קרן אורה נדרים מ

תחזור אליו וחל האיסור לקדמותו אחר שביעית וא"כ מהיכי תיתי למימר דבשנה של שביעית לא נתכוין לאסור עליו וצ"ל כיון דמ"מ עתה הוא של הפקר אין דעתו לאסור דבר שאינו שלו והיה נראה לומר דהא דמשני הש"ס שאני התם דאמר בחיי ובמותי היינו דהתם דוקא יכול לאסור בפירוש משום דזה ג"כ חשיב הנאה מה שהוא יורשו וזה בכלל שאמר שאתה נהנה לי אבל בנכסים אלו אין יכול לאסור לכשיצא מרשותו אפילו בפירוש תדע דאילו אסר על אינש דעלמא הנאתו סתם ואמר שאת נהנה לי בחיי ובמותי אטו כלום קאמר דאיזה הנאה שייכא אחר מיתה כיון דלא הזכיר נכסים אלא הנאתו סתם אסר עליו ודאי ליכא איסורא אלא בחייו וע"כ הכא בבנו שאני דזה גופא מה שיורשו הנאה משלו הוא אלא דלפמ"ש הר"ן ז"ל לקמן דהנכסים של הבן הם והוא יורשן אלא דאסור הוא בעצמו ליהנות מהן ע"כ שמעינן שפיר דיכול לאסור אפי' לכשיצא מרשותו וע"כ צריך לפרש דבריו דמשאמר שאת נהנה לי היינו משלי ואנכסים קאי ועי' בב"ק שם כיון דאמר במותי ע"כ דעתיה אנכסים דאל"ה לא מצי אסר עליו:

והתוס' ז"ל הקשו למאי דמסיק דבנכסי פליגי ורב ושמואל ס"ל דגם בנכסי אסור גם לכשיצא מרשותו ואמאי לא פריך עליה מברייתא דהאומר לבנו כו' מת יירשנו ומתניתין היא בב"ק. ולפי הנ"ל לא תיקשי דהכא שאמר שאת נהנה לי כ"ע מודים דאינו אסור אלא בחייו כיון דהנאת גופו אסר עליו ועיין בר"ן ז"ל לעיל גבי שישראל נהנין לי אלא היכא דאמר בחיי ובמותי ע"כ מפרשינן דבריו דאנכסים קאמר ומסקנת הש"ס דלא פליגי בזה ולכ"ע יכול לאסור דבר שברשותו לכשיצא מרשותו והיינו דוקא היכא דהאיסור התחיל בעודו ברשותו אבל לאסור לאחר שיצא מרשותו לבד מסתבר דאין יכול לאסור וכן כתב הש"ך ז"ל וכ"ז הוא בנכסים אלו אבל נכסי עליך אסור בעודו ברשותו דוקא אבל לא לאחר שיצא מרשותו:

והיכא דאמר נכסי אלו כתב הר"ן ז"ל דאסור אפי' לאחר שיצא מרשותו משום דהולכין אחר לשון אחרון דאמר אלו. ודבר זה שרשו מהירושלמי דמיבעי ליה בביתך זה משום ביתך אתה תופסו או משום זה ולדברי הר"ן ז"ל איפשטא הבעיא ואזלינן לחומרא. והרא"ש ז"ל כתב דספיקא הוא אי תפוס לשון ראשון או אחרון ונראה דע"כ לא מיבעיא ליה אלא היכא דאסר ביתו ואין לו אלא בית זה דמש"ה לישנא דזה ע"כ לטפויי אתי אפי' היכא דמכרו לאחר אבל אם יש לו כמה בתים ודאי זה דקאמר לאפוקי שאר בתים דלא אסר עליו וכיון דאמר ביתך מת או שמכרו לאחר מותר ומטעם זה גבי ככרי זה עליך ליכא לספוקי כלל דכוונתו לאסור ככר זה דוקא עליו ולא שאר ככרות ואע"ג דמדברי הב"י בסי' רי"ז לא משמע כן נראה לי כמ"ש ועוד זאת נראה ברור דע"כ לא מספקא לן אלא בביתך זה דהוי תרי לישני דסתרי אהדדי אבל היכא דאוסר בפירוש אפי' לאחר שיצא מרשותו פשיטא דאזלינן בחר דבריו המפורשים. וכדמוכח ממתניתין דקונם שאת נהנה לי בחיי ובמותי לא יירשנו אע"ג דאמר שאת נהנה לי וה"ה אם אמר נכסי אסורין עליך אפי' לאחר שיצא מרשותי דאסור עליו:

