קרן אורה נדרים נט

בהקדש דאיסור הנאה הוא הגידולין מותרין והא דאמר ר' יוסי דמועלין בגידולין היינו בדבר שאין זרעו כלה וכדמסיק התם בירושלמי דבדבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר אלא דקשיא לי הא דפליגי כהנא וחזקיה באגוז של ערלה שנטעו וביצת עבודת כוכבים שנעשה אפרוח מ"ט דחזקיה דאוסר הא תנן בהדיא דגידולי הקדש חולין ואגוז וביצה הוי כדבר שזרעו כלה ויותר קשה על כהנא דמיקל בערלה ובעבודת כוכבים ומחמיר בהקדש בביצת הקדש שנעשית אפרוח. ומסיק התם אליביה דפודה אותה כמות שהיא האפרוח בשלימות. ומ"ש מהא דתנן גידולי הקדש חולין ופודה אותן בזמן זרעם:

אלא דממתניתין דמעילה משמע דגידולי חלב וביצה עדיפי משאר גידולין דבחלב וביצה תנן סתמא דמועלין בהם ובגידולי פירות פליגי אח"כ ת"ק ור"י ועיין תוי"ט ז"ל שם ומש"כ בחידושי שם במעילה וא"כ י"ל דאפרוח הנעשה מביצת הקדש ג"כ חמירא ליה מגידולי הזרעים והדברים ארוכים ועוד יתבארו לקמן בשמעתין בס"ד ובהא דר' יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה גם להרא"ש ז"ל הכל אסור גם מה שניתוסף וע"כ לא כתב הרא"ש ז"ל דהגידולים מותרין אלא היכא דהגידולין לעצמן והעיקר לעצמו אבל לא בכה"ג דהפרי עצמו נתגדל והכל מעורב:

שם ופשיט ליה מן הדא ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה אלמא דגידולין מבטלי לעיקר ועושין אותו טבל וקאמר דילמא לחומרא ופירש הרא"ש ז"ל דיכול לעשר מינה ובה אע"ג דחיוב הליטרא הוא מדרבנן משום דהכא יש בילה והר"ן ז"ל כתב כשיטתו דממ"נ אי העיקר אינו חייב אלא מדרבנן הגידולין נמי אין חייבים במעשר אלא מדרבנן משום דנמשכין אחר העיקר ומשמע מהכא דמדאורייתא מיבעי ליה אי הגידולים נמשכין אחר העיקר מדמהני נמי לקולא לפוטרן ממעשר ויש לדקדק לדבריו ז"ל א"כ היכי משכחינן חיוב מעשר בדבר שאין זרעו כלה אי נימא דאין גידולין מבטלין העיקר אלא נמשכין אחריו וכבר עישר על העיקר הן אמת דבלא"ה בכל הני דאין זרען כלה כמו השום והבצלים מעשר דידהו מדרבנן בעלמא וכן כתב הרשב"א ז"ל לישב בזה הא דמפריש מינה ובה ע"ש אבל מ"מ אשכחן כה"ג בדבר שחייב מה"ת וכדאיתא במנחות פרק ר"י בשבולת שהביאה שליש ואמדינהו ואעשרינהו ושתלינהו והוסיפה דבעי רבה התם אי צריך לעשר על העיקר אבל התוספת פשיטא ליה דבעי עשורי ולא אזלינן בזה בתר עיקר לפטור גם התוס' ז"ל ולדברי הר"ן ז"ל ליכא ספיקא אלא אי תרווייהו אסירי או תרווייהו שרו אבל לחלק בין עיקר לתוספת ליכא למ"ד אלא דגבי הא דמיבעי ליה התם לענין עומר אי בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר משמע כדעת הר"ן ז"ל דאפילו לקולא אי אזלינן בתר עיקר בטלי הגידולין לגביה וכש"כ לחומרא והתוס' ז"ל הקשו התם מקרא דהמלאה והזרע דשמעינן מינה דאזלינן בתר תוספת וכמו שכתב הרא"ש ז"ל ותירץ דהתם גזה"כ הוא וצ"ל דהא דמספקא ליה לענין מעשר בעיקר ובתוספת פשיטא ליה דבעי עשורי היינו משום דכיון דלאו היינו זריעתו אפשר לא בטיל העיקר לגבי התוספת אבל הכא דהוי דרך זריעתו אי אזלינן בתר עיקר בטל התוספת גביה ואי אזלינן בתר תוספת בטל העיקר גביה ומהך שמעתא מוכח דאין גידולין מבטלין עיקר (לאו) בתורת ביטול כשאר איסורין דא"כ אמאי מתעשרת לפי כולה דהא בתורת תערובות אינו מתהפך המיעוט להיות כרוב לגמרי אלא ע"כ הביטול הוא בשמו לגמרי דבטל שמו ונקרא ע"ש גידוליו וכדמשמע נמי במנחות דהא דמתעשר לפי כולו היינו משום דהיינו זריעתו וע"י הזריעה בטליה וא"כ מהיכי תיתי נימא דבעינן שיעור גמור כמו בכל תערובות ומסתבר דסגי ברובא בעלמא והיה נראה דהכא באמת לא בעינן שיעור אלא ברובא בעלמא סגי והיינו משום דע"י זריעתו שנית נתבטל העיקר לגבי התוספת כדאיתא במנחות וא"ש בזה דלא תיקשי דר"י אדר"י למאי דס"ד דר"י דבצל ס"ל דגידולין מבטלי עיקר וכמו שהקשה הר"ן ז"ל ולפי הנ"ל ניחא דדווקא הכא הוא דבטל העיקר דהיינו זריעתו אבל גבי ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות לא שייך ביטול כזה בפירות אלא ביטול בהיתר ככל תערובות ובהא ס"ל לר"י דאינה בטל ועי' תוס' מנחות שם ובעיא דישמעאל איש כפר ימא שפיר פשיט מינה דהתם נמי חזר ונטעו בשמינית:

ומש"כ התוספות ז"ל דמיבעי ליה מדרבנן אבל מה"ת פשיטא דמבטלי לעיקר תיקשי היכי פשיט ליה מהא דבצל הא ישמעאל נמי מודה דמה"ת מבטלי גידולין לעיקר ושפיר מתעשר לפי כולו וי"ל דהיינו דקאמר דילמא לחומרא שאני אבל מהא דמיבעי להו גבי חדש אי אזלינן בתר עיקר וגם התוספת מותר ודאי קשה לשיטת התוס' ז"ל כיון דמה"ת גידולין מבטלי לעיקר א"כ פשיטא דלא שריא עומר הן אמת דרש"י ז"ל פי' התם דבהוסיף משהו מיבעי ליה ולפ"ז א"ש אלא דתיקשי איפכא א"כ פשיטא דבטלי הגידולים בעיקר כיון דלא הוסיף אלא משהו ואי כד' הרא"ש ז"ל דעיקר אינו מבטל הגידולין אפי' הוסיפו כ"ש א"כ פשיטא דלא שריא עומר וע"כ משמע מהא דמנחות דלאו מטעם רובא הוא דמיבעי לן אלא בכל דבר הנזרע והוסיף אי בטל הוא לגבי גידוליו כיון שזרעו או הגידולין בטלי לגביה וכ"ז יתבאר עוד לקמן בשמעתין בס"ד:

גמ' אלא מן הדא ר"ש אומר כו' אמרו לו והלא שביעית כו' אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור ופי' הרא"ש ז"ל היינו שעומדים בקרקע ולא הגיעו לכלל אכילה בהא הוא דאוסרת בכ"ש וש"מ דגידולי איסור מבטלין העיקר וה"נ גידולי היתר יתירו את העיקר ברוב וקשיא טובא היכי יליף מדאסרי הגידולין לעיקר כ"כ יתירו ג"כ דילמא הא דאסרי משום דגידולין לא בטלי העיקר וכמו שכ' הרא"ש ז"ל בעצמו בריש שמעתא וממילא אסור גם העיקר. אבל מנ"ל שיבטלו הגידולין את העיקר להיתרא אפי' ברובא וצ"ל דדייק מדהחמירו לאסור אפי' בכ"ש ש"מ דאזלינן בתר הגידולין והעיקר בטל לגבייהו וה"נ להיתרא ברוב גידולין ולפ"ז אסרי גידולין בכ"ש מן הדין ולא מטעם דהוי דבר שיל"מ ולא משמע כן בהא דהמעביר עציץ נקוב בכרם דבעינן דווקא הוסיף מאתים אבל כ"ש אינו אוסר וע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דבר שיל"מ וכמו שכתב הר"ן ז"ל וא"כ הדק"ל דבהאי טעמא לא ליבטלי נמי גידולין לעיקר והתוס' ז"ל הקשו ג"כ מהא דמעביר עציץ נקוב בכרם דמשמע דאינו אוסר בכ"ש ותירצו דהכא שעקרו וחזר ונטעו בשביעית דהוי זרוע מעיקרא דנאסר בכ"ש ואין זה מובן ועי' רשב"א ז"ל שישב קצת דבריהם ז"ל ועי' שם מה שפי' הוא ז"ל בסוגיא דשמעתין דבכלאים הוא דשייך למימר דכל שזרע באיסור נאסר הכל אבל בשביעית מנ"ל למימר הכי ועוד דא"כ אמאי לא מייתי מכלאים דנאסרה בהשרשה לחוד אע"ג דלא הוסיף כלל והיכי מייתי ראיה מינה דגידולין מבטלי לעיקר ועוד הקשו התם כיון דשביעית אוסרת בכ"ש א"כ מאי מיבעי ליה אי מבטלי גידולין לעיקר ולפי שיטתם לא ידענא מאי קשיא להו דדווקא בשל ששית שזרעו בשביעית איכא למימר דע"י זריעה נאסר הכל אבל בשל שביעית בשמינית ליכא למימר הכי ושפיר מיבעי ליה אי גידולין מבטלי לעיקר גם מה שחילקו בין לח ליבש אינו מובן דהא תרווייהו בגידולין מיירי:

והר"ן ז"ל פי' דטעמא דאוסרת בכ"ש לביעור הוא משום דהוי דבר שיל"מ דיכול לאכול קודם הביעור ומ"מ שמעינן מינה דגידולין אינן נמשכין אחר העיקר דאל"ה לא היה נאסר כלל בגידולי שביעית כיון דהעיקר מותר ולפ"ז הוי מצי לאתויי נמי מהא דלאכילה אוסרת בנ"ט דמיירי נמי בין בתערובת פירות בפירות לאחר הביעור בין בגידולין וכיון דאוסרת בנ"ט ש"מ דגידולין עיקר דאל"ה לא הוי אסרי כלל דנמשכין אחר העיקר:

וראיתי בירושלמי פ"ו דשביעית דמייתי התם פלוגתא בבצל שעקרו בשביעית ושתלו בשמינית דר' זירא אמר כיון שרבה עליהם החדש מותר ור' לא ור' אמי אמרין אסור ולא מהני הריבוי ופריך לר' לא ולר' אמי מהא דלאכילה אסור בנ"ט אבל אם אין בו בנ"ט מותר אלמא דמהני ריבוי החדש דלאכילה משמע ליה דהיינו בצל של שביעית ושתלו בשמינית ומשני ר' לא דהתם מיירי בתערובות אבל בגידולין חומר הוא בגידולין דאין מבטלין לעיקר. וכהא דר"ז בשם ר' יונתן בבצל של כלאי הכרם ונעקר הכרם דאפי' הוסיף כמה אין מבטלין והוא דלא כסוגיא דשמעתין דפשיט מהא דאוסרת בכ"ש. ופריך התם לר"ז מהא דתנן ספיחי שביעית גידוליהן מותרין. ותני במד"א בדבר שזרעו כלה אבל אין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורים אלמא דלא מהני ריבוי ומשני דזה מיירי לענין ביעור ומשמע מד' הירושלמי דבעינן ריבוי גמור היינו שלא יהיה בנ"ט. ויבואר עוד בזה בשמעתין:

ודרך אגב צריך לבאר בהא דמשמע בשמעתין דשייך דבר שיל"מ בגידולי איסור לאסור בכ"ש מטעם דהוי דבר שיל"מ וזה דלא כמבואר בש"ע יו"ד דבדבר המתערב מתחלתו לא שייך דבר שיל"מ וכן הוא דעת כמה ראשונים והגר"א ז"ל בי"ד הביא ראיה ממה שהקשו התוס' ז"ל בב"ק דף ס"ט בד"ה כל המתלקט כיון דלא מהני חילול למה שגדל אח"כ מאי אהני במה שאמר כל המתלקט הא אינו מועיל למה שגדל אח"כ. וכתב דבטל ברוב אע"ג דהוי דבר שיל"מ מ"מ מדאורייתא בטל. ולפי הנ"ל ניחא דלא שייך בזה דבר שיל"מ. כיון דמעורב מתחלתו. וכ"כ בש"מ שם בב"ק ולדידי קשיא למאי דבעי למימר התם דר' יהודה היא דאמר כל המתלקט תיקשי הא ר"י ס"ל דמין במינו מה"ת במשהו והא אינו מועיל למה שגדל אח"כ. וזה הוי כמו בלח בלח דיש בילה כמו שכ' הרא"ש ז"ל ואין כאן מקומו בזה. עכ"פ משמעתין משמע דשייך דבר שיל"מ אפילו אם לא הוכר האיסור וי"ל דשביעית לביעור לאו בכלל דבר שיל"מ הוא אלא עדיפא מינה וכמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מאכא"ס וראיתי בס' שנות אליהו להגר"א ז"ל שכ' בפ"ז דשביעית דרבנן פליגי עליה דר"ש וס"ל דאפי' לאכילה במינה בכ"ש וצ"ע טעמא מאי כיון דלאו דבר שיל"מ הוא ואפ"ה אוסרת בכ"ש ועוד דא"כ מאי מיבעי ליה אי מבטלי גידולין לעיקר כיון דאוסרת בכ"ש. ובד' הרמב"ם ז"ל לקמן יבואר יותר בס"ד: