קרן אורה נדרים נו

ובקיצור פסקי הרא"ש כתב תבלין עלי אסור בכולן ואין זה מובן ואולי חסר תיבת אלו דאמר תבלין אלו עלי ובש"ע כתב תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלים והוא לשון הטור ז"ל ולפ"ז אמאי לא פשטינן לעיל מינה דבשאני טועם אסור ביוצא מהן כי היכי דאסור הכא במבושלין אע"ג דלא מיקרי סתם תבלין וי"ל דמבושלין בעין עדיפא מיוצא מהן והיכא דהוא בעין פשיטא דאסור בו אפי' אם נשתנה ואין שמו הראשון עליו אם אמר שאני טועם אלא דיש לדקדק ממתניתין דסוף פרקין לעיל גריסין שאני טועם אסור לכוס ומותר לבשל ואמאי בתבלין שאני טועם אסור אפילו אם נתבשלו וצריך לחלק בין תבלין דלטעמא בתבשיל עבידי ומש"ה כי אמר שאני טועם אסור גם במבושלים אבל גריסין לא מיקרו אלא חיים ולפי זה גרע אם נשתנה הדבר לשם אחר כשהוא בעין מדבר היוצא ממנו דביוצא ממנו מיבעי לן לעיל אי אסור בשאני טועם ובגריסין מבושלים פשיטא לן דמותר אפי' אם אמר שאני טועם וצ"ע ומלשון הרא"ש ז"ל בפסקיו משמע דפסק כר"מ בהא וכבר כתב הטור ז"ל דמסתבר כד' הפוסקים כחכמים ומ"מ גם לרבנן איצטריך לאשמעינן דמותר בחילקא וטרגיס כו' דמחמשת המינים הוא ולמה השמיטו האי דינא בש"ע:

גמ' מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו' עי' רש"י ז"ל שפי' דאי כל דמידגן משמע חייבין שאר מינים מדאורייתא במעשר ודבריו ז"ל בד"ה אמר אביי סתרי אהדדי ע"ש והעיקר כמו שפי' הרשב"א ז"ל דדגן של תורה ודאי לא משמע אלא חמשת המינים וכי פליגי בלשון בני אדם וקרא דדה"י משמע ליה דמיירי בלשון בני אדם המביאין המעשרות וכ"כ התוס' ז"ל:

שם הא לא מיבעי לי דעללתא כל מילי משמע כו' מד' הרא"ש ז"ל נראה קצת דפ' כרב יוסף דעללתא לא הוי אלא חמשת המינים וקצת תימא מנ"ל לדחויי דברי אביי ורבא דס"ל דעללתא כל מילי משמע ועי' ב"י ז"ל סי' רי"ז ובלח"מ פ"ט:

גמ' מ"ד וממדבר מתנה כו' בא ללמדנו גודל עון הגסות ואיך צריך להזהר ממנה כי המדה הזאת תגדיל לעשות למשול גם באדם המעולה בתכלית המעלה כמו זה שניתנה לו התורה במתנה ונחלו אל ועלה לגדולה כי לשלם כזה נאה הגדולה כי ה' הוא נחלתו עכ"ז מתוך הגדולה והמעלה תשלוט בו יותר הגסות ורמות רוח ויורידנו עד למטה לארץ וכמש"א ולא עוד וזש"א התנא מאוד מאוד הוי שפל רוח ולמה הזהיר בזה יותר מכל המדות המגונות והוא כנ"ל דמכל המדות הרעות אפשר לצאת מהן חפשי ע"י קניית המעלה והשלימות אבל מדת הגסות כל עוד שתגדיל לעלות במעלות תתגבר גם היא ע"כ לעומת טבע וחוק האדם השלם לעלות מעלה מעלה בכל עת בקניית השלימות כ"כ צריך להגביר מדת השפלות ואין להשפלות שיעור כמו שאין לקנין השלימות שיעור ולזה אמרו ז"ל כי מדת הענוה עולה על כולנה כמש"א ז"ל מה שעשתה חכמה כו' עשתה ענוה עקב כו'. כי המדה הטובה הזאת צריך שישליטנה השלם על כל המדות הטובות. כי בלעדה אין הכל בחיזוק כי בגובה לב מעט יאבד הכל ח"ו. ע"כ צריכה המדה הזאת זהירות יותר גדולה מכל המדות ולשקול במאזני הדעה וההשכל לבל ידמה לך כי כבר הגעת, למדה זו ובאמת היא איננה אתך כי דקה מן הדקה היא מאוד וחז"ל בסוטה שיערו במשקל שמינית שבשמינית ויש לכוין כי מדת הענוה היא המדה השמינית ממדות הטובות ושמינית ממנה ניתן רשות לעטרה כי סאסא לשיבולתא אבל מי תיכן את רוחו לצמצם במשקל הזה וכן אמרר"נ בר יצחק לא מינה ולא מקצתה:

ע"ב הנודר מן הכסות מותר בשק כו' ואסור בפונדא ופסיקיא כו' וכתב הרא"ש ז"ל דכל אלו מלבושים הם יש מהן של בגד ויש מהן של עור אבל בד' הירושלמי נראה דכל אלו לאו מלבושים גמורים הם ואין אסורין אלא בנודר מן הכסות אבל אם נדר מן המלבוש מותר בהם ע"ש:

שם כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר עי' ר"ן ז"ל שכ' דר"י דמתניתין ס"ל דלהתיר טעינה לא בעינן הוכחה ואפי' אמר סתם צמר ופשתים עולה אסור בלבישה ומותר לטעון ור"י דברייתא ס"ל דבסתם אסור בלבישה ובטעינה ולא הותר בטעינה אלא היכא דיש הוכחה כמו היה לבוש צמר והצר כו' והרא"ש ז"ל כתב דמברייתא נמי הוכחה זו דגבי לבישה לאו דווקא מדלא פליג ר"י ארישא דמתניתין דבסתם נמי מתיר בטעינה ולא ידענא מהיכא משמע ליה הכי מרישא דאי משום דתנן ומותר להתכסות בגיזי צמר מזה אין ראיה דדווקא בגיזה מותר להתכסות משום דמצמר נדר דמשמע מלבוש של צמר ולא הגיזין וי"ל דאי טעינה נמי בכלל סתם עולה עלי א"כ בטעינה ליכא נפ"מ בין צמר לגיזין ותרווייהו אסירי אלא ע"כ לא נאסר אלא בלבישה ומש"ה מותר בגיזי צמר אלא דא"כ מאי איריא בגיזין דמותר הא בצמר גופא מותר בטעינה. וי"ל דבגיזין מותר אפי' להתכסות דהיינו דרך מלבוש וק"ל:

דף נו הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר"מ וחכ"א עליה בכלל בית וכ' הרא"ש ז"ל בפירושו דמודו רבנן בחדר ויציע דמותר כי היכי דבמכר אינן מכורים וא"כ יקשה מכאן לפי' הרי"ף ז"ל שם דאפתא היינו עליה דאינה מכורה אטו סתמא דמתני' כר"מ ולא כרבנן דאמרי עליה בכלל בית ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דבמתנה נתן את כולן החדר והיציע אלמא דכולן בכלל בית הם אלא דבמכירה אמרינן דבעין רעה מוכר וא"כ א"ש דאפי' אם לא מכר את העליה מ"מ לענין נדרים אזלינן לחומרא והוי בכלל בית ויש לישב בזה קושית הלח"מ ז"ל דהא הרמב"ם ז"ל כ' בהל' מכירה דאין העליה מכורה אלא אם פתוחה לבית אבל אם אינה פתוחה לבית לא הוי בכלל בית ואמאי סתם הכא דכל עליה בכלל בית ולפי הנ"ל ניחא אלא דא"כ תיקשי מ"ט דר"מ דאמר גבי נדרים דעליה לאו בכלל בית והא במתנה כולהו בכלל בית אבל לפי האמת נראה דלא שייכא פלוגתייהו הכא לדינא דמכירת בית או מתנה דהכא פליגי אי העליה לחודיה שם בית עליה או דמיקרי העליה שם לעצמה אבל התם מיירי דמכר לו בית מיוחד ובהא איכא למימר דאפי' חדרים דלא מיקרי בשם בית לעצמן מ"מ גם הם בכלל הנתינה והמכירה. כמו חדר ויציע דהוי בכלל מתנה לד' הרמב"ם ז"ל והיינו משום דהם טפלים לעיקר הבית וכשנתן לו הבית נתן לו עם כל החדרים וכן איפכא אפי' אי נימא דעליה אינה מכורה התם לאו משום דלא מיקרי בית אלא משום דלא מכר לו אלא בית לחוד אבל לא שאר החדרים והבתים השייכים לעיקר הבית ועי' בש"ג בריש המוכר את הבית שהביא בשם הרמ"ה דעליה אינה מכורה בכלל בית והיינו אפילו לרבנן דהכא וכנ"ל אבל לענין נדרים עיקר פלוגתייהו אי מיקרי בשם בית אי לא ורבנן ס"ל דגם עליה מיקרי בית ומש"ה כי נדר מן הבית גם עליה בכלל ור"מ ס"ל דעליה לא מיקרי בית ונפ"מ גם לענין מכירה אם מכר לו בית סתם לרבנן יכול ליתן לו עליה ולר"מ אינו יכול ליתן לו עליה כיון דלא מיקרי בית וזה ברור:

שם אפילו תימא רבנן בעיא קרא יש לדקדק לפי גירסת הראשונים ז"ל בבית לרבות הצבוע תיקשי לרבנן דר"מ למה לי קרא דהא עורות נמי מטמאין צבועים כדאיתא בפי"א דנגעים ע"ש ויש לישב:

רא"ש בד"ה מאי עליה מעולה שבבתים כו' וכתב לישב מסקנא דהכא כמסקנא דמנחות בד"א דלא כמו שכתב הר"ן ז"ל ועי' רמ"א ז"ל בסי' רי"ד ובסמ"ע שם ולישנא דהש"ס שם במנחות אפי' תימא עליה ממש משמע כד' התוס' ז"ל והר"ן והרשב"א ז"ל:

ע"ב גמ' יכול ילך לביתו ויסגור כו'. עיין מש"כ בזה המל"מ ז"ל בפי"ד מהלכות טומ"צ:

ועיין בירושלמי דאמרינן לית הדא פליגי על ר' יונתן דאמר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לית אורחיה דבר נש מיחמי חבריה בתחומא בעי מימר בטבריה חמיתיה ועי' מה שפי' הק"ע. ולי נראה דאמתניתין פריך דמותר בתחומא ופריך לר"י לית אורחיה דבר נש מיחמי חבריה בתחומא ואמר בטבריה חמיתיה אלא דלעיל ריש פ' הנודר מן המבושל מסיק בירושלמי דלחומרא גם ר' יאשיה מודה דאזלינן אחר לשון בני אדם כמו בקונם יין שאני טועם בחג וא"כ תיקשי לכ"ע אמאי מותר בתחומא אי מיקרי עיר בלשון בני אדם ולפי הק"ע ניחא דבהא הוא דפליגי לר"י הולכין אחר לשון בני אדם גם לקולא ולר' יאשיה אזלינן לחומרא בתר לשון תורה ע"ש:

ועיין בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ט הלכה י"ח הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו ואצ"ל הנמשכות ממנו וקצת צ"ע אם נדר מן המים הנמשכים ממעין פלוני למה יאסר גם ביונקות כיון שאין נמשכין מן המים של המעין ובסוף בכורות אמרינן דנדר ממיא דאתו מפרת והיינו שנדר בכל המימות דכולהו מקורן ממי פרת אבל היכא דאמר הנמשכים מפרת אפשר דלא נדר אלא מאלו שנמשכים מן המעין אבל לא הנהרות הרחוקות מן המעין שאין משיכתן מן המעין אלא מנהר אחר רק יניקתן הוא מן המעין ואולי לזה כיון הראב"ד ז"ל בהשגתו ע"ש:

דף נז ר"ן בד"ה קונם פירות עלי כו' וכתב דלא נאסר בחילופיהן וגידוליהן אלא בפורט אותו המין דשויה עליה כהקדש אבל אם אסר עליו כל המין בכלל לא עשאן עליו הקדש שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין ולא מיתסר בחילופיהן וגידוליהן עכ"ל וכבר כתבתי לעיל דלכאורה משמע מד' הרמב"ם ז"ל. דאם אסר עליו סתם כל המין בקונם לא נתכוין אלא לאיסור אכילה אבל לא בהנאה אפי' אם לא פירש שאני אוכל שאני טועם דאי אסור גם בהנאה א"כ אמאי מותר בחילופיהן וגידוליהן ומסוף דבריו ז"ל משמע דבלא אלו ג"כ מיתסר ודווקא לענין החליפן אחר הוא דבעינן אלו אבל החליפן בעצמו בלא אלו נמי אסור בחילופין אי בכל איסורי הנאה החליפין אסורים אלמא דבסתם קונם מכל המין ג"כ מיתסר בהנאה דאי לא מיתסר בהנאה מאי קשיא ליה מהא דלעיל וי"ל דמש"כ שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין הוא לאו דוקא אלא לאפוקי אתי דלא שוי' עליה כהקדש אבל בהנאה