ולקמן דף מ"ז בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס אי אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ופשיט ליה רבא ממתניתין דבחיי ובמותי לא יירשנו אלמא דיכול לאסור וכתב הרא"ש ז"ל דבעיא דאבימי נמי מיירי באומר בחיי ובמותי מדלא דחי הש"ס שאני הכא דאמר בחיי כו' כדאמרינן הכא ונראה דהרא"ש ז"ל לא כתב הכי לדינא דהא מסקינן הכא לכ"ע דבנכסים אלו סתם אסורין אפי' לכשיצא מרשותו ומאן פליג עלייהו אלא דכתב כן דאבימי מיבעי ליה אפי' אם אמר בפירוש בחיי ובמותי אי יכול לאסור. ורבא פשיט ליה היכא דאמר בפירוש אבל להלכה פשיטא דקיי"ל דאפי' בבית זה סתם דאפי' מכרו לאחר אסור אבל מדברי הטור ז"ל בסי' רי"ז משמע דהרא"ש ז"ל כתב כן להלכה דוקא היכא דאמר בחיי ובמותי ובעיני יפלא דא"כ הדרן למאי דס"ד הכא דאין חילוק כלל בין נכסים אלו ובין נכסי עליך ובתרווייהו אינו נאסר לכשיצא מרשותו והכא אמרינן מי איכא למ"ד אין אדם אוסר כו' והב"י ז"ל בסי' רי"ז הנ"ל תמה ג"כ על הטור ז"ל במש"כ קונם לביתי שאתה נכנס מת או שמכרו לאחר מותר וע"כ מיירי אפי' בדפריש בחיי ובמותי דאל"ה מאי אריא ביתי אפי' בית זה נמי מותר ובדפריש אמאי מותר הא הוי תרתי לישני דסתרי אהדדי ואזלינן לחומרא כמו בביתך זה. וגם זה לא הבנתי דלמה לאקשויי מביתך זה דבעיא היא בירושלמי הא במתניתין דב"ק מפורש דאפי' באת נהנה לי מהני היכא דפריש ואין זה תרי לישני דסתרי אהדדי כל שאסר בפירוש גם לאחר שיצא מרשותו:

ובמ"ש הרא"ש ז"ל דמיירי באמר בחיי ובמותי יש לדקדק קצת דאפי' אמר הכי מנ"ל דאסרן אפי' אם מכרן לאחר דלמא לא אסר אלא לאחר מיתה בעודן ברשות יורשיו אבל לא אם מכרן לאחר כי היכי דאמרינן בב"ק גבי בו דנותנן לארנקי של צדקה ואח"כ מותר ליהנות מהן וכמ"ש השיטה מקובצת שם בב"ק בשם הראב"ד ז"ל וי"ל דבבנו דוקא הוא דאמרינן דלא אסר עליו אלא בירושה אבל לא במכרן לאחר אבל גבי אחריני אין לחלק וכל שאסר עליו במותו ממילא נאסר אפי' מכרן לאחר ועיין לח"מ מש"כ בזה:

ולענין מתניתין כתב הר"ן ז"ל דלמסקנא לכ"ע מיירי מתניתין בנכסים אלו דבנכסי אין כאן רבותא ע"ש והרא"ש ז"ל פי' דלרב ושמואל מיירי מתני' בנכסים אלו ור' יוחנן ור"ל מוקמי למתניתין בנכסי ובירושלמי מייתי פלוגתא דר"י ור"ל בזה דר"י אמר דבשביעית מותר אפי' נדר קודם שביעית ור"י ס"ל דאסור בשביעית אם נדר קודם שביעית ובעי לאוקמי הא דר"ל כר' יוסי לקמן דאוסר גבי הפקר ודחי לה דהפקר של שביעית שאני דהוי הפקר של תורה והוא כשיטת ר"י לקמן דבהפקר אסור עד שיבוא לרשות זוכה וא"כ מתניתין רבותא קמ"ל דאפי' ר"י מודה בזה ויתבאר בזה לקמן בעז"ה:

דף מג ר"ן בד"ה אמר ר"י בר"ח כגון שנדרו הנאה זה מזה כו' וכתב דקמ"ל דכל הני נמי לא גריע מוויתור ויש לדקדק מאי קמ"ל הא שאלה כבר תנן לה לעיל דאסור לר"א והלואה ודאי לא גריע משאלה דמה שאלה דחוזרת בעיניה אסור כ"ש הלואה דלא הדרא בעיניה ומקח נמי תנינא לעיל דלוקח ביוקר ועוד דמשמע מדבריו ג"כ דמקח בזבינא חריפא ג"כ בכלל וויתור הוא כמ"ש התוס' ז"ל לעיל וכבר כתבתי לעיל דלא משמע כן בגמ' לעיל גבי הא דפריך לשמואל דאמר הלוקח כלי כו' ונאנס בידו חייב דהנאת לוקח הוא משמע דהנאה גמורה היא. ויש לדחות דאע"ג דכל הנאה של לוקח הוא מ"מ אין זה אלא וויתור דהא בשאלה נמי חייב באונסין בשביל שהנאה שלו ואפ"ה הוא בכלל וויתור ולדברי הר"ן ז"ל מוכח מכאן דוויתור אסור מה"ת לר"א מדגזרינן לשאול אטו להשאיל וכן כולהו ומלשאול אטו להשאיל ע"כ צ"ל כן דשאלה לכ"ע לא הוי אלא וויתור ולמ"ש תוס' ז"ל דגזירה זו היא גזירה דשכירות יש לדחות דכולהו חדא גזירה היא:

