קרן אורה נדרים נד

דחידוש הוא דגידין ועצמות מצטרפין א"כ כש"כ גיד דכל עצמו כעץ הוא ולענ"ד אינו מוכרח דאטו בכל דברים הפגומים דאסרינהו רחמנא נימא דחידוש הוא ואין מצטרפין בכא"פ זה ודאי אינו ואדרבה בזבחים אמרינן גבי נבילת העוף משום דחידוש הוא ה"א דאפילו יותר מכא"פ מצטרף אלא ודאי דוקא באבמ"ה דעיקר חשיבותו הוא משום דאיכא בשר גידין ועצמות להכי כי חלקו מבחוץ פטור דבטלה חשיבותו אבל לא בשאר איסורין:

עוד דבר חדש קצת אכתוב פה דאפי' אי נימא דדם שבישלו אינו עובר עליו ואין בו איסור תורה מ"מ דם שיצא בתחלת שחיטה דהוי דם הנפש לדברי הרמב"ם ז"ל מ"מ יש בו איסור תורה אפי' אחר בישול משום דהוי דבר היוצא מן החי דחלב הותר ולא דם. ודו"ק היטב בכל הנ"ל:

תוס' בד"ה אלו דוקא ע"ש שכתבו דבקונם פירות בלא אלו ג"כ אסור בחילופיהם וזה סתירה לדבריהם ז"ל מ"ש לעיל בד"ה הנודר מן הבשר דבקונם בשר עלי מותר להחליף ולמכור ע"ש:

דף נג ר"ן בד"ה ולענין הלכה כו' דכיון דהוי מצי למימר קונם פירות אלו באכילה עלי כו'. מש"כ פירות אלו ל"ד דהכא מיירי בלא אלו אלא בשאני אוכל לחוד ומשמע מדבריו ז"ל דקונם פירות עלי סתם ג"כ אסור בין באכילה בין בהנאה וכבר כתבתי דא"כ אמאי מותר ביוצא מהן ובנותן טעם ובחילופיהן. וכן משמע מדבריו לקמן דבסתם פירות לא נאסר אלא באכילה ולפי מש"כ בדברי הרמב"ם ז"ל דלאו משום יתור לישנא הוא דמספקא לן אלא ממשמעות לשון אכילה היה נראה דאפי' אי הוי פשיטא לן דאסור ביוצא מהן מ"מ אינו לוקה ביוצא מפירות דלא עדיף מאיסור גמור דכתיב ביה לשון אכילה וא"כ הדק"ל מש"כ הרמב"ם ז"ל דמשום דמספקא לן הוא דאינו לוקה הא אפי' אי הוי פשיטא לן לאיסורא אינו לוקה וצ"ע וכבר הארכתי לעיל בזה:

הנודר מן התמרים מותר בדבש כו' מסתוניות מותר בחומץ כו'. ואמרינן בגמ' דתלתא תנאי איכא במתניתין לת"ק בין בדבר שדרכו לאכול בין בדבר שאין דרכו לאכול אין אסור אלא בו אפי' אם שם תולדתו עליו וריב"ב ס"ל דבין בזה ובין בזה אסור בו וביוצא ממנו כיון דשם תולדתו עליו אסור. וחכמים ס"ל כרשב"א ומתירין בסתוניות דאין דרכן לאכול כן פרשו רש"י והר"ן והרא"ש ז"ל. והתוס' ז"ל כתבו לחד פירושא איפכא דת"ק ס"ל כרשב"א ודוקא תמרים וסתוניות שדרכן לאכול הוא דמותר ביוצא מהן אבל אין דרכו לאכול כמו נודר מן הדבורים אסור בין בהם בין ביוצא מהם וחכמים מתירין ביוצא מהן כמו בדבר שדרכו לאכול ומש"כ דלת"ק אסור בין בהם בין ביוצא מהן גבי דבר שאין דרכו לאכול הוא דלא כמאן דלרשב"א אין אסור אלא ביוצא מהן ולתנא דפליג עליה מותר ביוצא מהן וריב"ב אוסר בתרווייהו בדבר שדרכו לאכול אבל בדבר שאין דרכו לאכול ליכא למ"ד דאסור בו וביוצא ממנו ועוד דגבי נודר מן הדבורים י"ל דלכ"ע אסור ביוצא מהם כיון דבהם עצמן לא שייך הנדר דבלא"ה אסירי:

והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי' ג"כ ע"ד התוס' ז"ל דת"ק כרשב"א ודוקא תמרים דחזו לאכילה מותר ביוצא מהן אבל סתוניות דלא חזו לאכילה לא נתכוין אלא על היוצא מהם וחכמים מתירין ביוצא מהן אפי' בסתוניות ודבריו נפלאו ממני הא ת"ק נמי קאמר מסתוניות מותר בחומץ סתוניות והיכי קאמר דלת"ק דוקא דבר הראוי לאכילה וכן כתב הרע"ב ז"ל לפי' הרמב"ם ז"ל ויפלא בעיני על התוס' יו"ט ז"ל שלא כתב בזה דבר:

והנה מתני' ע"כ מיירי בתמרים סתם. דאי בתמרים אלו פשיטא דאסור בדבש לכ"ע וריב"ב אוסר משום דשם תולדתו עליו אסור ורשב"א נמי ברישא בכל שדרכו לאכול דאסור גם ביוצא ממנו היינו ג"כ בנודר סתם ובדבר דשם תולדתו עליו וכמ"ש התוס' ז"ל דלא פליג אמתניתין דלעיל דנודר מן הענבים דמותר ביין ושמן והא דאמר רשב"א נדר מיוצא ממנו אסור בו לא מצינו מאן דס"ל הכי:

ואדרבה לעיל גבי קום תנן איפכא דאפי' לר"י דאסור בקום אם נדר מן החלב מ"מ אם נדר מן הקום מותר בחלב וקצת סיוע מכאן לדברי הר"ן ז"ל לעיל דלר"י נדר מן הקום אסור נמי בחלב דכן משמע הכא כל שנודר בו אסור ביוצא ממנו ה"ה דנדר ביוצא ממנו אסור בו וליכא מאן דפליג עליה דרשב"א בהא אבל סיפא דמילתא דרשב"א כל שאין דרכו לאכול נודר בו אין אסור אלא ביוצא ממנו מצי איירי אפי' באומר אלו:

וראיתי בירושלמי מלתא דרשב"א בנוסחא אחריתי דבר שדרכו לאוכלו ודרך היוצא ממנו לאוכלו נדר בו מותר ביוצא ממנו נדר יוצא ממנו מותר בו מה אית לך כגון זיתים וענבים דבר שדרכן לאכול ואין דרך היוצא לאכול נדר בו מותר ביוצא כגון אלין תותיא דבר שאין דרכו לאכול ודרך היוצא לאכול נדר בו לא נתכוין אלא ביוצא ממנו. כגון זרעוני גינה שאין נאכלין ולפי גירסא זו קצת קשה דא"כ אין חילוק בין דבר שדרכו לאכול אותו והיוצא ממנו דטעמא דמותר בשמן שומשמין הוא משום דלא מיקרי שמן סתם אלא שמן שומשמין ויש לו שם לווי והוא משמן סתם נדר ועפ"ז יש לפרש ג"כ החילוק בין א"י לבבל דבא"י דרוב הסיפוק הוא משמן זית הוא מיקרי שמן סתם ובבבל הוי איפכא דשמן שומשמין מיקרי שמן סתם כיון דרוב סיפוקן ממנו ולפ"ז לא א"ש רבותא דהש"ס במקום שמסתפקין בזה ובזה דממ"נ אי תרווייהו מיקרי שמן סתם פשיטא דאסור בתרווייהו ואי חד יש לו שם לווי מ"ט אסור בו כיון דמשמן סתם נדר וצ"ל דשם השמן תליא בסיפוק ואלו שמסתפקין בו קורין אותו שמן סתם וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דהרוב והמיעוט היינו שהרוב קורין אותו שמן שומשמין ומיעוט קורין אותו שמן סתם ע"ש. וכן פי' הרא"ש ז"ל גבי ירקות שדה דבשביעית נקראין סתם ירקות מפני שמסתפקין מהן וכללא דמילתא דעיקר ההיתר הוא משום שם לווי דאית ליה אבל אם אין לו שם לווי אע"ג דאין מסתפקין כל שנקרא בשם דבר הנדור אסור בו ולשון המשנה שהוא שם לווי קאי על כל הני דמתניתין:

וכתב הר"ן ז"ל דמ"מ אסור ביין מבושל אע"ג דיש לו שם לווי כיון דחד מינא הוא וכן הביא הרא"ש ז"ל מהירושלמי דלעיל גבי ר' יוסי דאוסר בקום דלדידיה אסור ביין מבושל כי היכי דמתיר בחלבא מקטרא והגר"א ז"ל בש"ע כתב דלדעת הרמב"ם ז"ל דמותר בקום אפי' באתרא דקרו ליה קומא דחלבא מותר נמי ביין מבושל. ואין זה מוכרח למאי דמפרשינן קום היינו נסיובי. ודוקא בזה הוא דשרו רבנן אבל לא ביין מבושל דיין גמור הוא אלא שנתבשל ולשיטת הירושלמי ג"כ קשה היכי מצינן למימר דלרבנן מותר ביין מבושל כיון דאסרי רבנן אפי' מקפה של גריסין דאינו נקרא אלא מקפה לחוד והיינו טעמא דמתיר ר' יוסי התם משום דאין שם אביו עליו ואמרינן התם בירושלמי דלר"י מותר נמי בקונדיטין היינו יין מבושם משום דאינו נקרא ע"ש יין משמע דלרבנן אסור בקונדיטין וכן כתב הרא"ש ז"ל וכיון דאפי' בקונדיטין אסרי רבנן אע"ג דנקרא שם בפני עצמו כל שכן יין מבושל דנקרא יין דאסור לרבנן אלא דלשיטת הירושלמי דקום היינו חלבא מקטרא תיקשי דרבנן אדרבנן מ"ש דבקום שרו רבנן ובמקפה אסרו רבנן וכן באשישים דאין לומר כמ"ש הר"ן ז"ל דאשישים הן גופן של עדשים דהא חלבא מקטרא נמי היינו גוף החלב וצ"ל דמ"מ מינא אחרינא הוא דאין בו טעם חלב כיון שנתחמץ אבל מקפה ואשישים אית בהני טעמא דמעיקרא אבל יין מבושל ודאי לא גרע ממקפה. ואשישים דאסרי רבנן וע"כ נראה איפכא דהא דאמרינן בירושלמי דיין מבושל אסור לר"י היינו גם לר"י אבל לרבנן פשיטא דאסור כמו מקפה של גריסין ואשישים והא דאמרינן דלר"י מותר ביין קונדיטין היינו דוקא לר"י כיון דיש לו שם בפ"ע אבל לרבנן אסור בקונדיטין כמו מקפה ואשישים אם לא לפמ"ש הרא"ש ז"ל לעיל בפירושו דר"י ורבנן בתרווייהו לא פליגי אלא באתרא דרבנן לא קרי אלא קום לחוד ומש"ה מותר בקום. ואשישים קרו להו אשישים דעדשים ומש"ה אסרו באשישים ולר"י הוי איפכא לפ"ז יין מבושל לתרווייהו אסור וקונדיטין לתרווייהו שרי כיון דאינו נקרא ע"ש אביו ועפ"ז יש מקום לישב דברי הש"ע בסי' רי"ז שכתב דעת המתירין בקונדיטין בסתמא ודעת האוסרין בשם יש מי שאוסר דהדבר תמוה דלא מצינו בפירוש למאן דשרי דנוסחת הירושלמי כבר כתב הרא"ש ז"ל כתיקונו אבל לפי הנ"ל ניחא דלשיטת הש"ס דילן משמע דמותר בקונדיטין וכנ"ל דרבנן ור"י לא פליגי ודו"ק היטב:

ע"ב גמ' ל"ש אלא במקום שאין מביאין ירק מח"ל לארץ אבל במקום שמביאין ירק מח"ל לארץ אסור ופי' הר"ן ז"ל דאסור בשניהן ואין זה מוכרח די"ל כיון דמצוי נמי ירק גינה לא מיקרי סתם ירק אלא ירק גינה ומותר בירקות שדה וכן משמע בירושלמי דאמרינן התם דלמ"ד דס"ל שמביאין ירק מח"ל לארץ אין לחלק בין שביעית לשאר שני שבוע ועפ"ז א"ש מה שהרמב"ם בפ"ט מה"נ לא הזכיר לחלק בנודר מירק בין שביעית לשאר שני שבוע דלפי מה שפסק בהלכות שמיטה ויובל פ"ד דירק מותר ליקח מיד במוצאי שביעית משום דס"ל כמ"ד מביאין ירק מח"ל לארץ א"כ אין נפ"מ בין שביעית לשאר שני שבוע וכן משמע בהלכות קדה"ח שלא כתב דאין מעברין במוצאי שביעית והיינו כמ"ד מביאין ירק מח"ל. וכדאיתא בסנהדרין וכן כתב הרשב"א ז"ל:

ר"ן בד"ה מן הגריסין אסור במקפה עיין שם שפירש דרבנן ור"י לא פליגי אלא באתרא דרבנן קרו לה מקפה של גריסין ובאתרא דר' יהודה קרו לה מקפה לחוד ולא הוצרך לזה לפי מה שכתבתי לעיל דרבנן אדרבנן לא תיקשי משום דאשישים אכתי עדשים הם וה"נ מקפה אע"ג דקרו לה מקפה מ"מ אכתי גריסין הם. וכבר כתבתי לעיל בזה:

משנה מן המקפה אסור בשום כו'. עיין תוס' ז"ל וצריך להגיה בדבריהם וק"ל:

שם חטה חטים כו' הרמב"ם ז"ל השמיט דין גריס גריסין ועיין בלח"מ שהאריך בזה וכן נראה כדבריו ז"ל דבגריסין