קרן אורה נדרים ס

דף נח אלא מן הדא בצלים כו'. וכנגדן למוצאי שביעית מותרין ופי' הר"ן ז"ל דבעלין וודאי רבו גידולין על עיקר הבצל ומשני דמיירי במדוכנים היינו שדך ושחק הבצל קודם זריעתו דלא חשיב ולא ממשיך גידולין אבתריה וכשיטתו לעיל דמיבעי ליה אי שדיין גידולין בתר עיקרו או איפכא וכנ"ל והרא"ש ז"ל הביא בשם הר"ש ז"ל דסיפא קאי ארישא ובאלו בצלים שנאסרו בשביעית ע"י תוספת כ"ש אם חזר וניתוסף מעט במוצאי שביעית מותר דחזרו להיתרן הראשון ולפ"ז קשה היכי מוכח מינה דגידולין מבטלין העיקר דילמא הכא שאני דעיקר ג"כ מותר וי"ל דמ"מ שמעינן דשייך ביטול בגידולין ועיקר אע"ג דאין זה תערובת גמור וכי משני במדוכנין היינו שעירבן אח"כ ועשה תערובת גמור וכתב הר"ש ז"ל לשיטתו דסיפא קאי ארישא אם כן ברישא לחוד ליבטיל התוספת כ"ש כיון דמיירי במדוכנין וכתב כיון דגמרו באיסור הוא לא מהני דיכון ובאמת לא ידענא טעמא למה לא ליבטיל משהו גידולין בעיקר ההיתר ונהי דשיטתו הוא כהא דאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור היינו לענין גידולין דחשיבי ומבטלי העיקר והיינו דוקא כשהן בעין אבל לא כשדכן ועירבן ממש. ומאי שנא מכל איסורין כיון דלא ס"ל טעמא דדבר שיל"מ ועוד לשיטתו דלרבנן שביעית אוסרת בכ"ש אפילו באכילה א"כ בלא"ה לא מהני דיכון דהא סתמא דמתניתין רבנן היא ובכל גוונא אוסרת בכ"ש אלא דלרבנן תיקשי גם בסיפא מאי מהני הדיכון כיון דכבר נאסרה בכ"ש שביעית ומאי אהני התוספת היתר אחר כך כיון דבכל גוונא אוסרת בכ"ש והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שמטה השמיט להך סיפא וכנגדן למוצאי שביעית מותרין. וברישא כתב דבין כך ובין כך אפילו השחירו העלין הבצלים עצמן מותרין. וכתב הכ"מ ז"ל דפשוט הוא ופשיטותיה לא ידענא והרי כל הראשונים כתבו כאן דנאסרו גם הבצלים היינו העיקר בתוספת כ"ש וגם היכן מצינו דהגידולין יהיו אסורים והעיקר מותר ונראה דס"ל כיון דצמחו בלא נטיעה בארץ כלל אלא צמחו מאליהם מפני הגשמים. וכמו שכתב רש"י ז"ל ג"כ אין הבצלים עצמן נאסרים אלא דא"כ תיקשי סיפא אמאי כנגדן למוצאי שביעית מותרין היינו בצל של שביעית שצמחו עליו בשמינית ואמאי הותרו הבצלים עצמן ומה אם אין כח בגידולין לאסור העיקר כל שכן שאין בהן כח להתיר ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהוא ז"ל מפרש כנגדן למוצאי שביעית מותרין היינו אם יש זמן במוצאי שביעית שיגדלו העלין כ"כ אז גם העלין מותרים דלאו פירות שביעית הם אלא של מוצאי שביעית ועיין בפירוש המשנה שלו שם אלא דבשמעתין לא משמע הכי דא"כ לא שייכי כלל להא דבעי לן בביטול גידולין את העיקר וי"ל דסוגית הירושלמי שהבאתי לעיל מסייע ליה דאמשנה זו מייתי הך פלוגתא דגידולין אי מבטלי לעיקר ופריך עלייהו מדוכתי אחריתי וכמו שהבאתי לעיל ולא מייתי ממתניתין דבצלים דעלה קיימינן ש"מ דמתניתין מילתא אחריתי אמרה ועדיין צ"ע:

שם גמ' ודלמא במדוכנין ופירש הרא"ש ז"ל לכאורה הוי כמבטל איסור לכתחלה כמו נתפצעו האגוזים בידים ועיין בירושלמי פ"ה דשביעית במשנה דהטומן לוף דמשמע כפירוש הר"ן ז"ל בהאי דיכון ע"ש:

