קרן אורה נדרים סג

אבל הכא חדא זריעה היא אפשר לא בטיל העיקר והוא פטור והתוספת חייב וכן משמע מפירש"י ז"ל וא"כ לא איפשיטא והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות תרומות כתב דפטורה לגמרי כאילו לא ניקבה. וגם זה קשה הא התוספת עכ"פ חיובי מחייב ומ"ש הכ"מ ז"ל שם דבירושלמי סוף מעשרות איפשיטא מהא דאמר ליה התם עכשיו נקב אין דבריו מוכרחים די"ל דלחומרא איפשיטא כיון דעכשיו נקב חיובי מחייב ובאמת קשה מ"ש מלקח מגוי אחר שהביא שליש דהתוספת חייב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות הלכה י"ב. וע"כ לא מיבעי ליה אלא בניקב העציץ דיש לומר דהוי כזריעה חדשה והעיקר ג"כ בטיל וחיובי חייב אבל התוספת וודאי חייב והדברים עתיקים בזה:

ובהא דאיבעי לן לענין חדש אם הביא שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה אי אסור משום חדש בשביל התוספת או כיון דהעיקר כבר הותר ע"י העומר גם התוספת מותר דבתר עיקר אזלינן וסליק התם בתיקו וכך כתב הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות דספק הוא וכבר כתבתי לעיל דלמאי דאמרינן דדוקא בשביעית בטל העיקר דאיסורו ע"י קרקע א"כ הכא בחדש ודאי לא בטיל העיקר ואיפשיטא לן דאזלינן בתר העיקר כי היכי דאזלי ר"י ור"י בתר עיקר לחומרא ה"נ אזלינן לקולא דאין לומר דס"ל כדדחי הש"ס התם דלר"י ור"י ספוקי מספקא להו אי אזלינן בתר עיקר אי בתר תוספת והכא לחומרא והכא לחומרא דא"כ אמאי לא כתב גבי דינא דר"י ור"י דספק איסורא הוא וכתב בפשיטות שאין גידולי היתר מעלין את האיסור משמע דפשיטא לן הכי וי"ל דלמאי דאמרינן הכא דטעמייהו דר"י ור"י הוא משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור משמע דפשיטא לן הכי. וי"ל דלמאי דאמרינן הכא דטעמייהו דר"י ור"י הוא משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור משמע דלא אזלינן בתר עיקר אלא הגידולין היתר הם אלא דאין מעלין את העיקר ושפיר איכא למיבעי לענין חדש אי אסור משום תוספת דהגידולין לעצמן והעיקר לעצמו או דילמא אזלינן בתר עיקר לגמרי והכל מותר:

ודרך אגב יש לי לדקדק בהך בעיא דמנחות בהא דאמרינן שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר ופירש"י ז"ל דבעינן שתביא שליש קודם לעומר דאל"ה לא שריא עומר כשחת בעלמא ועקרה גם קודם לעומר כמו שפירש רש"י ז"ל שם וקשה מאי אריא דהביאה שליש קודם לעומר אפילו הביאה שליש לאחר העומר ועקרה כבר שריא עומר דהא אפילו השרישה לחוד קודם העומר העומר מתיר וכי עקרה ושתלה אחר כך איכא למיבעי אי התוספת צריכה עומר הבא אי לא. והיה נראה דדוקא היכא דהביאה שליש ועקרה קודם לעומר הוא דמיבעי לן אי התוספת אסור דהוי כזריעה חדשה וכל הנזרע אחר העומר אסור משום חדש אבל אם הביאה שליש ועקרה אחר העומר וחזר וזרעה ודאי הכל מותר והוי כאילו לא עקרה כלל כי היכי דאמר רחמנא דכל שהשרישה קודם לעומר העומר מתיר אפילו הגידולין שאחר העומר וא"כ אפי' עקרה וחזר וזרעה בהיתר הוא אבל כי עקרה קודם לעומר ובשעת העומר לא היתה זרועה כי חזר וזרעה הוי כזריעה חדשה ומה שכתב רש"י ז"ל דאי לא הביאה שליש קודם לעומר לא שריא לה עומר לא ידענא טעמא מאי כיון דאפי' בהשרשה לחוד העומר מתיר ונראה דהבאת שליש איצטריך דאל"ה אינו יכול לזרעה אח"כ כי לא תצמיח וכן מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל דצד היתר הוא מפני שהשרישה קודם לעומר עיי"ש ועי' בחי' למנחות שם:

ובאותו ענין ראיתי בדברי הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל שפי' גבי בעיא דחטים שזרען בקרקע דהא דאמרינן דחצדינהו וזרעינהו היינו תבואה שהשרשתן הראשונה היה אחר העומר העבר משמע דאם השרישה לפני העומר וחצדינהו וזרען קודם לעומר השני וחליף עלייהו העומר השני ונקטינהו ודאי מותרין דנהי דהעומר השני לא התירן מ"מ מותרין הן מהעומר שעבר וע"ז השיג הראב"ד ז"ל ומפרש דוקא שהשרישה קודם לעומר ע"ש ובלח"מ ובמל"מ ז"ל ובשיטה מקובצת בב"מ ראיתי שהביאו בשם הראב"ד ז"ל עצמו לפרש דוקא שהשרישה אחר העומר וכשיטת הרמב"ם ז"ל אבל אם השרישה קודם לעומר פשיטא דמותר וצ"ע:

ואי קשיא הא קשיא בדברי הרמב"ם ז"ל מה שפסק כהא דר' ינאי בגידולי תרומה דמבטלי לעיקר ובשמעתין משמע דר' ינאי פליג עם ר' יוחנן ור' יונתן ומ"ט בערלה וכלאים לא מבטלי גידולין לעיקר ובתרומה מבטלי ואולי יש לומר דלמסקנא דר' ינאי מיירי בגידולי גידולין ובכה"ג בכל האיסורין מן הדין היה שיבטלו גידולין לעיקר ור' יוחנן ור' יונתן מיירי בגידולין ראשונים ולא פליגי אהדדי וא"ש נמי בזה מש"כ בהל' נדרים דטעמא דמתניתין דלא מבטלי גידולין לעיקר משום דהוי דבר שיש לו מתירין דלכאורה לא צריך לזה דהא אין איסור זה ע"י קרקע ובלא"ה לא מבטלי גידולין לעיקר ולפי הנ"ל ניחא דאגידולי גידולין איצטריך האי טעמא תדע דהא אפי' למאן דאסר אין הגידולין אסורין לעולם אלא עד הרביעים או החמשים וכמבואר נמי בירושלמי בשמעתין לענין נדרים ג"כ וי"ל עוד דלענין נדרים איצטריך לן לטעמא דיש לו מתירין לכ"ע משום דלגבי נדרים כיון דלא אסר עצמו אלא מאכילת פירות אלו לא נאסר אלא כ"ז ששמן עליהן וכיון דרובא גידולין מן הדין היה שיבטל העיקר אלא משום דהוי דבר שיש לו מתירין. והר"ן ז"ל כתב במתניתין דחומרא דגידולי גידולין גם ברישא בפירות אלו עלי הוא דוקא בדבר שאין זרעו כלה והתם ודאי לא איצטריך לן לטעמא דדבר שיש לו מתירין כיון דגידולין הראשונים אסורין מן הדין וכדאמרינן לעיל אדם אוסר על עצמו דבר שלבל"ע. וא"כ בלא"ה אין הגידולין מבטלין לעיקר:

והנה בירושלמי פי"א דתרומה ובביכורים מבואר להדיא דכל הני דתנן התם דגידוליו מותרין כמו שביעית והקדש ומעשר שני כולן אינן מותרין אלא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין והרמב"ם ז"ל לא כתב להאי דינא אלא גבי טבל ותרומה וגבי שביעית כתב סתמא דהגידולין מותרין וגבי מע"ש כתב ג"כ בהדיא דאפי' בדבר שאין זרעו כלה הגידולין מותרין אלא שחילק שם אם זרע אחר שנכנס לירושלים הגידולין מע"ש זרעו קודם שיכנס הגידולין חולין. וחילוק זה נובע מהירושלמי בכורים דרמי אהדדי מתניתין דתרומות פ"ט דתנן דגידולי מע"ש וביכורים חולין ובבכורים פ"ב תנן גידוליהן אסורין ומשני לה דמתניתין דבכורים מיירי בירושלים דהוי דבר שיש לו מתירין דחזי לכהנים גבי בכורים מש"ה אסור לזרים וכן מע"ש אסור לבהמה כיון דחזי בירושלים לאדם והא דתנן גידוליהן חולין היינו חוץ לירושלים וכ"כ בפ"ד מהל' בכורים לענין בכורים וקשה לי הא בדבר שאין זרעו כלה בכל גוונא אסורין הגידולין וכדמשני התם בירושלמי גופא אמע"ש ועוד אי בדבר שיש לו מתירין אסור אפי' בגידולין של דבר שזרעו כלה א"כ אמאי מותר הכא בגידולין בדבר שזרעו כלה הא נדרים הוי דבר שיל"מ וכן בטבל הגידולין מותרין בדבר שזרעו כלה ואמאי הא טבל הוי דבר שיש לו מתירין ולזה י"ל דלא מחמרינן בגידולי דבר שזרעו כלה אלא בדבר שיש לו מתירין כגון בכורים ומע"ש בירושלים דהמתיר קרוב אבל בשאר דבר שיל"מ לא מחמרינן תדע דהא מע"ש חשוב דבר שיל"מ אפי' חוץ לירושלים הואיל ויכול לפדותו וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל בשמעתין אלא דלדברי הרמב"ם ז"ל צ"ל דחוץ לירושלים אינו חשוב דבר שיש לו מתירין וכמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מהל' מע"ש דחוץ לירושלים בטל ברובו וצ"ע מ"ש הקדש דחשיב דבר שיל"מ משום דיש לו פדיה וכמו שכתב בפט"ו מהל' מאכלות אסורות ומע"ש לא חשיב דבר שיל"מ אלא בירושלים ועיין במל"מ ז"ל שתמה שם דמדבריו ז"ל שם בסוף הפרק משמע דמע"ש הוי דבר שיל"מ אפי' חוץ לירושלים משום דיש לו פדיון וציין בספר פר"ח ואינו בידי לעיין בו עכ"פ לענין גידולי דבר שזרעו כלה ודאי יש לומר דלא החמירו אלא היכא שהמתיר קרוב. ולא תיקשי נמי מהא דלעיל קאמר ר"ש דמע"ש הוי דבר שיל"מ ומשמע דלענין גדולין נמי מחמיר מהאי טעמא וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל בטעמא דשביעית אוסרת בכ"ש לענין ביעור ובבכורים שם מתיר ר"ש גידולי מעשר. והיינו משום דהתם בדבר שזרעו כלה מיירי ואין שום תערובות איסור בעין. מ"מ קצת איסור רבע עלייהו מדמצריך לפדות בזמן זרען אלמא דיש בהן קדושה וכדאיתא התם בירושלמי ולהכי מחמרי רבנן בירושלים ולפ"ז א"ש נמי מה שלא כתב הרמב"ם ז"ל לחלק גבי מעשר שני והקדש בין דבר שזרעו כלה או לא משום דבאמת ליכא נפ"מ כיון דאפי' זרעו כלה מ"מ צריך פדיה לפי זרעו ה"ה דבאין זרעו כלה אין צריך יותר ואע"ג דבירושלמי איתא דבהקדש בדבר שאין זרעו כלה צריך לפדות כל האוצר י"ל דהירושלמי ס"ל דהגידולין נמי הקדש הם ושדינן להו בתר העיקר דאינו כלה אבל למאי דקיי"ל דהגידולין היתר הם גם בדבר שאין זרעו כלה אין צריך לפדות אלא כשעת זרען ומה שכתוב בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מעילה בשעת זרען צ"ל כשעת זרען. וקודם פדיה איכא איסור בגידוליהן של הקדש ומע"ש בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה:

אלא דאכתי קשה הא דכתב סתם דחוץ לירושלים הגידולין חולין במע"ש וכן בבכורים פ"ד מהל' בכורים ובזה ודאי יש חילוק בין דבר שזרעו כלה לאין זרעו כלה דבאין זרעו כלה הגידולין אסורין כמו בתרומה ושארי איסורים והרע"ב כתב בפ"ט מתרומות דמע"ש והקדש גידוליהן חולין אפי' בדבר שאין זרעו כלה והיינו דמפרש דאפי' בדבר שזרעו כלה צריך פדיה והא דקאמר דהגידולין חולין היינו לאחר פדיה כשעת זרען א"כ דבאין זרעו כלה סגי בהכי ויש לפרש כן גם דברי הרמב"ם ז"ל לענין מע"ש אבל מבכורים תיקשי שכתב דחוץ לירושלים גידוליהן חולין וזה ודאי אינו אלא בדבר שזרעו כלה וצריך עוד להעמיק בסוגית הירושלמי בפ"ב דבכורים הארכתי קצת בשמעתין ועדיין אין הדברים מבוררין אצלי וצ"ע יותר ועיין בירושלמי פרק הנודר מן המבושל דמספקא