קרן אורה נדרים מג

מתנת ב"ח הוא משום וויתור ואי נימא דאינו אסור אלא מדרבנן א"כ אמאי גזר ר' יוסי גבי הפקר משום מתנת ב"ח הא היא גופא גזירה וניקום ונגזור גזירה לגזירה:

והר"ן ז"ל האריך וכתב דברירה דהכא עדיפא מברירה דכולי דוכתי משום דהכא הרוב מתברר מתחלתו עיין בדבריו ז"ל באורך ולדידיה תיקשי מהא דתנן לקמן גבי דבר של אותו העיר דכותב חלקו לנשיא ור' יהודה אומר אחד נשיא ואחד הדיוט משמע דבלא כתיבת חלקו מודה ר"י דאסור ואמאי והא ר"י ס"ל בגיטין פרק כל הגט דיש ברירה אפי' בעלמא וא"כ כ"ש הכא דיש ברירה ואמאי צריך לכתוב חלקו ולדברי התוס' ז"ל התם בגיטין יש לישב קצת ובביצה דף ל"ט ע"ב בעי למימר לרב נחמן דבור של עולי בבל ג"כ דשותפי היא ופריך מהא דתנן לקמן דמותרין בבור של עולי בבל ואי דשותפי נינהו הא תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ולרחוץ בבור ומשני דלמלאות הוא דתנן לקמן דמותר משום ברירה דמר מדידיה קממלא כו' ופריך מי אית ליה לרב נחמן ברירה כו' והשתא לשיטת הר"ן ז"ל ליפרך מיניה וביה היכי מצינן למימר דלמלאות מותר משום דיש ברירה ומר מדידיה קממלא כו' הא תנא דמתניתין ע"כ לית ליה ברירה כיון דאסר ליכנס לחצר אע"ג דברירה זו עדיפא משאר ברירה דעלמא וכ"ש דלית להו ברירה דעלמא ולמימר דמר מדידיה קממלא דהוי דומיא דברירה דעלמא כדמוכח התם מהא דפריך דרב נחמן אדרב נחמן מחלקו טלאים כנגד טלאים ע"ש (ודרך אגב לא הבנתי התם דברי הפני יהושע שהקשה התם מאי פריך דרב נחמן אדרב נחמן דלמא מחלק רב נחמן בין דאורייתא לדרבנן ואין זה מובן דהא לענין נדרים ג"כ אמרינן דס"ל יש ברירה וזה בדאורייתא אלא דהש"ס הוי מצי לחלק דדוקא גבי טלאים הוא דס"ל לרב נחמן אין ברירה משום דבעינן דומיא דהנך וכדאיתא בבכורות ואין כאן מקומו):

וגם בעיקר סברת הר"ן ז"ל דאסבר ברירה דהכא דבכל עת שישתמש אחד מהשותפין יהיה קנוי לו כל החצר לגופו וכמו אחריך לפלוני' צ"ע דא"כ עבד של שני שותפין אמאי אינו בדין יום או יומים כיון דהגוף קנוי לכל אחד ביומו ועיין רש"י ז"ל בפ' החובל ועיין בגיטין פרק השולח בהא דפריך אלא מעתה יום של עצמו ישא בת חורין כו' ואי מטעם ברירה אתינן עלה א"כ מאי פריך הא קיי"ל אין ברירה והדברים ארוכים בזה:

עכ"פ העיקר נראה כמ"ש בשם הר"ש בר' אברהם ז"ל דברירה דהכא אין ענין לברירה דעלמא וכן כתב הש"מ בב"ק שם ואפי' מאן דס"ל בעלמא יש ברירה הכא אפשר ס"ל דאין ברירה, וכן אפכא ולפ"ז לא תיקשי מהא דר' יהודה לקמן וכן מהא דביצה דאמרינן לתנא דמתניתין דיש ברירה בעלמא והא דמייתי התם בביצה אסורין ליכנס לחצר ולרחוץ בבור ליכא הכא במתניתין הא דלרחוץ בבור:

