קרן אורה נדרים נז

נמי מיתסר. ומש"כ דמותר בחילופיהן היינו אם החליפן אחר וזה דוחק ועוד דאכתי תיקשי אמאי מותר בגידוליהן כיון דאיסור הנאה הם דהא לעיל פשיטא לן דבאוסר על חבירו ג"כ אסור בגידולין. והרא"ש ז"ל כ' דבאמת אלו ל"ד דבקונם סתם כל שלא הזכיר אכילה אסור הוא בחילופיהן וגידוליהן אלא דכ' דאיסור החליפין הוא מטעם דכל איסורי הנאה נאסרו למחליף מדרבנן וכבר הקשיתי לעיל על דבריו ז"ל דגבי בעיא דרמב"ח לעיל משמע דאוסר על עצמו לכ"ע אסור בחילופיהם ובשאר איסורי הנאה מיבעי לן וצ"ל דכתב כן למאי דקי"ל לחומרא בכל איסורי הנאה לאסור החליפין למחליף מפרשינן למתניתין נמי משום האי טעמא ואין חילוק בין אוסר על עצמו לאוסר על חבירו ומ"מ קשה הא אי נימא דטעמא דמתניתין הוא משום דאזלינן בתר כוונת הנודר ושויה עליה כהקדש א"כ אסור בחליפין אפי' החליפן אחר והוי לן למיזל לחומרא בהא לאסור אפילו החליפן אחר וכש"כ לפי מש"ר הכ"מ ז"ל דלד' הר"ן ז"ל אסור בחילופיהן וגידוליהן מדאורייתא דהוי לן למיזל לחומרא בהא:

וראיתי להרשב"א ז"ל שכ' ג"כ כלשון הר"ן ז"ל דדווקא בפורט הוא דאסור בחילופיהן ובגידוליהן משום דשויה עליה כהקדש ואפ"ה כתב דלא מיתסר החליפין אלא למחליף עצמו והוא ע"פ שיטתו לעיל בבעיא דרמב"ח אי טעמא דמתניתין משום דכוונת הנודר לאסור גם החליפין אבל במודר נהי דאסור עליו בהנאה מ"מ החליפין לא מיתסר דכל חליפי איסורי הנאה אין אסורין בדיעבד. אי טעמא דמתניתין משום דשויה עליה חד"א וחליפי אסורי הנאה אסירי והיינו דווקא למחליף עצמו ומדבריו ז"ל ודאי נראה דהיכא דאסר עליו כל המין בכלל לא מיתסר אלא באכילתו וצ"ל לדבריו ז"ל דאפי' אי נימא דטעמא דמתניתין משום כוונת הנודר לאסור החליפין ג"כ לא אסרן אלא כשהחליפן בעצמו אבל לא כשהחליפן אחר דאלת"ה אכתי ליתסר אפי' החליפן אחר דשמא טעמא משום כוונת הנודר על החליפין ומ"מ ד' הרשב"א ז"ל צ"ע דהא הוא ז"ל פסק לעיל קולא בחליפי אסורי הנאה והיכי כ' הכא בפשיטות דמשום האי טעמא אסור בחליפין והנה בהא הרשב"א והרא"ש ז"ל שוין דליכא חומרא בחליפי קונם יותר משאר חליפי איסורי הנאה אי נימא דאסורין ודוקא להמחליף עצמו אסורים אבל לא בהחליפן אחר:

ודברי הר"ן ז"ל דבין משום כוונת הנודר ובין משום דפרט ואמר אלו אפי' בהחליפן אחר אסור משום דשויה עליה כהקדש וחליפי הקדש אסורים וכבר כתבתי לעיל גבי בעיא דרמב"ח דהא לא דמיא לחליפי הקדש כיון דאין לו פדיון ואין החליפין אסורין תופסין בקדושה וע"כ צ"ל דמדרבנן בעלמא הוא דהוי כחליפי הקדש ודלא כמ"ש הכ"מ ז"ל דלד' הר"ן ז"ל החליפין אסורין מדאורייתא והכי מוכח ממש"כ הר"ן ז"ל דבמתניתין לא מיתסר אלא בחליפין אבל לא בחליפי חליפין וכדמשמע לעיל גבי מכרן וקידש בדמיהם ואי נימא דחליפין אסורין מדאורייתא כחליפי הקדש ממש א"כ אפי' חליפי חליפין יאסרו אלא ודאי אין איסור חליפין לכ"ע אלא מדרבנן ומ"מ גם לפ"ז אין ראייתו של הר"ן ז"ל מהא דמכרן וקידש כו' מוכרחת דחליפין דמתניתין דחמירי משאר חליפי איסורי הנאה לאסור אפילו החליפן אחר משום דדמי להקדש א"כ אפשר דאפי' חליפי חליפין אסורים כמו בהקדש:

ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"נ משמע דס"ל כשיטת הר"ן ז"ל דבכל גווני חליפין אסור בין החליפן הוא בין החליפן אחר ולא נתבאר טעמו של דבר בדבריו ז"ל אי משום דאזיל בתר כוונת הנודר ואסר על עצמו גם החליפין. או משום דדמו להקדש ואע"ג דבשאר חליפי איסורי הנאה פסק להיתר. הכא להקדש מדמינן לה והחליפין אסורין וכבר כתבתי לעיל דמפרש לבעיא דרמב"ח ג"כ דווקא בנדרים. ודלא כמו שפי' הראשונים ז"ל דבכל חליפי איסורי הנאה מיבעי ליה ועי' מש"כ לעיל בישוב דבריו ז"ל ונראה דהיינו דמספקא ליה לרמב"ח באוסר על חבירו דאי משום כוונת הנודר דווקא על עצמו יכול לאסור החליפין והגידולין דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם אבל על חבירו אינו יכול לאסור וה"ה דבגידולין אין חבירו נאסר להאי טעמא דגידולין ג"כ הוי דבר שלא בא לעולם או משום דדמי להקדש וגם חבירו אסור בחילופיהן ובגידוליהן והא דקאמר הש"ס התם או דילמא חילופיהם כגידוליהם דמי לאו דבגידוליהם פשיטא ליה דגם חבירו אסור אלא הכי קמיבעי ליה דבחילופיהן מסתברא ליה טעמא משום כוונת הנודר דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם ולא משום דהוי חליפי איסורי הנאה:

כי היכי דבעלמא ס"ל דחליפי איסורי הנאה מותרין ובגידולין מסתברא ליה יותר טעמא משום דהוי גידולי איסור. וכדאשכחן בעלמא בשאר גידולי איסור וכמו שיתבאר לקמן בשמעתין. והיינו דמיבעי ליה כיון דתנא תנא חליפין וגידולין משמע וודאי דחד טעמא לתרווייהו והשתא טעמא מאי אי משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם כי היכי דמסתבר בחליפין וגידולין נמי מהאי טעמא הוא וחבירו שרי בתרווייהו או דילמא טעמא דחליפין נמי משום דהוי חליפי הקדש כי היכי דמסתבר למימר הכי בגידולין דהוי כגידולי הקדש ה"נ בחליפין אע"ג דלא תפיס פדיון מ"מ הוי כחליפי הקדש ועפ"ז א"ש הא דבעי למיפשט ממכרן וקידש בדמיהן מקודשת היינו דבעי למיפשט לחומרא דבכל איסורי הנאה החליפין אסורין מדתנן מכרן וקידש בדמיהם מקודשת משמע דווקא דיעבד הוי קדושין אבל לכתחלה החליפין אסורין אפי' בשאר איסורי הנאה וכש"כ הכא גבי קונם ודחי דילמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ועדיין צ"ע:

ויש לי עוד מקום עיון בד' הרמב"ם ז"ל בזה שכתב האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה ה"ז ספק אי אסור בחילופיהן ובגידוליהן האי שבועה ה"ד ע"כ כשענה אמן או שקיבל עליו כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בהל' שבועות וא"כ הרי זה כאילו נשבע בעצמו ואין זה אוסר פירות על חבירו ועוד דלענ"ד שבועה לא באה לכלל דינים אלו דדווקא בנדר דהוי כהקדש אסור בחילופיהן וגידוליהן דהוי כחליפי וגידולי הקדש אבל בשבועה ליכא למימר הכי:

ואשר ע"כ אני רואה דטעמו של הרמב"ם ז"ל במתניתין דאסור בחילופיהן וגידוליהן הוא כפשטא דשמעתא לעיל בבעיא דרמב"ח דהכי משמע לשון וכוונת הנודר לאסור גם חילופיהן וגידוליהם ובאוסר על חבירו מיבעי ליה אי יכול לאסור על חבירו החילופין והגידולין דהוי דבר שלא בא לעולם או לא וסלקו בספיקא ולפ"ז אין נפ"מ בין שבועה לנדר כיון דלשונו משמע כן ואע"ג שענה חבירו אמן מ"מ לא קיבל עליו אלא מה שהשביעו חבירו ואי אינו יכול להשביעו על חילופין וגידולין חבירו מותר בהם אע"ג שענה אמן וכן משמע לשון הטור ז"ל שכ' בריש סי' רי"ו לשון תורה כיצד קונם פירות אלו עלי כו' משמע דממשמעות הלשון נאסר בחילופיהן והטור ז"ל אזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל בזה ומש"ה כתב בחבירו דהוי ספק דהוא דלא כד' הר"ן ז"ל דאזלינן בזה לקולא כמו בכל חליפי איסורי הנאה דהוי ספיקא דרבנן דלשיטת הרמב"ם ז"ל הא דבעי רמב"ח הוא בנדרים דווקא משום משמעות הנדר. וא"כ אפי' החליפן אחר יש לאסור וכן משמע מסתימות לשון הרמב"ם ז"ל וצ"ע בזה בהא דקי"ל דצריך לקיים שבועתו אפי' בדבר שלא בא לעולם וכן בדין מקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם דאיכא מ"ד דקנה. ועי' בש"ע ח"מ סימן ר"ג ור"ח:

