קרן אורה נדרים מב

יוסי בהא כלל וטעמיה דר' יוסי משום גזירת מתנת בני חורין הוא דמוקי לה. עכ"פ מפשטיה דסוגית דנדה ודאי משמע דפטור מן המעשר אפילו מדרבנן וע"כ היינו דבצרו לשם זכיה אלא דצ"ע מהא דב"ק שהבאתי לעיל דאמרינן התם דזו"ז פאה לפוטרה מן המעשר כי הא דמפקיר כרמו והתם ע"כ בתורת חזרה היא וכמ"ש התוס' ז"ל התם ואפ"ה פטור מן המעשר וי"ל דהתם הפטור לאו משום הפקר הוא אלא משום פאה וכמ"ש התוס' דפאה גמורה היא וכי חוזר בו זוכה הוא בה ופטור המעשר נשאר במקומו:

ודרך אגב יש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מת"ע שכתב סתם דזה וזה פאה משמע דשל עניים הם. והא הוא ז"ל פסק דעביד אינש דינא לנפשיה ואמאי הם של עניים:

והיה נראה דהרמב"ם ז"ל לא מיירי דנטלו העניים מעצמן בצד זה אלא דהוא נתן להם בצד זה ובקשו ממנו שיתנו לו מצד אחר ונתן להם זו וזו פאה דשניהם נתן להם מדעתו וקמ"ל דיכול להפריש שתי פאות וז"ש ואמרו לו תן לנו מצד זה ע"ש והוא כלשון התוספתא:

ועיין בפ"ד דפאה גבי מי שליקט את הפאה דכתב הר"ש ז"ל התם בשם הירושלמי דר"א ס"ל דזכה לו אפילו העשיר הוא בעל השדה מטעם מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה:

ודלא כמ"ש רש"י ז"ל בב"מ דבבעה"ב מודה ר"א משום דהעני מוזהר על שלו והירושלמי מודה באזהרה זו אבל הכא שאני כיון דהפקיר נכסיו אין השדה שלו והוי כעני דעלמא וכן כתב הרא"ש ז"ל והתוי"ט ז"ל בפ"ה שם האריך בזה וכתב דמהא דמפקיר כרמו מוכח דמיקרי בעל השדה אפילו אחר שהפקיר וחייב בפאה ואין זה דומה לזה דהיכא דחזר וזכה בו קודם הנחת פאה בהא הוא דאמרינן כיון דחזר וזכה בו חייב בפאה אבל היכא דכבר הניח פאה ואח"כ העני לא גרע הוא מעני דעלמא ויכול גם הוא ליקח הפאה כיון דהשדה מופקרת ולא מיבעי לפמ"ש התוס' ז"ל בתמורה דהא דחייב בפאה היינו דוקא היכא דזכה בגוף השדה אבל אם זכה בפירות פטור גם מפאה ודאי דיכול לזכות במגו דאי בעי כו' אלא אפילו אי נימא דאפילו זכה בפירות חייב בפאה וכמו שכתב התוי"ט ז"ל מ"מ היכא דכבר הניח הפאה שאני ומש"כ התוי"ט ז"ל לצדד דהיכא דזכה בגוף חייב אפילו במעשר. לא משמע כן משמעתין דמיירי דבצרו בתורת חזרה הרי דזכה בגוף הכרם ואפ"ה פטור מן המעשר ובב"ק שם משמע קצת דאפילו זכה בפירות חייב בפאה ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מת"ע הלכה י"ז:

והנה כל הנ"ל כתבתי לשיטת הר"ן ז"ל דכוליה שמעתין אזלא בשיטת ר' יוחנן אליבא דר' יוסי דס"ל הפקר כמתנה וכשיטה זו מבואר בפירקין בירושלמי דר"מ ור"י פליגי בזה ר"מ ס"ל דמיד שהפקיר יוצא מרשותו ור"י ס"ל דאין יוצא מרשותו עד אחר זכיה. ובעי למימר התם דלר"י אין הפקר פטור מן המעשר כלל ובתר הכי קאמר התם דלר"י נמי פטור מן המעשר כלקט שכחה ופאה:

והיא פאה היא הפקר אע"ג דלא דמי דפאה ודאי יוצא מרשותו אחר הנחתה וכן אזלא כולה שמעתא בירושלמי כשיטה זו ע"ש:

אבל הרא"ש ז"ל פירש בשם הר"א ממיץ ז"ל דכוליה שמעתין אזלא בטעמא דרבא אליבא דר' יוסי משום גזירת מתנת בני חורין ומש"ה יכול לחזור בו לר"י עד שלא זכה משום גזירת מתנת ב"ח. ובתוך שלשה לרבנן יכול לחזור בו משום דלא נתפרסם ההפקר אבל במודר הנאה לא חיישינן אפילו תוך שלשה דהנדר נמי אינו מפורסם:

ולר' יוסי תוך שלשה לא הוי הפקר מה"ת היכא דאיכא למיחש לרמאין. ושיטה זו נפלאה היא דא"כ למה ליה לרבא למימר דטעמיה דר"י במתניתין הוא משום גזירת מתנת ב"ח הא באין לו מה יאכל מיירי מתניתין וסתמא לאלתר משמע. וא"כ אסור מה"ת כיון דלאו הפקר הוא ועוד היכי תני סתמא היכא דהפקרו קודם לנדרו מודה ר"י הא תוך שלשה אפילו הפקרו קודם לנדרו אסור והתוס' ז"ל הרגישו בזה אלא דדבריהם ז"ל בהאי שמעתא משובשים בחסרון הניכר ע"ש ובסוף דבריהם ז"ל כתבו דבר חדש דגזירה דמפני הרמאים ליתא אלא בקרקעות אבל במטלטלין לא גזרו ומש"ה מותר להפקיר בהמתו או כליו בשבת ע"ש:

[נסתפקתי היכא דהפקיר עבד לזמן מה דינו אי יצא לחירות אי לא והיה נראה דבעבד כיון דפסקיה פסקיה כמו באשה וצ"ע בזה]:

ועיין בדברי הרא"ש ז"ל שהביא בשם הר"ש ז"ל דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר והוא תמה עליו מנ"ל הא דלמא דוקא בפני אחד הוי הפקר אבל בינו לבין עצמו לא הוי הפקר ובש"ע ח"מ סי' רע"ג הביא שני דעות בזה והיה נראה לדייק ממתניתין דאפילו בינו לבינו הוי הפקר דאי דוקא משום דהפקיר בפני המודר א"כ הרי זה נהנה במה שמפקיר בפניו כיון דלא הוי הפקר אלא בפני אחד שיוכל לזכות בו. ויש לדחות. ומהא דסגי בחמץ בביטול בלב נמי משמע דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר אבל גם משם אין ראיה לא מיבעי לפירוש רש"י ז"ל דביטול לאו מטעם הפקר הוא אלא מדכתיב תשביתו ודאי דאין ראיה אלא אפילו לפי מ"ש הר"ן ז"ל שם בריש פסחים דמטעם הפקר הוא מ"מ מודה דמקרא דתשביתו ילפינן והתם דוקא סגי בביטול כזה כיון דבלא"ה אינו ברשותו וכמ"ש הר"ן ז"ל דאפילו בביטול בלב סגי והפקר בלב לאו כלום הוא אבל בעלמא יש לומר דבינו לבין עצמו לא הוי הפקר אלא דמדברי התוס' ז"ל שם בפסחים משמע דלאו מקרא דתשביתו ילפינן אלא מטעם הפקר בעלמא וא"כ שפיר מוכח דאפילו בינו לבינו הוי הפקר וכן נראה שם מדברי הרא"ש ז"ל דביטול מטעם הפקר דעלמא וא"כ קצת קשה עליו למה לא הביא מזה סעד לדברי הר"ש ז"ל וכן קצת ראיה לדברי הר"ש ז"ל מהא דקיי"ל בעלמא יאוש קני אפי' בדבר דלא שמעינן ליה דמייאש אלא בסתם הוי יאוש:

ובאמת דברי התוס' ז"ל בפסחים שכתבו דביטול מטעם הפקר. קשה מהא דמהני ביטול בלב וכמו שהקשה הר"ן ז"ל. וע"כ צ"ל דמקרא דתשביתו הוא דילפינן אלא דמ"ש התם בריש פסחים דאפילו לר' יוסי דאמר הפקר כמתנה מ"מ לענין חמץ מהני מפני שאינו ברשותו קצת צ"ע. דא"כ אטו אם נתנו במתנה לעובד כוכבים בדיבור בעלמא מי מהני וי"ל דמטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל דלחמץ ידוע לא מהני ביטול משום דלשיטתו הפקר בפני עצמו לאו הפקר הוא אלא דוקא בפני אחד ועיין בזה בשאב"א ובספר מקור חיים שהאריכו בזה:

פרק חמישי השותפין שנדרו כו' אסורין ליכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו כו' ובגמרא פליגי רבה ורב יוסף רבה אמר דבחצר שיש בו כדי חלוקה פליגי ובהא הוא דאסרי רבנן אבל אין בו כדי חלוקה לרבנן נמי שרי ופריך עליה רב יוסף מהא דתנן לקמן דשניהם אסורין בדבר של אותו העיר היינו ביהכ"נ דבחצר שאין בו כדי חלוקה הוא ואפ"ה אמרי רבנן ומסיק רב יוסף איפכא דבאין בו דין חלוקה פליגי ובהא הוא דשרי ראב"י אבל ביש בו כדי חלוקה גם לראב"י אסור ובעיקר טעם מחלוקת רבנן וראב"י מוקי לה רבינא בב"ק דבברירה פליגי רבנן ס"ל אין ברירה ומש"ה לא אמרינן דנכנס לתוך שלו וראב"י ס"ל יש ברירה וזה נכנס לתוך שלו. ולפ"ז בין בנדרו בין בהדירו פליגי כיון דרבנן ס"ל דאין ברירה ומן הדין אסורין ובגמרא דמיבעי להו אי פליגי בהדירו ע"כ ס"ל דבקנסא פליגי וכ"ע מודים דיש ברירה וכמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל:

ורבה דאמר דביש בו כדי חלוקה פליגי כתב הר"ן ז"ל ג"כ לפרש מטעם ברירה דראב"י ס"ל אפילו בכה"ג דיש ברירה אבל באין בו כדי חלוקה לכ"ע יש ברירה:

ויש לפרש נמי דרבה משום קנסא ס"ל וביש בו כדי חלוקה קנסו משום דאפשר לחלק אבל באין בו כדי חלוקה לא קנסו. אלא דא"כ בהא דהיה אחד מן השוק מודר מאחד מהן הנאה לא שייך לחלק בין יש בו כדי חלוקה או אין בו דלאחד מן השוק אפילו אין בו כדי חלוקה שייך למיקנסיה וא"כ לא דמיא הך בבא לתרתי בבי קמייתא וע"כ טעמיה דרבה ג"כ משום ברירה וכמ"ש הר"ן ז"ל ולרב יוסף דאמר דבאין בו כדי חלוקה פליגי הוא דאיכא למימר או דוקא נדרו ומשום קנסא וכ"ע ס"ל דיש ברירה או בברירה פליגי:

ויש לדקדק היכי בעי הש"ס למימר דבנדרו פליגי ומשום קנסא וכ"ע ס"ל דיש ברירה א"כ תיקשי מהא דרבנן ס"ל בב"ק גבי בור של שני שותפין דהשני חייב משמניחו משתמש והיינו משום דאין ברירה וכדאיתא התם וכן קשה לרבה דאמר דבאין בו כדי חלוקה כ"ע מודים דיש ברירה א"כ מ"ט דרבנן גבי בור דכאין בו כדי חלוקה דמי ועוד דפליגי התם רבה ורב יוסף חד אמר משמניחו משתמש וח"א משימסור לו דליו ואמאי לא קאמרינן תסתיים דרבה היא דאמר משימסור לו דליו דלדידיה כולהו ס"ל דיש ברירה וע"כ צריך. לחלק דדוקא גבי בור הוא דס"ל לרבנן דאין ברירה והשני הוי שואל אכולו אבל לענין מודר הנאה מודו דלשלו הוא נכנס כיון דאין בו דין חלוקה ורבינא הוא דמדמי לפלוגתייהו אהדדי ויש ליישב בזה דברי הר"ח ז"ל דפסק גבי בור כרבנן דראב"י וכמ"ש הרשב"א ז"ל:

והראשונים ז"ל הקשו לטעמא דברירה אמאי פסקינן הלכתא כראב"י הא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה. ותירץ ר"ת ז"ל דפסקינן כראב"י ולאו מטעמיה אלא משום דס"ל כרבנן דר"א דויתור מותר במודר הנאה וכבר כתב הר"ן ז"ל דאין זה נראה ועוד דהא לכמה שינויי בב"ב פ' חזקת אין זה בכלל וויתור ובחצר לכ"ע קפיד והר"י ז"ל כתב דקיי"ל דבדאורייתא ג"כ יש ברירה וגם ע"ז הקשו הראשונים והרשב"א ז"ל כתב עוד בשם יש מי שאומר דאיסור וויתור אינו אלא מדרבנן. ובדרבנן יש ברירה. וגם זה אינו למאן דס"ל דחצר לא הוי בכלל וויתור ועוד דכבר כתבתי לעיל דמדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דוויתור אסור מה"ת ולוקה עליו וכן משמע בסוף פרקין דאמר ליה רב נחמן לרבא באיסור