ומשמע משמעתין דהא דתנן לקמן ואסורין בדבר של אותו העיר כגון ביהכ"נ אתיא נמי כת"ק דראב"י דבחצר שאין בו כדי חלוקה ג"כ אסור אבל לראב"י דמתיר בחצר ה"ה דבדבר של אותו העיר דמותרין והרמב"ם ז"ל פסק כראב"י בחצר ובדבר של אותו העיר פסק כסתם מתניתין לקמן דאסורין וכבר תמה ע"ז הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל לקמן והלח"מ ז"ל כתב לתרץ דהא דמדמי הש"ס ביהכ"נ לחצר שאין בו כדי חלוקה היינו לרבה דאמר דביש בו כדי חלוקה פליגי וע"כ ס"ל טעמא משום קנסא כיון דבאין בו כדי חלוקה כולהו מודו דמותר משום דיש ברירה א"כ מ"ט פליגי ביש בו כדי חלוקה ע"כ משום קנסא ולפ"ז שפיר פריך הש"ס מביהכ"נ דהוי כאין בו כדי חלוקה ואפ"ה קנסינן ליה אבל למאי דמוקי רבינא פלוגתייהו בברירה לא דמי ביהכ"נ לחצר דבחצר קיי"ל כראב"י דיש ברירה וכ"א שישתמש בו הרי הוא שלו אבל ביהכ"נ דכ"ע משתמשין בו כאחד ליכא למימר הכי וגם ראב"י מודה וכבר כתבתי לעיל דליכא למימר דלרבה טעמא משום קנסא. ועוד דלרבה נמי מאי פריך הש"ס מביהכ"נ כיון דלא שייכא ביה ברירה מש"ה אסורין אפי' אין בהן כדי חלוקה והיה נראה לומר דע"כ רבה דאמר דבאין בו כדי חלוקה כולהו מודו דשרי לאו משום דלכ"ע יש ברירה דהא מצינו דפליגי ראב"י ורבנן גבי בור בב"ק. וס"ל לרבנן דאין ברירה וע"כ צ"ל דס"ל לרבה דבאין בו כדי חלוקה אינו יכול לאסור על חבירו כיון דמשועבד לן כל החצר ואין קונמות מפקיע מידי שעבוד דלאו כ"ע ס"ל הא דקונמות מפקיע מידי שעבוד כדמוכח בפרק בתרא ולפ"ז פריך שפיר מביהכ"נ אמאי אסור כיון דמשועבדת לכ"א אבל למסקנא דפליגי בברירה שפיר יש לחלק בין ביהכ"נ לחצר שאין בו כדי חלוקה וכנ"ל:

ויש סעד לדבריו מהא דר' יהודה לקמן דאוסר בביהכ"נ אע"ג דס"ל יש ברירה בעלמא וכן יש קצת סמך לדבריו מהא דבביצה שם פריך לרב נחמן מהא דתנן ברישא השותפין כו' אסורין ליכנס לחצר ולא פריך מהא דתנן בסיפא גופא דאסורין בדברים של אותו העיר ועיין תוספות ישנים שם אלא דא"כ מאי פריך התם מרישא דמתניתין אסיפא דמותרין בבור של עולי בבל דלמא סיפא אתיא כראב"י דשותפין מותרין ליכנס בחצר ומש"ה מותרין נמי בבור של עולי בבל ובדבר של אותה העיר כמו ביהכ"נ ומרחץ ורחבה הוא דאסורין כיון דמשתמשים בו כאחד ולזה יש לומר דא"כ מאי אריא בור של עולי בבל אפילו בור של אותה העיר נמי מותר לראב"י אלא ש"מ דלת"ק דראב"י קמ"ל דבשל עולי בבל מודו רבנן ובדבר של אותה העיר מודה ראב"י דאסור והיינו דלא תנן לקמן במתניתין בור של אותה העיר משום דלא תנן התם אלא מה דאסור לכ"ע או מותר אבל עדיין אין דעתי נוחה בזה דאטו במרחץ לא נאסר אלא כשרוחצין בב"א אבל כ"א לבדו מותר וכן בכניסה לחצר וכי לא התיר ראב"י אפילו אם שניהם נכנסים כאחד אלא ע"כ עיקר ברירה הוא משום דכ"א משתמש בשלו כיון דמשתעבד לכ"א ואין זה נהנה מזה וא"כ אפילו ביהכ"נ לישתרי וגם בעיקר דברי הר"ן ז"ל שכתב דצריכינן הכא להא דקונמות מפקיע מידי שעבוד יש לי לדקדק דהא משמע לקמן בפ"ב דרב יוסף לא ס"ל הא דקונמות מפקיע מידי שעבוד דמשני התם שינויא אחריתי וא"כ מ"ט דת"ק דאסור ליכנס בחצר:

והתוי"ט ז"ל כתב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דביהכ"נ כיון דאפשר לכתוב חלקו ונשיא לא סמכינן אברירה כמו בחצר שיש בו דין חלוקה וכבר הקשה ע"ז בתוס"ח דא"כ מאי פריך לרבה ע"ש מה שתי' בדוחק ונראה לקיים סברת הלח"מ ז"ל דאין הדבר תלוי בשימוש כ"א אלא דגבי דבר של אותה העיר כיון דשל רבים לא שייך ברירה דכ"א נכנס בתוך שלו ועדיין צ"ע:

ולענין מאי דכתיבנא לעיל הא דלא מוקים הא דמותרים בשל עולי בבל לרב נחמן כראב"י משום דא"כ מאי אריא בור של עולי בבל ושבאמצע הדרך אפי' בור של אותה העיר נמי הך קושיא תיקשי לכ"ע כיון דמפרש רב נחמן משום דיש ברירה והאי מדידיה קממלא כו' א"כ מאי אריא שבאמצע הדרך אפי' של אותה העיר נמי שוב ראיתי בתוס' לקמן בד"ה רחבה וביה"מ שהקשו ג"כ מהא דביצה דבעינן למימר דתנא דמתניתין אית ליה ברירה. והאי מדידיה קממלא כו' ותי' דהתם ס"ל דטעמא משום קנסא ובשל עולי בבל כיון דשל רבים הוא לא קנסו ואין זה מובן דהא משמע התם דלמלאות מותר אפי' בבור של שותפין ע"ש:

דף מו גמ' בנדרו פליגי עיין ר"ן ז"ל שהקשה אמאי לא פשיט מהא דלקמן הריני עליך חרם כו' ולשיטת הרמב"ם ז"ל דדברים של אותה העיר חמורים מחצר ואפי' ראב"י מודה א"ש דהתם אפי' הדירו אסורין:

ע"ב ר"ן בד"ה אבל יש בו כדי חלוקה כו' וכתב בשם הרשב"א ז"ל דאפי' לאחר חלוקה אסור משום דהוי כמכרו לו או נתנו לו במתנה לעיל גבי ככרי עליך ולכאורה ליכא הכא שום הנאה כיון דמוכרין זל"ז וחלקם שוה עיין ברשב"א ז"ל שכ' דמ"מ הוא נהנה מה שמשתמש לבדו ע"ש:

גמ' וכן אמר ר' אלעזר הלכה כראב"י ע"כ צ"ל דר"א לא ס"ל כרבינא דמוקי לטעמיה דת"ק משום דס"ל כרבי אליעזר דוויתור אסור דא"כ למה ליה לר"א למימר הלכה כראב"י הא בלא"ה מותר משום דר"א ס"ל דאין הלכה כר"א אלא בארבעה בכוליה ש"ס אלא די"ל כיון דע"כ ראב"י ס"ל ג"כ דוויתור אסור גם ר"א ס"ל כן להלכה. כיון דראב"י ס"ל כוותיה דר"א וכה"ג אמרינן שם בנדה אלא דאכתי לשיטת הר"ן ז"ל דברירה דהכא עדיפא מברירה דעלמא א"כ הא ר"א ס"ל בברירה דעלמא ג"כ יש ברירה כדאיתא בבכורות דף נ"ו ומאי אריא דפסק הכא כראב"י וכבר כתבתי לעיל דנראה עיקר כדברי המפרשים דברירה דהכא לא דמיא לשאר ברירה דהש"ס:

ר"ן בד"ה ואיכא למידק אשמעתין כו' עיין בזה בחידושינו בערכין שהארכנו שם בזה:

דף מז גמ' אמר רבא ת"ש כו'. עיין מ"ש לעיל בפלוגתא דרב ושמואל בנכסים אלו. עיין שם:

שם בעי רמב"ח קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהם כו' והסכימו כל המפרשים דלאו דוקא בקונם מיבעי ליה אלא בכל חילופי איסורי הנאה מיבעי ליה ולא מיבעי ליה אי מותר להחליף לכתחלה דזה ודאי אסור מה"ת. דהרי זה נהנה מגוף האיסור וכדמוכח בפסחים בקרא דנבילה ומה"ת ודאי החליפין מותרין דאין לך דבר שתופס את דמיו כו' ואפי' המחליף עצמו מותר מה"ת בחליפין ולאחר נמי פשיטא דאפי' מדרבנן מותר כדמוכח מהא דחמצן של עוברי עבירה ולא מיבעי ליה אלא למחליף עצמו אי עבר והחליפן אי החליפין אסורים מדרבנן או בדיעבד מותר אפילו מדרבנן ופשיט מהא דאומר לאשתו קונם שאת נהנה לי לווה ובע"ח באין ונפרעין וזה הוי כחליפין ודחי דלמא לכתחלה היינו אם החליף בידים החליפין אסורים אבל הכא דיעבד דהחליפין באו אח"כ בהא הוא דמותר ופשיט ליה מהא דמכרן וקידש בדמיהם גבי ערלה