קרן אורה נדרים נב

שדעתו דכל מי פירות והצירין אין אסורין אלא מדרבנן ועוד הוסיף דאפי' המחה לגוף האיסור בשאר איסורין אין בזה איסור תורה לבד מחמץ וחלב ונבילה ושרצים דמרבינן בהו המחה את האיסור ובהם אסורין גם משקין היוצאין מהם כן נראה שם תוכן דבריו ודבריו ז"ל נפלאו ממני ומ"ש להקל בציר כבר כתבתי להוכיח משמעתא דבכורות דמבואר להדיא דבכל האיסורין אסור מה"ת. ומש"כ לישב הא דמשמע מעובדא דרב מרי בר רחל דציר טריפה אסור מה"ת. היינו משום דנבלע במאכל והוי דרך אכילה אבל ציר אין בו איסור משום דמשקה הוא משמע מדבריו ז"ל דפטורא דציר ומי פירות בשאר איסורין הוא משום דבעינן דרך אכילה דוקא ומש"ה אפי' המחה לגוף האיסור ג"כ פטור אבל בחמץ וחלב ונבילה ושרצים דאיתרבי המחה לגוף האיסור ה"ה דמשקין היוצאין מהם אסורין והדבר מתמיה דא"כ מאי האי דקאמר דזיעה בעלמא הוא משמע דפטורא הוא משום דאין זה גוף האיסור אלא זיעה בעלמא ומאי מהני אם נבלע אח"כ במאכל כיון דאין כאן איסור והתוס' ז"ל בבכורות ובחולין שפיר כתבו כן לענין קיפה ורוטב שכתבו דאיצטריך לריבוי גוף האיסור שנמחה ואכלו דרך שתיה וע"ז הקשו הא שמעינן לה מריבויא דציר דמשקה הוא ע"ז כתבו דהתם לא שמעינן דה"א דהא דאיתרבי ציר הוא כשהקפהו ואכלו אבל לענין מי פירות אי אמרינן דזיעה בעלמא הוא אפי' הקפהו ואכלו דרך מאכל ג"כ פטור ועוד אי בשאר איסורין פטור השותה א"כ בזיתים וענבים אמאי סופגין את הארבעים הא דרך שתיה הוא אלא ודאי ילפינן מבכורים דאיתרבו מתביא דמביא יין ושמן לתרומה ולערלה ג"כ דשותה הוי כאוכל וכדאמרינן בגמ' דר"י ג"כ איצטריך לדון מינה היינו תרומה מביכורים אלא דשאר מי פירות ממעטינן משום דהוי זיעה בעלמא ולא הוי כגוף האיסור אבל אם המחה גוף האיסור פשיטא דבכל האיסורים אסור ולוקה ואע"ג דהדברים פשוטים אצלי מצד הסוגיא דהעור והרוטב עצמה דהמחהו לגוף האיסור שוה בכל האיסורין למלקות עוד אביא ראיה לזה מהא דאיתא בזבחים פרק חטאת העוף נבילה וטרפה לא יאכל פרט לעוף טמא שאיסורו משום בל תאכל טמא והיינו משום דאין איסור נבילה חל על איסור טמא והשתא אי נימא דבשאר איסורין אפי' המחהו לגוף האיסור פטור א"כ אפי' בעוף טמא אשכחן דליכא איסורא אלא משום בל תאכל נבילה ולא משום טמא כגון שהמחה אותה באור דמשום נבילה חייב דכי היכי דאיתרבי לטומאה ה"נ איתרבי לענין אכילה ומשום טמא ליכא אלא ודאי דאין חילוק בזה וכל האיסורין שוין לענין זה ובין אכלו בעין ובין המחהו חייב:

ויש לי מקום עיון בזה בדברי הרמב"ם ז"ל דלענין טומאה בנבילת העוף כתב דאפי' נפסלה מאכילת אדם מטמאה עדיין עד שתפסל מאכילת כלב. ולכאורה מנ"ל הא דמשמע דאינה מטמאה אלא היכי דלוקין עליה משום נבילה ומלקות ליכא כל שנפסלה מאכילת אדם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מאכלות אסורות וכ"ת דמדמינן לה לטומאת נבילת בהמה דמטמאה עד שיפסל לכלב וכר' יוחנן דכוותיה פסקינן דא"כ היכי בעינן למילף הכא מנבילה לעלמא דאפי' המחהו חייב דלמא שאני הכא דלענין טומאה מטמאה אפי' שלכדה"נ ואע"פ שאינה ראויה לאדם. וי"ל דלענין שתיה כאכילה שפיר ילפינן דאכילה וטומאה שוין בזה וכמ"ש לעיל דאפי' באיסורין דלא בעינן כדה"נ היה מותר דרך שתיה אי לאו דרבי קרא אבל לענין שיהיה ראוי לאכילת אדם בזה אינו שוה איסור לטומאה דלענין איסור כל דלא חזי לאדם הוי שלא כדרך הנאתן אבל לענין טומאה אפי' נבילת העוף מטמאה בבית הבליעה עד שתפסל לכלב וכדמוכח בנזיר דף נ' גבי הא דבעי התם אי יש נצל בבהמה ובעי למיפשט מהא דהמחה בחמה טהור דאתמר בנבילת העוף ומשמע התם דפלוגתייהו בטומאה חמורה איתא בנבילת העוף ועי' מ"ש שם בחי' לנזיר:

ומ"מ מ"ש הרמב"ם ז"ל דנפסל מאכילת אדם הוי בכלל שלא כדרך הנאתו וא"כ בהני דלוקין עליהן שלא כדה"נ לוקה אפי' אם נפסל מאכילת אדם וא"כ נותן טעם לפגם אסור בהני איסורין דהא מנבילה ילפינן נותן טעם לפגם ולא משמע דבאיסור עבודת כוכבים ג"כ שרי בנטל"פ אע"ג דס"ל להתוס' דבע"א אסור אפי' שלא כדה"נ. אלא נראה דאין זה דומה לזה ואיכא מאן דמיקל בהא ומחמיר בהא וכן איפכא דר"מ דמחמיר בנטל"פ וס"ל דקרויה נבילה אפי' אינה ראויה לגר מ"מ מודה דשלא כדרך הנאה פטור וכן איפכא מאן דס"ל נטל"פ מותר שייך היתרו אפי' באיסורין דלוקין עליהם שלא כדה"נ דזה לאו אכילה היא כלל וכן צריך לומר לשיטת התוס' ז"ל בשבועות דלר"ש דס"ל כ"ש למכות איכא איסורא דאורייתא בשלא כדה"נ ואפ"ה ס"ל נותן טעם לפגם מותר אע"ג דדבריהם ז"ל צ"ע וכבר האריך בזה המשנה למלך ז"ל ועי' בזה בפרמ"ג בשער התערובות ואין כאן מקומו להאריך בזה כי ענין גדול ועמוק הוא בפ"ע וגם דברי התוס' ז"ל בפסחים פרק כ"ש שכתבו בטעמא דהמחה את החלב בחמה פטור משום דהוי שלא כדה"נ דחלב חי הוא צ"ע כי עדיפא הוי להו למימר דהוי סרוח וכדאיתא בנזיר:

ובעיקר היתר בשכר מן החדש שתלה הפני יהושע הדבר בדין משקין היוצאין ג"כ צ"ע דלענ"ד זה לכ"ע אסור מה"ת משום דזה שייך לכללא דטעם כעיקר בכל האיסורים דהתוס' ז"ל בפסחים הקשו אהא דאמרינן דשאר מי פירות זיעה בעלמא הוא ואמאי הוי זיעה בעלמא הא קיי"ל טעם כעיקר ונהי דאין קושיא זו מכרחת מתרי טעמי חדא דאין לוקין על טעמו ולא ממשו וזה כיון דזיעה בעלמא הוא הוי כטעם ולא ממש ומש"ה אין סופגין את הארבעים ועוד דבלא"ה אין זה ענין לטעם כעיקר דטעם כעיקר הוא דוקא ע"י בישול או כבישה אבל ע"י סחיטה אין יוצא טעמו אלא זיעה בעלמא וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק כיצד מברכין לענין מיא דשלקי ופירות עצמן שנתבשלו דמברך עליהן בפה"ע דע"י בישול נכנס טעם הפירות במים ואפילו למאן דפליג על הרא"ש ז"ל בזה היינו דאין לברך עליה בפה"ע דאין זה פרי כיון דליכא אלא טעמא אבל מודו דטעמא איכא וה"נ שכר מן החדש ודאי אסור משום טעם כעיקר ואע"ג דמודה ביה הרא"ש ז"ל דברכתו שהכל היינו משום דאישתני לגריעותא אבל טעמא דשעורים אית ביה ופשיטא דאית ביה איסור תורה דטעם כעיקר ומדברי התוס' ז"ל בחולין דף קי"ב משמע ג"כ דציר לאו בכלל טעם כעיקר הוא דהקשו התם ארוטב וקיפה למה ליה קרא דהטמאים ותיפוק ליה דקיי"ל טעם כעיקר ותי' דהטמאים איצטריך לציר והיינו משום דציר לא בא לכללא דטעם כעיקר משום דה"א זיעה בעלמא הוא כמו ציר דגים דבאמת מותר וכן כתבו התוס' ז"ל בבכורות דף ו' ע"ב:

ומה שתירצו התוס' ז"ל בחולין ובבכורות דאע"ג דקיי"ל טעם כעיקר איצטריך לקיפה ורוטב דאפי' דרך שתיה ג"כ חייב לכאורה יקשה דהא גופא נילף מגיעולי מדין דאפי' דרך שתיה אסור דהא בכל גוונא אסרה תורה בלא הגעלה אפי' דרך בישול ושתיה. ועיין מש"כ הפני יהושע ז"ל שם ולדידי לא תיקשי דודאי טעמו נאסר בכל גוונא בין שמובלע במאכל בין שמובלע במשקה אבל גוף האיסור שנשתנה מאוכל למשקה ה"א גרע דלא נאסר אלא כשהוא בעין ולפי מאי דקיי"ל דאין לוקין על טע"כ בלא"ה ניחא:

ועתה נבוא אל הביאור בשמעתין כיון דלכ"ע ליכא מלקות במי פירות משאר איסורין א"כ היכי מצינן למימר דלוקין על מי פירות בפירות אלו עלי הא ודאי לא חמיר מאיסורין גמורים. ע"כ היה נראה דבפירות אלו ודאי אין לוקין אלא על היוצא מן הזיתים וענבים כשאר איסורין ומש"כ הרמב"ם ז"ל גבי שאני טועם דהיוצא מן השום ובצלים הוי ספק ואין לוקין עליהם משמע דאי לאו דהוי ספיקא דדינא היה בהם מלקות היינו דוקא בשאני טועם דאיכא לישנא יתירא דשאני טועם ומספקא לן אי מכוין גם ליוצא מהם אי לא וכיון דמכוין ליוצא מהם ודאי לוקה עליהם ובזה א"ש שיטת הר"ן ז"ל דלדבריו בשאני טועם פשיטא לן דאסור בתבשיל שיש בו טעם דבר הנדור וביוצא מהן מספקא ליה ואמאי לא פשיט נמי מטעם בבישול ליוצא מהן כי היכי דפשיט בענבים אלו ולפי הנ"ל ניחא דבענבים אלו פשיט שפיר כיון דאסור במה שנתבשל עמהם ע"כ צ"ל דענבים אלו עשאן כאיסור גמור א"כ ממילא דאסור נמי ביוצא מהם אבל בשאני טועם לא מצי למיפשט מטעם הבישול דגבי בישול איכא טעם גמור ודאי הוי בכלל שאני טועם דטעם כעיקר הוא בכל דוכתי אבל ביוצא מהן שפיר מיבעי ליה כיון דלאו טעם גמור הוא וכמו שכתבתי לעיל דאין משקה היוצא בכלל טע"כ מש"ה מספקא ליה אי הוי בכלל שאני טועם או לא:

אלא דא"כ ע"כ צ"ל דלא מיבעי ליה בשאני טועם אלא ביוצא משאר פירות אבל לא מזיתים וענבים דטעם גמור הוא כיון דלאו זיעה בעלמא הוא ובשמעתין מיבעי ליה אזיתים וענבים ע"כ דברי הר"ן ז"ל צ"ע ועיין בלח"מ שדקדק על הטור ז"ל שלא כתב הא דרבא דהא דתנן בדגים שאני טועם מותר בציר היינו בציר שכבר יצא מהם ורציתי לומר דס"ל להטור ז"ל דאפי' אם אמר שאני טועם לא חמיר מאיסור גמור וכמו דבאיסור גמור ציר דגים אינו אסור אלא מדרבנן ה"נ בשאני טועם אפי' אי נימא דאסור ביוצא מהן וא"כ ציר דגים הוי ספיקא דרבנן ולקולא ומש"ה לא כתבה אלא דאכתי תיקשי מטרית טרופה וכן יקשה מהא דמותר בטרית טרופה לדברי הר"ן ז"ל דאסור בטעם בבישול דהא טרית טרופה ודאי לא גרע מטעם בעלמא:

ועיין לקמן במשנה הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס שפירש הרמב"ם דאיספרגוס היינו מי שלקות וסיים בחבורו דמי שלקות כשלקות משמע שרמז למאי דאמרינן בברכות מיא דשלקי כשלקי וא"כ מוכח מזה דיש חילוק בין מי שלקות של ירק דאסירי אפילו בנודר סתם מן הכרוב למי פירות ע"י בישול דלא נאסר אלא בפירות אלו אבל בסתם לא נאסר לא בטעמו ולא ביוצא מהן ומוכח מזה דלא כדברי הרא"ש ז"ל בברכות דמדמי אהדדי מי פירות ע"י בישול למיא דשלקי אלא די"ל דנדרים שאני דאזלינן בהו בתר לשון בני אדם ומיא דשלקי נקראים על שם השלקות עצמן ומש"ה אסור בהן אפילו נדר מן הכרוב