ע"ב גמ' אם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר וש"מ דגידולי היתר מעלין את האיסור לפי מה שפי' התוס' ז"ל דלא מיבעי ליה אלא מדרבנן א"כ היכי דייק מינה דלמא כיון דאינו אלא חשוד בעלמא וספיקא הוא אם הם של שביעית לא חיישינן לספיקא דרבנן וצ"ל דלא ניחא ליה להש"ס למימר הכי תדע דהא לכ"ע אין איסור אכילת פירות שביעית אלא מדרבנן וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל:

שם ודלמא במדוכנין ופירש הרא"ש ז"ל שדכן ועירבן עם פירותיו ובטילין בנ"ט לא הבנתי למה שינה לשונו ז"ל הכא מהך דלעיל. ולפירוש דדיכון היינו שחיקה ועירוב הגידולין עם העיקר מאי משני חשוד קתני ולא טרח דילמא אמנכש קאי דהוא מותר לאכול ע"י דיכון גם מה שפירש בתערובות היינו שעירב בידים ג"כ קשה כנ"ל הא מבטל איסור לכתחלה וי"ל דמטעם זה אין לפרש מדוכנים אמנכש דלדידיה הוי מבטל איסור לכתחלה והיו אסורין לו אבל ע"י דיכון של החשוד מותרין למנכש והיינו דפריך דילמא בתערובות דילמא מיירי שעירבן החשוד ומותר למנכש ולא ניחא לפרש דנתערבו מאליהן כפירוש הר"ן ז"ל. דא"כ מאי קמ"ל רשב"א ז"ל. אבל לפירושו קמ"ל דאפילו עירבן החשוד בידים מותר למנכש ומדברי הר"ן ז"ל נראה דגרס תחלה לקושיא ודילמא ע"י תערובות וא"כ מוכרח פירושו במדוכנים כמו שפירש הוא ז"ל דאי כפירוש הרא"ש ז"ל מאי פריך כיון דכבר שני המנכש קתני וק"ל:

לימא תיהוי תיובתא דר"י ור"י. ולא ניחא ליה להש"ס לחלק בין איסור הנאה לאיסור אכילה. וכבר הארכתי בזה לעיל משני דשביעית איסורה על ידי קרקע ופירשו התוס' והרא"ש ז"ל האיסור נעשה מאליו מששית לשביעית וכן ההיתר נעשה מאליו משביעית לשמינית ומש"ה מבטלי גידולין את העיקר אבל בערלה וכלאי הכרם דהביטול נעשה בידי אדם הוי כמבטל איסור לכתחלה. ולפ"ז מדרבנן בעלמא הוא דאסירי אבל מדאורייתא שפיר מבטלי גידולין את העיקר גם בערלה וכלאי הכרם ויש לדקדק בפירושם ז"ל חדא דעקירת הכרם היכי חשיב מבטל איסור בידים כיון דמותר לעוקרו ועוד דאטו לא מיירי דנעקר הכרם מאליו ועוד דא"כ היכי פשיט מינה במנחות דאזלינן בתר עיקר גם לקולא לענין חדש כיון דהכי מדרבנן בעלמא הוא משום מבטל איסור לכתחלה והעיקר כפירוש הר"ן ז"ל כיון דאיסורה ע"י קרקע בטילתה ע"י קרקע וברוב גידולין גם העיקר חוזר להיתר כיון דגדל בקרקע דהיתרא אבל ערלה וכלאים דאין איסורן ע"י קרקע אלא ע"י חסרון זמן ותערובות המינים אין בטילין ע"י קרקע ומה"ת אזלינן בתר העיקר:

גמ' והרי מעשר כו' ותניא ליטרא מעשר טבל כו' אותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר. מכאן משמע דברובא בעלמא סגי ולא בכדי נ"ט דהרי הוא כעשר ליטרין קאמר ומוכח מינה דאע"ג דאיסורה ע"י קרקע אין בטילה ע"י קרקע ומשני מעשר דיגון הוא דגרם לה וגם בזה כתב הרא"ש ז"ל לפי שיטתו דהאיסור והביטול בא ע"י מירוח והיינו ע"י אדם ובזה ודאי לא שייכא סברתו דהוי כמבטל איסור בידים דהא תערובתו ממילא באה. והר"ן ז"ל לפירושו כשיטתו דהאיסור אינו בא ע"י קרקע מש"ה אינו מתבטל ע"י קרקע והוי מצי לשנויי דטבל שאני דהוי דבר שיל"מ וכדמשני לקמן על הא דפריך רמב"ח ממתניתין דקונם וי"ל דלפי מאי דקיי"ל השתא דדבר שנאסר ע"י קרקע בטל ע"י קרקע אין ביטולו כביטול האיסורין דא"כ אין חילוק אם נאסר ע"י קרקע או לא אלא ע"כ מד"ת קאמר דדבר שנאסר ע"י קרקע בטל ע"י קרקע והעיקר עצמו נעשה היתר וא"כ לא שייך בזה חומרא דדבר שיל"מ כיון דהכל היתר הוא אבל לקמן משני שפיר כיון דלר' ינאי פריך דס"ל דאפילו אין איסורן ע"י קרקע בטלי והיינו כביטול כל האיסורין בזה שפיר משני דהיכא דהוי דבר שיל"מ לא בטיל. אלא דז"א אלא לשיטת הר"ן ז"ל אבל לשיטת הרא"ש ז"ל הכל משום ביטול איסור הוא ואם כן הוי מצי לשנויי דטבל הוי דבר שיל"מ:

ועוד יש לנו לדקדק אמאי לא מותיב ממתניתין דתרומות דתנן גבי טבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וכדמותיב רמב"ח ממתניתין:

. וי"ל דהתם גבי טבל הוי פשיטא ליה דהוי דבר שיל"מ לענין אכילת עראי דיכול להפריש תרומה ומעשרות אבל הכא בליטרא מעשר לא הוי כ"כ דבר שיל"מ דמן החיוב אין יכול להפריש עליו וכמו שכתבתי לעיל בפ' הנודר מן המבושל בזה ולישנא דאותה ליטרא מפריש עליו ממקום אחר משמע דיכול להפריש עליו מחיוב הגמור וש"מ דמדאורייתא לא בטיל ויתבאר עוד בזה בסוף פירקין:

והא דתניא דחייבת במעשר ובשביעית דמשמע דתרוייהו נהגו בה. קצת קשה כיון דשביעית נהגו בה א"כ הפקרא היא ואמאי חייבת במעשר ועיין בר"ה דף ט"ו גבי אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שמטה:

דף נט גמ' מתיב רמב"ח קונם כו' ופירש הרא"ש ז"ל דלכ"ע פריך דנדרים תערובתן ג"כ ממילא ולא דמי למעשר ואפ"ה לא מבטלי גידולין את העיקר דהא גידולין היתר הם דלא נדר אלא מגוף הפירי ומשני דהוי דבר שיל"מ ואין העיקר בטל. וגם הגדולין אסורים דטעם העיקר מתפשט בהם ויש לדקדק דתיפשוט מהא דבשאני אוכל אסור ביוצא מהן דאל"ה אכתי אמאי אסור בגידולין דבטעם העיקר הבלוע בהם לא נאסר כמו בכל טעם היוצא מהם:

וצ"ל דהכא עדיפא וחשוב כגוף העיקר מעורב בהם ולעיל בריש שמעתין גבי בצל של שביעית משמע מד מדברי הרא"ש ז"ל דאפילו אי לא מבטלי גידולין לעיקר מ"מ הגידולין מותרים וצ"ל כמש"כ לעיל דיש חילוק בגידולין דאיכא דמינכרי לעצמן והן מותרים ואיכא דלא מינכרי כל כך וגם הגדולין אסורים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל לקמן בשמעתין:

והר"ן ז"ל פי' דרמב"ח לר' ינאי הוא דמתיב דס"ל בכל האיסורין גידולין מבטלי לעיקר אפילו אין איסורן ע"י קרקע כמו בבצל של תרומה וכתב דהוי מצי למיפרך עליה מהא דליטרא מעשר אלא דמתניתין אלימא ליה ולפי הנ"ל ממתניתין דטבל גידולי גידולין אסורין נמי הוי מצי לאקשויי לר' ינאי ולפמש"כ דמעשר פשיטא ליה דהוי דבר שילמ"ת גם זה א"ש:

ויש לדקדק מאי פריך רמב"ח ממתניתין לר' ינאי הא לדידיה נמי תיקשי אמאי אסור בגידולי גידוליהן הא אפשר לדוכן ולכ"ע בטלי וי"ל דלכתחלה אסור לדוכן וכמש"כ לעיל בדברי הרא"ש ז"ל:

בתרומה ביד כהן ופי' ז"ל דתו אינו יכול לשאול עליה אחר שנתנה והר"א ממיץ פי' דאכהן קאי ע"ש בפי' הרא"ש ז"ל ולהאי פירושא דאתרומה שנתנה לכהן אין הישראל שואל עליו קשה מאי פריך מסיפא דילמא מיירי דאיערב ביד ישראל