ולפי הנ"ל אין דברי הב"י ז"ל מובנים מש"כ הך ספיקא אי דוקא החליפן בעצמו או אפי' החליפן אחר לדברי הטור ז"ל. כיון דשיטה אחרת לו ז"ל בזה. ולאו מטעם חליפי איסורי הנאה. גם מש"כ שם דהסמ"ג בשם ר"י ז"ל חולק עם הר"ן ז"ל אינו מובן דבאוסר על חבירו גם הר"ן ז"ל ס"ל דאין סברא לאסור אלא אם החליפן בעצמו ובש"ע סתם הדברים בזה ועי' בדברי הש"ך והט"ז ז"ל. ובקונם סתם נראה מדברי הטור והש"ע דמותר בחילופיהן ודלא כמו שכ' הרא"ש ז"ל בפי' ומש"כ הבאר הגולה בזה כבר השיג עליו הגר"א ז"ל ומש"כ הרא"ש ז"ל דאלו לאו דווקא אלא משום גידוליהם נקט הכי לא משמע כן לעיל דבעינן למידק מינה הא כיוצא מהן מותר ולפי ד' הרא"ש ז"ל ליכא למידק כיון דאלו לאו דוקא. מש"ה תנן איסור חילופיהם דאפי' בלא אלו אסור בהן ועוד דהיכי קאמר התם דחילופיהן עדיפא ליה משום דיוצא מהן חמיר מחילופיהן הא לד' הרא"ש ז"ל חילופיהן חמיר דאסור בהן אפי' בסתם קונם. ואילו יוצא מהם בסתם קונם לכ"ע מותר ועי' ט"ז ז"ל שכ' דט"ס בדברי הר"ן ז"ל היתר גידולין בקונם כללי דהא נאסר בכל הפירות וכ' דאיכא לאשכוחי אם אמר פירות שנה זו עלי' וי"ל דזה הוי כפורט כמו פירות מקום פלוני ויש לחלק אבל הרא"ש ז"ל בעצמו כתב דאיכא לאשכוחי גידולין שלא הגיעו לכלל פירות ודו"ק בכל הנ"ל:

ע"ב גמ' בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו גידולים מעלין את האיסור או לא ופי' הרא"ש ז"ל דהגידולין פשיטא ליה דמותרין ואינו מתבטל בעיקר כי היכי דבאיסור לא בטיל קמא קמא ואי הוסיף מאתים אסור והכי משמע לישנא דהש"ס והכי מיבעי ליה גידוליו היתר ועיקרו איסור כו' משמע דפשיטא ליה דגידוליו היתר הם:

אבל הר"ן ז"ל פי' דתרווייהו מיבעי ליה דאם העיקר אסור גידולים נמי אסירי כיון שנמשכין מן העיקר. ואי גידולין הוי היתר ממילא מעלין את האיסור היינו העיקר ולפ"ז לשיטת הרא"ש ז"ל עיקר הספק הוא אי שייך ביטול בעיקר עם גידולים. כיון דאין זה תערובות גמורה אבל הגידולין עצמן היתר הם:

ולשיטת הר"ן ז"ל מיבעי ליה אי שדינן גידולין בתר עיקר והגידולין נמי אסירי או הגידולין היתר הם ומבטלי לעיקר וגם העיקר מותר וכ"ז דווקא בדבר שאין זרעו כלה אבל בדבר שזרעו כלה לכ"ע הגידולין מותרין ויש לדקדק אמאי לא יהיו כל גידולי איסור אסורין מטעם כל היוצא מן הטמא טמא כדאשכחן בביצת עוף טמא ובדבר שזרעו כלה י"ל דהוי כאפרוח שנולד מביצת טריפה דלכ"ע שרי משום דמסרחא והויא כעפרא.