קרן אורה נדרים נג

סתם אבל בפירות אין מימיהן נקראים על שם אביהן ומש"ה צריך דוקא שיאמר פירות אלו אבל לענין ברכה דבעינן פרי מסתבר ליה להרא"ש ז"ל דאין לחלק בין ירק לפירות כיון דבירק ג"כ אם סחטן ועשאן משקין מסתבר דאין מברכין עליהן בפה"ע דגם היוצא מן הירק הוא זיעה בעלמא וע"כ ע"י בישול וכבישה שאני שיוצא מהם טעם גמור א"כ ה"ה בשאר פירות ומאן דפליג עליה דהרא"ש ז"ל הוא משום דירק שאני דלהכי עומד לשלקו ולאכול אותו עם מימיו וכ"ז כתבתי במעט עיון בדברי הפוסקים ז"ל כי אנכי לפרש באתי ולא להלכה:

המל"מ ז"ל שם בפ"ה מהלכות יסודי התורה נסתפק באכילה של מצוה אם אכל שלא כדרך הנאתו אי הוי אכילה וכתב שלא מצא דין זה מפורש ובחולין שם גבי הא דהמחה אותו וגמעו דאמרינן אם מצה הוא אינו יוצא ידי חובתו בפסח ואמרינן בגמרא בשלמא מצה לא יצא ניחא דבעינן לחם וליכא וכתבו התוס' ז"ל דהוי מצי למימר דמש"ה לא יצא במצה משום דאכילה כתיב ביה (ועיין רש"י ז"ל בפסחים פרק כ"ש) אלמא דאכילה דמצה ג"כ היא כדרך אכילה אבל שלא כדרך אכילה לא אלא דיש להסתפק אם המחה למאכל מצוה ואכלו דרך גמיעה אי יצא ומאי דמספקא לי הוא משום דלענין אכילת איסור איתרבי שתיה כאכילה אי לענין אכילה דמצוה ג"כ ילפינן מאכילה דאיסור או דלמא דוקא גבי איסור הוא דאיתרבי שתיה כאכילה אבל לא לאכילת מצוה ונ"מ לענין אכילת פסחים אם אכל הרוטב מפסח הנצלה אם יצא בו ידי חובת פסח דהא לענין איסור קיפה ורוטב הוי כגוף האיסור. וה"נ לענין פסח מיחשב כבשר לצאת בו אי לא:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות קרבן פסח הלכה י"ב שכתב נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה שאינה בשר צלי עכ"ל משמע מדבריו דהרוטב של פסח אסור הוא ואינו כבשר וכן משמע מדבריו ז"ל בפירוש המשנה שכתב דאסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר בעצמותו אבל לא מה שיזוב ממנו דהרי הוא כמרק ויש לפרש דבריו בתרי טעמי או משום דרוטב לאו בשר הוא ולפ"ז תיקשי איסור מנ"ל נהי דאין יוצא ברוטב אכילת פסח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה אבל מנ"ל דאסור בו וע"כ צ"ל דלא חשיב צלי אש אלא מרק בעלמא וזהו שכתב שהרי אינו בשר צלי ומ"מ דבריו ז"ל נפלאים הם ולא משמע כן בגמרא שם בפרק כיצד צולין דמוקי לה התם בחרס רותחת וסולת רותחת דהוי הרוטב צלי מחמת דבר אחר אבל אין ברוטב של פסח איסור מצד עצמו:

וגם למעטו מדכתיב ואכלו את הבשר ורוטב לאו בשר הוא ג"כ קשה קצת דהא בשמעתא דהעור והרוטב משמע דקיפה ורוטב הוי בכלל בשר וכגוף האיסור הוא גם למלקות וכמו שהארכתי לעיל בזה אלא דבאמת צ"ע מה בין ציר לרוטב ולפי מ"ש לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל דציר ג"כ כגוף האיסור יחשב גם למלקות א"כ אין חילוק בין ציר לרוטב אבל מדברי התוס' בחולין ובבכורות שהבאתי לעיל משמע דציר אינו נחשב כגוף האיסור וקיפה ורוטב חשיבי כגוף האיסור שנימוח וי"ל דאביי מפרש התם רוטב היינו חלב דקריש יש לומר דיש בו ממשות של איסור טפי מציר וכן קיפה גם פירמא בכלל כמ"ש התוס' ז"ל התם דף קי"ב דהוי גוף האיסור שנימוח ולפ"ז יש דברים דאסורים באכילה משום נבילה ואינן כנבילה לענין טומאה כמו קיפה ורוטב ונפסל מאכילת אדם הוי איפכא דמטמא טומאת נבילות ואיסור אכילה אין בו ועוד דמשמע התם בהעור והרוטב דלענין טומאה נמי הוי שתיה כאכילה. וא"כ אמאי לא יטמא קיפה ורוטב טומאת נבילות כמו לענין איסור והרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות אה"ט כתב דקיפה ורוטב היינו מרק ותבלין ואפשר דפירמא מטמא נמי טומאת נבילות וכהא דפריך הש"ס שם הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין וכתבו התוס' שם גבי שומנא דהוי מצי למיפרך הוא עצמו יטמא טומאת נבילות ובהלכות מאכלות אסורות לא הזכיר כלל הא דקיפה ורוטב לענין איסור אכילה ואם כן אכתי תיקשי היכי ממעטינן מבשר דאינו יוצא ברוטב כיון דאיכא מין רוטב וקיפה דכבשר הם לגמרי כמו שומנא ופירמא:

וראיתי בירושלמי פרק כיצד צולין גבי פלוגתא דר"י ור"ל בגידין הרכין אי נמנין עליהן קאמר התם דלר"ל אע"ג דלשאר מילי הם כבשר ממש מ"מ גבי פסח אימעטו מואכלו את הבשר בלילה הזה בשר ולא גידים א"כ י"ל דרוטב נמי אע"ג דלענין איסור וטומאה נחשבים כבשר מ"מ לענין פסח ממעטינן ליה בשר ולא רוטב דאין יוצאין בו ידי אכילת פסח אלא דלענין הלכה נראה דלא קיי"ל כר"ל בהא אלא כר' יוחנן דלא דריש האי מיעוטא דבשר גבי פסח ואע"ג דהדר ביה מגידין שסופן להקשות ומודה לר"ל דאין נמנין עליהן היינו משום דס"ל באלו שעורותיהן כבשרן דיחידאה הוא וגם לענין טומאה לא הוי כבשר תדע דהא בירושלמי פליג ר"ל אפילו בגידין הרכים שאין סופן להקשות והיינו משום דדריש מיעוטא דבשר ולא גידין ובש"ס דילן אמרינן דגידין הרכין לכ"ע הוי כבשר להמנות עליהן כיון דהוי כבשר לכל מילי והיינו משום דלא ס"ל להך דרשא דבשר ולא גידים ואין אכילת פסח חלוק משאר אכילות ולא הבנתי דברי התוס' ז"ל בחולין דף ע"ז שכתבו לשיטת הירושלמי דר"ל לא פליג אלא בגידין שסופן להקשות והרי הדבר מבואר שם דאפי' באין סופן להקשות פליג ר"ל כדאיתא התם כש"כ מחלפא שיטתיה דר"ל גבי עור דסופו להקשות אמר דהוא כבשר למלקות ולטומאה כל שכן בגידין שאין סופן להקשות:

גם מש"כ שם לתרץ דלא תיקשי דר"ל אדר"ל מהא דס"ל כמתניתין דאלו שעורותיהן כבשרן היינו משום דפסח דלאכילה שאני מטומאה דאפילו עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין גם זה לא הבנתי דהא מתניתין לענין טומאת נבילות איירי ומאי ענין טומאת אוכלין לכאן וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דבין לענין טומאת נבילות בין לאיסור אכילה כ"א עורותיהן כבשרן וע"כ צ"ל לשיטת הש"ס דילן דר"ל בטומאה ג"כ ס"ל דלאו כבשר הוא כל שסופו להקשות ולר"י הוא דפריך ממתניתין והודה לו ר"י דמתניתין יחידאה הוא וכדמשמע התם בחולין דלר"ל לגמרי לאו כבשר הם כדאמר התם ריש לקיש ואיסורא דאורייתא ע"ש:

והיה אפשר לחלק עוד בין אכילת פסחים לטומאה ואיסור משום דפסח הוא קדשים ובעינן אכילה חשובה כדאיתא בזבחים פרק כל הזבחים אלא דלא משמע כן מהא דאמרינן ר"ל ואיסורא דאורייתא ושיטת הירושלמי באמת כן הוא דלר"ל לכל מילי הוי כבשר כל מה שמנו חכמים אלא דלענין פסח לבד לאו אכילה הוא ור"י ס"ל דלענין טומאה ואיסור לבד הוא דעורותיהן כבשרן אבל למלקות לאו בשר הוא כיון דסופו להקשות ובגידין הרכין לעולם הוא דס"ל דנמנין עליהן כיון דאין סופן להקשות ומשמע עוד משיטת הירושלמי דבכל עורות שמנו חכמים לענין טומאה שהם כבשרן לענין מלקות לאו כבשר הם משום דכולן סופן להקשות:

אבל לשיטת הש"ס דילן ר' יוחנן אינו מחלק בין טומאה למלקות אלא דגם לטומאה לא הוי כבשר ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות אה"ט ובפ"ד מהלכות מאכא"ס דלא פליג אלא בעור בית הפרסות ועור הראש של עגל הרך דאשכחן גבייהו דאמר ר' יוחנן הכי כדאיתא בחולין אבל בשאר מודה בין לטומאה בין למלקות אלא דלפי מאי דמשמע בטעמא דפליג ר"י בהני הוא משום דסופן להקשות אם כן עור חטוטרת גמל הרכה גם כן אמאי חשיבי כבשר הא סופה להקשות ואי נימא דאינו מתקשה אלא ע"י טעינה יש לחלק דעור חטוטרת אינו מתקשה בתולדה כ"א ע"י טעינה אבל עור הפרסות ועור עגל הרך סופם להתקשות בתולדתם אבל בעיא לא איפשיטא היא אי בזמן טעינה הדבר תלוי וא"כ הוי דומיא דעור עגל וצ"ע. והשתא דאתינן להכי נראה לישב דר"ל אדר"ל משום דש"ס דילן מחליף ור"ל הוא דס"ל דדוקא לטומאה הוא דעורותיהן כבשרן אבל לא למלקות ולא לאכילה דמצוה וכדאיתא התם שם בירושלמי מאן דמחליף:

ומהא דמדמינן אכילת מחשבת פיגול לשאר אכילות וכדאמר ר"י יחידאה היא איכא למשמע דאין יוצאין אכילת פסח גם כן ברוטב וקיפה כי היכא דאם חישב לאכול מרוטב וקיפה לאו מחשבה היא ומ"מ אכתי איכא לספוקי אם נמנה על מוח שבראש ונמחה וגמעו דרך שתיה אם יצא והדברים ארוכים בזה ולא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל שיכתוב דין גידין הרכין דאתמר בברייתא דהרי הן כבשר לענין פסח ואולי סמך על הירושלמי בזה דבגידין הרכין ג"כ פליגי ובאותו ענין צ"ע קצת בהא שכתב הש"ע דהנודר מן הבשר אסור בגידין. והוא מדברי הירושלמי פרק הנודר מן הירק. ולכאורה היה נראה דהירושלמי ס"ל כמ"ד יש בגידין בנ"ט אבל לדידן דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם ודאי דלא הוי בכלל בשר אלא דנראה דאפילו למ"ד יש בגידין בנותן טעם אינו בכלל כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא דסתם מתניתין בחולין בירך שנתבשל בה גיד הנשה ס"ל דיש בגידין בנ"ט ואפ"ה איכא כמה סתמי דגידין לאו בכלל בשר הם כדאיתא במתניתין דפסחים לעיל וכן איתא במשנה בזבחים דמחשב לאכול בגידין לאו מחשבה היא וכן תנן סתמא דהעור והרוטב הגידין והעצמות אין מצטרפין לטומאת נבילות מכל הלין משמע דאפילו למ"ד יש בגידים בנ"ט לאו בכלל בשר הוא וע"כ צ"ל הא דנודר מן הבשר אסור בגידים הוא משום דהגידין טפלין לבשר וכדתני התם בירושלמי הנודר מן העיקר אסור בטפילה ועיין ק"ע שפירש דאסור בגידין היינו גידין הרכין דחזו לאכילה ולא משמע כן דא"כ לאו טפילה הם דהם עצמן בשר הוא כמו לענין פסח:

אבל בפסחים פרק כ"ש ובחולין פרק גיד הנשה משמע דאיסור נבילה בגידין תליא בפלוגתא אי יש בגידין בנותן טעם אי לא ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות שכתב דהאוכל גיד של נבילה וטריפה חייב שתים דבריו נפלאים המה וכבר הקשה הרשב"א ז"ל על דבריו והשער המלך ז"ל ג"כ האריך בזה ואין כאן מקומו לבד בדבר אשר ראיתי בפמ"ג ז"ל בסי' ס"ה שכתב דבר החדש דגיד אינו מצטרף בכא"פ בק"ו מאבמ"ה דאינו מצטרף משום