משנה קונם שדי שאני חורש בה ופירשו הר"ן והרא"ש ז"ל דאפרה קאי וברישא הוא אסור לחרוש בה ובסיפא הוא וכל אדם אסורין לחרוש בפרה זו אבל מלשון הירושלמי משמע דאשדה קאי דאסר עליו השדה לחרוש בה וברישא הוא לבדו אסור לחרוש שדהו ואחרים מותרים ובסיפא ע"י כל אדם אסור לחרוש שדהו בין ע"י פרה זו בין ע"י פרה אחרת והכי משמע לישנא דקונם שדי כו' והרא"ש ז"ל בפי' גרס בסיפא דהוא מותר וכן כתב הטור ז"ל. אבל בפסקיו כתב כגרסת הר"ן ז"ל וכן עיקר:

ע"ב גמ' מתיב רבא מקצתן לראשון כו' יש לדקדק דדלמא התם שאני דלשון וכולן לשני משמע דדעתו גם אמה שנתן לראשון אבל הכא גבי נודר שפיר מצינן למימר דאין דעתו על מה שהפקיר אלא דע"כ מיירי הכא באומר קונם נכסי עליך דאי בקונם שאת נהנה לי סתם נראה דלא שייך למימר אין דעתו על מה שהפקיר דמ"מ הרי נהנה ממנו כשזוכה מהפקרו והשתא מתיב שפיר דקונם נכסי עליך גם מה שהפקיר בכלל נכסי כיון דיכול לחזור בו וברשותו הם כמו התם בכולן לישני דדעתו אמה שנתן לראשון אבל אכתי לא דמי להתם דהא התם אינו יכול לחזור בו מראשון ואפ"ה אמרינן דדעתו גם אמה שנתן לראשון וע"כ היינו משום דלישנא דוכולן משמע הכי ולאידך לישנא שפי' הרא"ש וכן הר"ן ז"ל דמיירי בב' עבדים ג"כ יש לחלק דהתם שאני כיון דהמתנה לראשון לאו כלום היא ואינה יכולה להתקיים מש"ה אמרינן דבמתנה לשני דעתו גם אזה שנתן כיון דלא יצא מרשותו כלל אבל הכא אחר שהפקיר מסתמא אין דעתו לחזור בו וכי נדר אח"כ י"ל דאין דעתו על מה שהפקיר וע"כ צ"ל דלא משמע ליה להש"ס לחלק בהכי. ופי' רש"י ז"ל בזה שפי' דאמתנה קפריך אינו מובן ודו"ק:

תניא המפקיר את שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו כו' עד סוף שמעתין. ופי' הרא"ש והר"ן ז"ל לכולא שמעתין בשיטת ר' יוחנן אליבא דר' יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ומש"ה פריך רישא רבנן דאחר ג' אינו יכול לחזור בו אפי' קודם זכיה וסיפא דמופקרת ליום כו' אתיא כר' יוסי דיכול לחזור בו קודם זכיה ובהא דתוך ג' יכול לחזור בו כתב הרא"ש ז"ל לחד לישנא דדוקא בתורת חזרה אבל בתורת זכיה גם תוך ג' הוי הפקר והר"ן ז"ל כתב דאפילו לאחר זכיה יכול לחזור בו וכ"כ הרא"ש ז"ל לאידך לישנא. ולפ"ז קשה אמאי לא מוקי כולה כר' יוסי ורישא דאחר ג' אינו יכול לחזור בו היינו אחר זכיה אבל קודם זכיה יכול לחזור בו לעולם ותוך ג' אפי' אחר זכיה יכול לחזור בו וי"ל דא"כ פשיטא דאינו יכול לחזור בו כיון דכבר זכה בו אחר ומשני עולא דכולה רבנן היא ובהפקר לזמן דלא שכיחי מודו רבנן דקודם זכיה יכול' לחזור בו ולא נפיק מרשותו עד שיזכה בו אחר או אפי' הוא בעצמו בתורת הפקר אז יש לו דין הפקר וכמ"ש הר"ן ז"ל לר' יוסי דאפי' זכה הוא עצמו בתורת הפקר הוי ליה דין הפקר ולקמן יתבאר שיטת התוס' ז"ל בזה ולפי מאי דקאמר עולא דבהפקר לזמן מודו רבנן א"ש הא דבהפקר לזמן דלאחר הזמן חוזרת לרשותו מאליה ולכאורה מידי