דבר אחד ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו. כי המצות מכוונות המה עם כח הנפש ובחסרון ידיעת מצוה אחת יגיע חסרון לנפשו ואיך אפשר לבוא אל מעלת הדביקות באלהים חיים אם חסר בנפשו הוא ועץ חיים היא למחזיקים בה בשלימות:

ועפ"ז יש לפרש דברי ראב"צ עשה דברים לשם פעלן ודבר בהם לשמן כוונתו כי יכוין בעשיית המצות לשם פעלן שיפעלו פעולתן בנפשך כי בשביל זה נבראו וניתנו אבל אם תשמש בהם דבר אחר הלא אין פעולתן לזה והוא כמשתמש תשמיש חול בכלי קודש וכדיליף ק"ו מבלשאצר ודבר בהן לשמן כדי להדבק בעצמות אור התורה כי השם הוא עצם הדבר וכבר האריכו הראשונים ז"ל וחתרו למצוא היתר להתיר הנאה לת"ח בשביל כבוד תורתו ואחרי כל ההיתרים לא נמצא תרופה שלימה ובעבור זאת הת"ח נבזין בעיני ע"ה וכמו שאמרו ז"ל נהנה ממנו כו' ואין תוכחה השם הטוב יכפר בעדם ויחוס על כבוד תורתו לרוממה ולהדרה וכל בית ישראל ישבעו בטוב משוד תנחומיה ויתענגו מזיז כבודה:

ע"ב גמ' שרי ליה למימר עבדא דנורא אנא מדברי רש"י והרא"ש ז"ל משמע דבכל ע"ז יכול לומר כן אבל הר"ן ז"ל כתב דדוקא עבדא דנורא הוא דשרי משום דלבו לשמים וכ"כ הרמ"א ז"ל סי' קנ"ז בי"ד:

האיכא לפני עור כו' וכתב הרא"ש ז"ל שמא יעשו נוי לעבודת כוכבים ולכאורה לא הוצרך לזה דהיסק האש גופא איסורא הוא וקצת נראה מדבריו ז"ל דההיסק עצמו לאו בכלל איסור הוא אבל מדברי הר"ן ז"ל נראה דהסקה גופא ג"כ אסור ועבר אלפני עור ומשמע מכאן דאיכא לפני עור מדרבנן אפי' היכא דיש לו ליקח מאחרים וכן כתב הגר"א ז"ל בסי' קנ"א להוכיח מכאן כנ"ל. וי"ל בזה כיון דצריכין עצים הרבה להסקה לא שכיח להם ליקח מאחרים אבל לדברי הרא"ש ז"ל דהחשש הוא משום נוי עבודת כוכבים ודאי מוכח שפיר דאפי' במידי דשכיח להם איכא לפני עור והא דאמר ליה רב אשי רוב עצים להסקה ניתנו יש לדקדק למה ליה רובא הא משמע במסכת ע"ג דאפי' בלא רובא כל היכא דאיכא למיתלי להיתרא תלינן ועיין שם דף י"ד ע"ב בתוס' ד"ה רבה:

וראיתי בדברי הרא"ש ז"ל במסכת ע"ג שם דמייתי לעובדא דהכא דרב אשי זבן אבא לכומרא דעבודת כוכבים משמע דלא הוי גרס זבניה לבי נורא והיינו שכתב דלפני עור הוא לעשות נוי עבודת כוכבים ע"ש ועיין בש"ך סי' קנ"א מש"כ שם להקל משום דבני נח אין מצווין על השיתוף וכמ"ש התוס' ודין זה צ"ע ואין לו הכרח מן הש"ס. וכבר האריך בזה הרב הגאון מוה' שמואל ז"ל בנודע ביהודה מהדורא תנינא ובדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דכל כה"ג עובד כוכבים גמור הוא וזה היה מעשה דורות הראשונים כדור המבול והפלגה ומה שכתב הגר"א ז"ל דקרא דבלתי לה' לבדו בישראל נאמר. גם זה אינו מוכרח דכמה דברים בעבודת כוכבים למדין לעובדי כוכבים מדיני ישראל:

עד הגשמים עד שיהיו גשמים עד שתרד רביעה שניה. רשב"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה ובגמרא אמר ר"ז מחלוקת בעד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר ופירש בזה רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל כל אחד בגווני אחריני רש"י ז"ל פירש דר' זירא לא חידש כ"א דעד הגשם הוא רביעה ראשונה דחד גשם משמע ורבנן ורשב"ג פליגי נמי בהא למר עד שתרד ולמר עד שיגיע זמנה ולפ"ז היינו טעמא דלא הוזכר בדברי רשב"ג במתניתין עד שיגיע זמנה של רביעה שניה משום דרשב"ג בראשונה נמי פליג אם אמר עד הגשם והש"ס פריך לקמן מהא דמשמע מרשב"ג דבכל גווני בעי רביעה שניה והרא"ש ז"ל פירש ג"כ דעד הגשם הוא רביעה ראשונה אלא דלכ"ע סגי עד שיגיע זמנה לבד ועד הגשם חלוק מעד הגשמים בתרתי חדא דסגי ברביעה ראשונה ועוד דסגי בהגעת זמן גם שלא ירד ופרכת הש"ס מרשב"ג הוא ג"כ כנ"ל דמשמע דבעי זמן רביעה שניה וכתב הרא"ש ז"ל דהא דבעי רשב"ג ירדו דהא לדידיה סגי בהגעת זמן לחוד היינו לענין שבילי הרשות דבזה בעינן דוקא ירידת גשמים וכ"כ התוס' ז"ל אלא דלא הבנתי מש"כ בשביל רביעה ראשונה ולענין להלוך בשבילי הרשות והא לענין שבילי הרשות ג"כ בעינן רביעה שניה כדאיתא בתענית ובמתניתין דפאה וצ"ל דתרתי קאמרי או דלענין רביעה ראשונה קאמר או לענין שבילי הרשות וכצ"ל בלשון הרשב"א בחי' אלא דברביעה ראשונה לענין לשאול ג"כ לא בעינן ירידת גשמים אלא משיגיע זמן מתחילין לשאול. ועוד אי רשב"ג לענין שבילי הרשות קמיירי א"כ מאי פריך הש"ס לר' זירא מהא. אלא ע"כ לר' זירא פריך דאמר דזמן רביעה שניה לענין נודר הוא דהוזכרה והדק"ל ל"ל ירידת גשמים והר"ן ז"ל פירש דגם בעד הגשם בעינן רביעה שניה אלא דר"ז קאמר דסגי בהגעת זמנה של רביעה לכ"ע ולפ"ז פריך שפיר מהא דרשב"ג דבשלמא אי אמרינן דלרבנן בעד הגשם גם כן בעינן ירידה ממש מש"ה קאמר רשב"ג לדבריהם דרבנן גשמים שירדו שבעה ימים מונה ראשונה ושניה אלא אי נימא דלכ"ע סגי בהגעת זמן א"כ מאי אריא ירדו אפילו לא ירדו נמי:

אבל בירושלמי בפרקין משמע כפירוש רש"י והרא"ש ז"ל דעד הגשם רביעה ראשונה הוא דאמרינן התם ר' זעירא בעי אמר עד הגשם עד שירד גשם אחד הרי מבואר דר' זירא ס"ל דעד הגשם הוא רביעה ראשונה דבעי בלשון ירושלמי לאו לשון בעיא הוא אלא הלכה קאמר וכן אמר התם לענין גזירי עצים ומשמע נמי כפירוש רש"י דלרבנן בעינן שירד גשם אחד ולא סגי בהגעת זמן:

והרמב"ם ז"ל כתב עוד דרך אחר דעד הגשם אסור עד ר"ח כסליו שהיא אפילה שבכולן לר' יוסי והיינו אם לא ירדו גשמים אבל אם ירדו אפילו בי"ז מרחשוון מותר ונראה דיצא לו כן מתלמודין ומהירושלמי דבתלמודין אמרינן דעד הגשם עד זמן גשמים משמע ואפילו לא ירד והיינו עד זמן האחרון של רביעה עד ר"ח כסליו אבל אם ירד סגי בבכירה דהיינו בי"ז במרחשון משום דעד הגשם גשם אחד משמע כל שירד וכמו דאמרינן בירושלמי אבל בעד הגשמים בעינן שתרד רביעה שניה ועיין בכ"מ ובלח"מ ז"ל ובביאורי הגר"א ז"ל:

אלא דהא תיקשי מש"כ בפאה בפירוש המשנה והכא במתניתין דכל שלשה זמנים אלו הם ברביעה שניה והוא פלאי דא"כ היכי אמרינן בשלמא ראשונה לשאול הא שאלה ברביעה ראשונה היא ועיין כ"מ פ"א מהלכות מת"ע ובלשון הרמב"ם ז"ל שם דמשמע להדיא מדבריו ז"ל דזמנים אלו ברביעה שניה הם וכדבריו בפירוש המשנה. ולענין שאלה פסק בפ"ב מהלכות תפלה דשואלין בז' מרחשון ועיין בלח"מ ז"ל בזה ובש"ך סי' ר"ך ועיין בפירוש המשנה בפ"ט משביעית שנראה ט"ס בדבריו שם וצ"ל מבכרת בשבעה עשר בחשוון וכמו שכתב בפאה שם:

והא דאמר ר"ז הכא לחלק בין עד הגשמים לעד הגשם נראה דנ"מ נמי לענין משכיר בית לחבירו עד הגשמים דהשכיר לו