קרן אורה נדרים סא

תרומה שכבר נתנה לכהן אבל לפירוש הר"א ז"ל אתי שפיר:

ובעיקר הך סברא דאין יכול לשאול על תרומה שבא ליד כהן צ"ע טובא כיון דהוי הקדש טעות אפי' בא ליד כהן מאי הוי וכבר הקשה כן הש"ך ז"ל בח"מ בסי' ש"ן. וכתב הש"ך ז"ל דהטעם הוא דלא אתי דיבור דהתרתו ומבטל מעשה הנתינה לכהן. כי היכי דאמרינן בקדושין דלא אתי דיבור ומבטל נתינת המעות לאשה בקדושין הראשונים דהוי מעשה ואין זה מוכרח דהכא שאני כיון דעושה אותה הקדש טעות הנתינה ממילא בטל ואין לכהן זכות בה ועוד דהכא לאו דיבור הוא אלא טעות בנדרו ועוד דלפ"ז לא יועיל שאלה בחטאות ואשמות לאחר שנתנם ליד כהן להקריב וזה ודאי אינו דאפי' לאחר שעשה בה מעשה לשחוט בחוץ אמרינן דישנה בשאלה וכן אפי' הקריבה בפנים ועשה בה מעשה עבודתה ג"כ איתא בשאלה כדמוכח בשבועות גבי הא דיש אוכל אכילה אחת ע"ש ונהי דיש לחלק דנתינת הקרבנות לא חשיבא נתינה דכהנים משולחן גבוה קזכו מ"מ נתינה לגבוה ג"כ נתינה היא. ועוד דשחיטה ושאר עבודות גם כן מעשה הוי ואפ"ה יכול לבטל הכל בדיבורו על ידי שאלה:

ובנודע ביהודה כתב בזה דאינו יכול להוציא מידו של כהן דהכהן יאמר לו דאינו מאמין לו על החרטה וגם זה לא אבין דמ"מ האיך יאכלנה הכהן שמא חרטה גמורה היא והרי זו טבל ביד כהן ועוד הכא גבי תרומה טמאה שנתערבה גם לכהן ניחא ליה דישאל עליה ולהתירה ואכתי הוי דבר שיל"מ:

ועוד יש להשיב לדברי הש"ך ז"ל והנודע ביהודה ז"ל מהא דאיתא בירושלמי בכתובות וקדושין בכנסה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת ופליגי התם ואיכא מ"ד דלא תינשא לאחר שמא תשאל על נדרה ונמצא בניה מן השני ממזרים והשתא לדברי הש"ך ז"ל היכי אתי דיבור ומבטל מעשה הקדושין השניים ואמאי הוי בניה ממזרים ולדברי הנודע ביהודה ג"כ אמאי נאמנת להפקיע עצמה מבעלה השני הלא יכול לומר איני מאמינה והתרתה לאו התרה היא אלא ודאי כל שהיא אומרת פתחה וב"ד שרו לה ודחי היתר גמור:

ולדברי הש"ך ז"ל י"ל דהכא שאני דהנדר הוא מילתא אחריתי ונדר לחוד וקדושין לחוד ולא שייך בזה דיבור מבטל מעשה משא"כ הכא דהדיבור והמעשה הכל אחד וסותרין זא"ז. ומ"מ אין לזה טעם ברור וכנ"ל ופירוש הר"א ממיץ הוא יותר נכון:

והנה לשיטת הר"ן ז"ל סלקא שמעתא דבשביעית דאיסורה ע"י קרקע לכ"ע בטלו גידולין את עיקרו וכדמוכח מהא דהמנכש אבל בדבר שאין איסורו ע"י קרקע לר' יוחנן ולר' יונתן לא בטלי גידולין את עיקרו ומשמע דמה"ת לא בטיל דהגידולין נמשכין אחר העיקר ולדידהו אתיא מתניתין כפשטא דאסור בגידולי גידולין ואין אנו צריכין לטעם דבר שיל"מ ונפ"מ דאם אכל הגידולין אפשר דלקי עלייהו כיון דלא בטיל העיקר מה"ת והם אזלי בתריה:

אבל לר' ינאי דס"ל גבי תרומה ג"כ דמבטלי גידולין את עיקרו אע"ג דאין איסורו ע"י קרקע ע"כ צ"ל דטעמא דמתניתין הוא משום דהוי דבר שיל"מ ולפ"ז אינו לוקה אגידולי גידולין ולא על העיקר כיון דמה"ת בטיל:

אבל הרא"ש ז"ל כתב דמתניתין לכ"ע טעמא משום דהוי דבר שיל"מ משום דזה דמי טפי לשביעית דאיסורו הוי ממילא וכן תערובתו ממילא היא ולא דמי למעשר דתערובתו נמי ע"י אדם ע"י מירוח וא"כ גם לר"י ור"י תיקשי ממתניתין אמאי לא בטלי גידולין את עיקרו כמו בשביעית וע"כ צ"ל משום דהוי דבר שיל"מ אבל במעשר וערלה וכלאים לא מבטלי גידולין לעיקר מה"ת גם לדעת הרא"ש ז"ל כמ"ש בד"ה ואותה ליטרא כנ"ל ע"ש ולשיטתו גם ר' ינאי בבצל של תרומה לא פליג עם ר"י ור"י דבצל של תרומה ג"כ תערובתו ממילא היא קונמות דמתניתין ומ"ש אם האיסור הוא משום קונם או משום תרומה והוי דומיא דשביעית דמבטלי את עיקרו אלא בזה צ"ע דלשיטתו משמע דערלה וכלאים ג"כ מה"ת מבטלי גידולין את העיקר ואין בזה אלא חומרא דרבנן משום דדמי למבטל איסור בידים ומאי שנא דגבי ליטרא מעשר כנ"ל כתב דמדאורייתא לא מבטלי גידולין את העיקר:

ועוד לפמ"ש דנדרים הוי דומיא דשביעית כיון דתערובתו ממילא א"כ מאי פריך במנחות על הא דמיבעיא ליה התם לענין חדש אי אזלינן בתר תוספת או בתר עיקר מהא דר"י ור"י גבי ערלה וכלאים דאזלינן בתר העיקר דילמא חדש שאני דתערובתו ממילא ג"כ כמו בנדרים ותרומה ואדרבה ליפשוט משביעית איפכא דאזלינן בתר תוספת והעיקר בטיל ובשיטת הרמב"ם ז"ל יתבאר עוד בזה:

גמ' אמר ליה ר"ח מאן ציית לך כו' היתר שבו להיכן הלך ופירש הרא"ש ז"ל דרב חסדא לא ס"ל דגדולין מבטלי לעיקר ואמר ליה רבה מי לא תנן בצלים כו' שחורים אסורים ומשמע דגם העיקר אסור ולא אמרינן היתר שבו להיכן הלך ולפ"ז תרווייהו רבה ורב חסדא לא ס"ל לחלק בין שביעית לאיסורים אחרים וכתב הרא"ש ז"ל דרבה הוי מצי לאתויי מהא דהמנכש דהגידולין מבטלי לעיקר וצ"ע דלא ס"ל ג"כ הא דאמרינן לעיל לחומרא שאני דלפ"ז לא הוי פריך רב חסדא היתר שבו להיכן הלך כיון דאינו אלא חומרא בעלמא אלא ס"ל דמה"ד צריך לעשר לפי כולה ורב חסדא ג"כ הוי מצי לאותובי לרבה מהא דליטרא מעשר דצריך לעשר על אותה ליטרא בפ"ע ולא מבטלי גידולין לעיקר:

ושני ליה ר"ח לרבה דהא דתנן שחורין אסורין היינו התוספת אבל העיקר עצמו היתר הוא אם ניכר או לענין תערובות ופריך ליה רבה א"כ מאי אתא רשב"ג לאשמעינן הא ת"ק נמי הכי ס"ל ופירש הרא"ש ז"ל דהיינו רשב"ג דאמר גבי אילן שמקצתו עומד בארץ ומקצתו עומד בח"ל דגדל בחיוב חייב וגדל בפטור פטור ות"ק לאו דוקא ולא הבנתי פי' ז"ל דמה ענין רשב"ג דאילן להכא. דהתם במפסיק צונמא פליגי ורשב"ג ס"ל דאוירא לא מבלבל זרעא ומה ענין זה לגידולין ועיקר דודאי יונקין זה מזה ועוד דרבי נמי לא קאמר אלא טבל וחולין מעורבים זה בזה אבל לא קאמר דהוי כוליה טבל וא"כ תיקשי גם מרבי אמאי הוי הכא כוליה שביעית וטבל אלא ודאי גידולין ועיקר שאני והנכון דרשב"ג עלה קאי וכמו שפירש רש"י ז"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל דלא שייך בשביעית לשון חיוב ופטור עיין בר"ה דף ט"ו דאתמר התם גבי שביעית חיוב ופטור ומסיק דת"ק נמי רשב"ג וכוליה רשב"ג היא ולפירוש הרא"ש ז"ל פליגי רבה ורב חסדא בפלוגתא דרבי ורשב"ג רב חסדא כרשב"ג ורבה כרבי וא"כ מאי מתמה רב חסדא וכי היתר שבהן להיכן הלך:

ועד כאן לא שמעת ליה לרשב"ג גם בזה פירש הרא"ש ז"ל לפי שיטתו דת"ק עדיף מרשב"ג דאפילו היכא דטרח ס"ל דלא מבטלי אהדדי כמו בבצלים ורשב"ג לא קאמר אלא גבי אילן דלא טרח אבל היכא דטרח מודה דבטל ברוב וגם זה קשה דא"כ ת"ק דלא כמאן. דלא כרבי ודלא כרשב"ג ועוד דמאי פריך מהא דליטרא מעשר טבל דלא בטיל אפילו טרח דלמא אתיא כתנא דבצלים דאפילו היכא דטרח לא בטיל. ע"כ פירוש הרא"ש ז"ל צ"ע:

והר"ן ז"ל פירש בזה דרב חסדא פריך וכי היתר שבהן להיכן הלך נהי דמודינא לך דגידולין מבטלי לעיקר היינו בתורת ביטול איסור אבל שיתהפך היתר להיות לאיסור לחייבו במעשר לא ולפ"ז לא תיקשי מהא דהמנכש דרב חסדא נמי מודה דגידולין מבטלי לעיקר כמו האסורין דבטלין ברוב ואמר ליה רבה מי לא תנן שחורים אסורים ומדתני סתמא אסורים משמע דהכל אסור לגמרי לתפוס פדיונו כשביעית עצמה ולא אמרינן היתר שבו להיכן הלך אלמא דהעיקר משתנה ונעשה כגידולין וגם לשיטת הר"ן ז"ל משמע דלא ס"ל לרבה ורב חסדא לחלק בין שביעית לשאר איסורין ורב חסדא מודה דבתורת ביטול איסור מבטלי גידולין לעיקר אבל לא שישתנה להיות כגידולין ורבה ס"ל דהרי הוא כגידולין ממש ומוכח הכי ממתניתין דשחורים אסורים ואמר ליה רב חסדא דאסור אתוספת קאי והעיקר באמת אין לו דין שביעית לתפוס פדיונו ומ"מ אסור הכל משום תערובות ורשב"ג נמי הכי קאמר דגדל בפטור פטור היינו דאינו מתהפך לאיסור אבל מ"מ אסור הכל הואיל ורוב איסור אלא דלא משמע כן בדברי הר"ן ז"ל לקמן כמו שיבואר וסלקא מסקנא הכי אליבא דרב חסדא דאין היתר מתהפך להיות איסור וכרשב"ג וליכא מאן דפליג עליה כיון דכוליה רשב"ג היא ורבה מתרץ שמעתיה אפילו לרשב"ג דע"כ לא קאמר רשב"ג דהיתר בעינו עומד אלא גבי בצלים שירדו עליהם גשמים דלא טרח אבל בליטרא בצל שתקנה וזרעה דקטרח גם רשב"ג מודה דהיתר נעשה איסור:

ודקדק הר"ן ז"ל למאי דמתיב בריש שמעתין דבזה ליכא ספיקא שיהיו הגידולין לחוד והעיקר לחוד אלא אם העיקר לא בטיל ומכש"כ גידולין וכן איפכא והיכי אמרינן הכא דגדל בפטור פטור וגדל בחיוב חייב. ותי' דהיתרא אין דרכו להתבטל ולא הבנתי כיון דביטול דהכא לאו ביטול איסורין דעלמא אלא להתהפך מהיתר לאיסור או מאיסור להיתר א"כ היכן מצינו חילוק בזה בין איסור להיתר דאיסור עביד דבטיל והיתרא לא עביד דבטיל הא גם איסור לא אשכחן דליבטיל ויתהפך להיתר ועוד דהא מוכח בגמרא דאפילו למה ליה לחלק בין היתר לאיסור עכ"פ סלקא מסקנא הכי דהיכא דטרח בטיל העיקר לגמרי ונעשה מהיתר איסור ומאיסור היתר לבד במעשר היכא דזרע באיסור לא בטיל האיסור דאיסורי לא זרעי אינשי אבל בשאר מילי נעשה מהיתר איסור כמו בליטרא בצלים שתקנה דחייב לעשר גם עליו ומאיסור היתר כמו בבצל שנטעו בשמינית והשתא א"ש הא דבצל שנטעו בכרם דאסור אפילו נעקר הכרם משום דהתם לא טרח אבל דר' יוחנן אדר' יוחנן תיקשי אמאי אסור בילדה שסיבכה בזקנה הא התם קטרח. ועוד למסקנא זו דהאיסור נעשה היתר א"כ תיקשי ממתני' אמאי אסור בגידולי גידוליהן כיון דהכל נעשה היתר וצ"ל דגם למסקנא זו החמירו בדבר שיש להן מתירין: