קרן אורה נדרים מז

אלא באכילה ומש"ה מותר בחלופיהן וכן כתבו התוס' ז"ל הכא ועיין לעיל בפרק אין בין המודר דף ל"ד גבי ככר זו הקדש דמשמע דהיכא דאמר סתם ככר זו הקדש אסור אפילו בהנאה והיינו דוקא בככר זה אבל אם אסר עליו איזה מין סתם נראה דלא אסר עליו אלא אכילתו ואפילו בככר זה כתב שם דבירושלמי מספקא ליה אי נאסר עליו בהנאה וכדבעי לה התם מהו לחמם ידיו אלא דצ"ע מאי מיבעי ליה הא הכא במתניתין מבואר באומר בשר זה עלי דאסור אפילו בהנאתו וכן מבואר בירושלמי הכא כיון שאמר זה אוסר עליו הוא והנייתו. וע"כ צריך לחלק בין הנאה דמתניתין בנתינת טעם ובין הנאה דחימום ידיו וכבר כתבתי לעיל בזה:

ומלשון התוס' ז"ל משמע קצת דר' יהודה אוסר אפילו ברוטב שכבר יצא משום דסבר דאסר עליו בשר הוא וטעמו:

וע"כ צ"ל דלא הוי גרסי ר' יוסי בסיפא מדמתיר באשישים ובמקפה של גריסין לקמן ודו"ק וגם צ"ע קצת אמאי לא פליג ר' יהודה לעיל גבי דגים שאני טועם דמותר בטרית ובציר ואמאי נקט פלוגתא דר"י דוקא ברוטב ובקיפה:

ר"ן בד"ה וקשיא להו לרבוותא כו' ע"ש שהאריך ליישב דברי הרי"ף ז"ל בחולין בפת שאפאה עם הצלי שכתב דלא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין אע"ג דהוי מבשא"מ ותוכן דבריו ז"ל דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל לרבנן הוא משום דרבנן אזלי בתר חלוקת האיסור והוא העיקר ומש"ה כל ששוין באיסור כמו עולין הוי מב"מ אע"ג דבעצם הן חלוקין ואם חלוקין באיסור אפילו אם שוין בעצם הוי מבשא"מ ובטיל דחילוק האיסור חשיב יותר לרבנן וכל שחלוקים באיסור לא אזלינן בתר שיווי העצם והיינו דוקא היכא דחלוקים לעולם באיסור אבל כל שיש לו היתר לאחר זמן אין חילוק האיסור מבטל השתוות העצם ומש"ה מב"מ לא בטיל בדבר שיש לו מתירין והיכא דיש לו היתר עכשיו אפילו מבשא"מ לא בטיל כיון דשוין יותר בהיתר והיינו פת שאפאה עם הצלי ויש לדקדק בדבריו ז"ל אם כן דלרבנן נמי חשיב קצת השתוות העצם אלא דחשיב להו השתוות האיסור יותר וכן איפכא בהתחלקות א"כ הדק"ל מנ"ל לרבנן דעולין אין מבטלין זא"ז אפילו בשא"מ דלמא דוקא במב"מ כמו דם הפר והשעיר וכדפריך הש"ס שם במנחות אלא ע"כ צ"ל דלרבנן השתוות העצם לא מעלה ולא מוריד וגם הא דעולין אין מבטלין זא"ז לאו משום שינוי הוא אלא גזה"כ הוא תדע דהא אפילו קומץ ושיריים אין מבטלין זא"ז אע"ג דחלוקים באיסור וכן מוכח מהא דפליגי אמוראי בזבחים פרק התערובות אי איסורין מבטלין זא"ז ור"א דס"ל דאין איסורין מבטלין זא"ז יליף מהא דאית ליה להלל דמצות אין מבטלות זא"ז אלמא דבעולין לחוד הוא דגלי רחמנא דאין מבטלין זה את זה מדאיצטריך קרא למצות דאין מבטלין זא"ז ולא ילפינן לה מסברא משום דהוי מב"מ אלא ודאי בכל חדא גזה"כ הוא ולא שייך למילף חדא מחברתה ולפ"ז לו יהי כדברי הר"ן ז"ל דהיתר בהיתר לא שייך ביה ביטול מ"מ לא שייכא לפלוגתא דר"י ורבנן בעולין אלא בפלוגתא דאמוראי באיסורין אי מבטלין זא"ז ואי איסור באיסור לא בטיל היתר בהיתר נמי לא בטיל. אבל באמת נראה דבהיתר בהיתר לא שייכא הך סברא כלל דדוקא באיסורין או מצות הוא דלא מבטלי אהדדי אלא דכ"א מחזק את חבירו ונשאר האיסור במקומו אבל היתר בהיתר אם ההיתר מחזיק את חבירו כש"כ דמתבטל הוא והרי הוא היתר ולא יחול עליו שום איסור:

עכ"פ זה נראה ברור דסברת הר"ן ז"ל לא שייכא אלא למאן דס"ל במצות ואיסורין דאין מבטלין זא"ז אבל למ"ד דאיסורין ומצות מבטלין זא"ז ע"כ צ"ל טעמיה דדבר שיש לו מתירין עד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר:

ועפ"ז יש ליישב קצת בדרך פלפול קושית הפני יהושע בביצה על הר"ן ז"ל מהא דאמר רב אשי התם בריש ביצה דכל שיש לו מתירין ספיקו אסור. ובספק לא שייך סברת הר"ן ז"ל וע"כ צ"ל דמשום עד שאתה אוכלו כו' הוא דמחמרינן. ולפי הנ"ל יש לומר דרב אשי התם אליבא דר' יוחנן הוא דמשני התם הכי דס"ל את שדרכו למנות שנינו ור' יוחנן משמע בפסחים דמצות מבטלות זא"ז דקאמר התם חלוקין חבריו על הלל וכיון דמצות מבטלות זא"ז ה"ה דאיסורין מבטלין זא"ז. ואליביה ליכא למימר כסברת הר"ן ז"ל. אלא משום דעד שאתה אוכלו כו' וא"כ ה"ה בספיקא דיש להחמיר ואפשר עוד לומר בזה דרב אשי ביבמות דאמר דחטאת הוי דבר שיש לו מתירין משום דלכהן שרי הוא משום דס"ל בדבר שיש לו מתירין כטעמיה דהר"ן ז"ל ולפ"ז כיון דאיכא עליה שם היתר לכהן לא בטיל והש"ס דקאמר בדותא היא הוא משום דקיי"ל כטעמא דעד שאתה אוכלו כו' וכיון דלישראל אסור מאי אהני לן דלכהן שרי. והרבה יש לפלפל בזה אך אין רצוני לצאת הרבה חוץ לדרך הפשט:

עוד יש לדקדק על הר"ן ז"ל לפמ"ש התוס' ז"ל בכמה דוכתי דלר"י מב"מ לא בטיל דוקא בדבר לח כמו דם הפר והשעיר אבל בדבר יבש בטל וא"כ ה"ה לרבנן בעולין וכדומה בהשתוות ההיתר ואיסור וא"כ ביבש לישתרי אפילו דבר שיל"מ וזה ודאי אינו ועוד לשיטתו ליכא לחומר דבר שיש לו מתירין אלא לרבנן אבל לר' יהודה ליכא חומרא בדבר שיש לו מתירין כ"א מטעם מין במינו וא"כ הא דתנן בביצה ר"י פוטר במים מפני שאין בו ממש בלא"ה ליבטל דהא מבשא"מ הוא וחומרא דדבר שיש לו מתירין לא שייכא אליבא דר' יהודה ואפילו למ"ש ז"ל דמים ומלח הוי כמין במינו ודאי דאין זה אלא לחומרא דדבר שיש לו מתירין אבל לא לדין מב"מ דר"י:

ובעיקר הדבר מה שהחמירו חכמים במב"מ יותר ממבשא"מ נראה משום דכל בשאינו מינו ואין בו בנותן טעם הרי הוא כמאן דליתיה כיון שאינו נרגש כלל ולא החמירו בה חכמים לא בדבר שיש לו מתירין ולא בתרומה לענין אחד ומאה ודוקא במינו הוא שהחמירו כיון שנרגש הטעם כיון שנתערב במינו וכן לענין איסור יין נסך במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מהלכות מאכא"ס שכתב יראה לי דדבר שיש לו מתירין אינו אסור אלא במינו שלא יהא חמור מטבל דאפשר לתקנו ע"ש ונראה מדבריו ז"ל דטבל לאו בכלל דבר שיש לו מתירין דדבר שיש לו מתירין לא מיקרי אלא דבר שניתר מאליו ע"י הזמן כמו חמץ וחדש ומוקצה אבל טבל אינו ניתר אלא ע"י תיקון ואין זה מסוג דבר שיש לו מתירין אלא דעדיף מיניה כיון דאפשר לתקנו מיד ולפ"ז י"ל דנדרים לא חשיבי דבר שיש לו מתירין כיון דצריך שאלה וכ"ש למאן דס"ל דאין פותחין בחרטה אלא בפתח ושמא לא ימצא פתח לנדרו. וכן כתב הר"מ ז"ל שם ודברי הק"ע הכא מה שהשיג על הכ"מ ז"ל אינם מובנים לי כלל ע"ש אלא דבזה יפה השיג דבפ"ה מה"נ כתב בהדיא דנדרים נמי מפני שיכול לשאול עליו נעשה כדבר שיש לו מתירין וזה שהשיג הראב"ד ז"ל זו משנה שלימה היא הא דתנן הכא בנותן טעם וע"כ מיירי באינו מינו. ועכ"ז אין כאן השגה כ"כ דנדרים גריעי מדבר שיש לו מתירין דעלמא דניתרין ממילא אחר זמן וי"ל דבדבר שיש לו מחירין אפילו באינו מינו מחמרינן להכי כתב יראה לי כו' ולפי גירסת הר"ן ז"ל בדברי הירושלמי מסתברא מעבדינא כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו משמע דדוקא ע"י היתר חכם הוא דמיקרי דבר שיש לו מתירין משום שעושהו היתר מעיקרו אבל ע"י הפרת הבעל לא מיקרי דבר שיש לו מתירין כיון דאינו עוקר מעיקרו אלא דא"כ הקדש ומע"ש אמאי הוי בכלל דבר שיש לו מתירין משום דאית להו פדיון הא אין ההיתר מתחיל אלא אחר פדיה וצ"ל דדוקא גבי נדרים דצריכי שאלה לחכם הוא דלא הוי כדבר שיש לו מתירין אלא משום דעוקר מעיקרו ונעשה היתר למפרע אבל הקדש ומע"ש דהוא בעצמו יכול לפדותו שפיר מיקרי דבר שיש לו מתירין אפילו אם ההיתר מכאן ולהבא וא"כ ה"ה דע"י הפרת הבעל מיקרי דבר שיש לו מתירין וי"ל כיון דלאו בדידה תליא מילתא לא מיקרי דבר שיש לו מתירין:

אבל הרא"ש ז"ל גרס הא תני שהחכם עוקר הנדר מעיקרו הוא בלשון קושיא כיון דעוקרו מעיקרו לאו דבר שיש לו מתירין הוא ומשני דמכאן ולהבא הוא עוקרו דמ"מ מתחלה היה אסור ועיין ביו"ד סימן ק"ב מה שהביאו בשם הצ"צ בביצה ספק טריפה ותו איתא התם בירושלמי דו מתניתא עביד כדבר שיש לו מתירין דתנן בהקדש ומע"ש דגידולי גידולין אסור משום דהוי כדבר שיש לו מתירין ומהקדש פשיט לה וכמו שפירש הק"ע. ולדידי קשה הא הקדש לאו מטעם דאי בעי מיתשיל עליה הוא דהוי כדבר שיש לו מתירין אלא משום דיש לו פדיון וכדאיתא לקמן פרק הנודר מן הירק כיון דליכא מצוה לאיתשולי עליה והיכי פשיט מינה לנדרים ועפ"ז לא הבנתי ספיקו של הפרמ"ג ביו"ד בנשבע שלא לאכול נבילה דחל לענין איסור לקוברו בין רשעים גמורים אי חשיב דבר שיש לו מתירין לאיסור אחד ולפי הנ"ל ודאי לא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דליכא מצוה לאיתשולי עליה:

ואחר כל הנ"ל כיון דבירושלמי מספקא ליה אי נדרים חשיבי יל"מ א"כ אין כאן קושיא כ"כ על הרי"ף ז"ל ממתניתין די"ל דס"ל דלא הוי דבר שיל"מ אלא דלקמן בפרק הנודר מן הירק מסקינן בש"ס דילן דקונמות הוי דבר שיל"מ ויתבאר עוד בזה בשמעתין דבצל לקמן בס"ד:

ויש לי לדקדק בעיקרא דהאי מלתא דאי בעי מיתשיל עליה והיכי מצי לשאול עליה כיון דכבר נתבטל והוי כמי שאינו בעולם תו לא שייך ביה שאלה ומידי דהוי אם נשבע על ככר ואכלו דאמרינן בפרק שבועות שתים בתרא דאינו יכול לשאול עליו וי"ל דמ"מ איסורא כמאן דאיתיה כי הא דאמרינן דחוזר וניעור בתוספת איסור וכדאיתא בבכורות. וכיון דכמאן דאיתיה הוא שפיר יכול לשאול עליו ועוד י"ל דמסתמא הבשר עצמו בעין הוא אלא שטעמו נתערב וכיון דיכול לשאול על בשר עצמו ממילא דהותר גם הטעם שנתן בתבשיל:

וביו"ד סימן שכ"ג כתב רמ"א ז"ל לענין חלה שנתערבה בפחות ממאה ואחד דישאל עליה ויפריש חלה אחרת ומשמע התם דאפילו נאכלה יכול לשאול עליה ולעקור האיסור למפרע וכן כתב הט"ז ז"ל שם דהאוכל תרומה טמאה ושוחט קדשים בחוץ יכול