קרן אורה נדרים לט

גמ' ופליגא דשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיברך עיין רא"ש ור"ן ז"ל שפי' ע"פ גמ' דתענית. אין לך טפח יורד מלמעלה שאין טפחיים עולין לקראתו והתם בתענית מיירי הש"ס לענין לחלוחית הקרקע וה"נ לענין גידול נהרות וכבר הקשו התוס' ז"ל בבכורות דא"כ מנ"ל דפליג שמואל עליה דרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת דלשמואל נמי הכי הוא דממטרא מערבא פרת מתגדל ומתברך נמי מכיפיה ע"י טפחיים שעולה כנגדו ותי' דא"כ מאי סהדותא דפרת הא שאר נהרות נמי מתגדלין לפעמים וכוונתם דע"כ הא דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיברך היינו דלפעמים מתגדל מתוך מעינו מעצמו בלא גשמים אלא דאי משום הא לחוד היכא דאנו רואין שנתגדל מחמת גשמים אכתי ניחוש שמא רבו נוטפין על הזוחלין ומחמת הגשמים הוא דנתרבה ולא מכיפיה לזה כתבו דמחמת גשמים נמי אין לחוש לנוטפין משום דאין לך טפח כו' ובשעת גשמים נמי מתברך ממעינו אבל אכתי יש לדקדק דמאי אהני הא דמכיפיה מיברך אי דלא ניחוש לגשמים הא בלא"ה מחמת הגשמים מתברך ממעינו ואי להפשרת שלגים דבזה לא שייך אין לך טפח כו' א"כ אפי' מכיפיה מיברך הא ספיקא הוא שמא מהפשרת שלגים נתגדל אלא ע"כ לשמואל כיון דאיכא למימר דמכיפיה מיברך לא חיישינן לריבוי מחמת גשמים או הפשרת שלגים וכ"ש לפמ"ש התוס' ז"ל בבכורות דחששא דרבנן הוא משום דקמא קמא בטיל א"כ לא חיישינן לספיקא ולפ"ז אין צורך להא דאין לך טפח כו' דבלא"ה כל דאיכא למיתלי דמכיפיה מיברך מטהר בזוחלין וכן נראה דלענין פרת לא מהני הך סברא דאין לך טפח כו' דאטו בשביל מטר שהולך בא"י ביבשה והגשמים נוטפין לפרת מפני שא"י גבוה הוא בשביל זה יתברך פרת ממקומו ומעינו. כיון דנוטפין אליה ממקום אחר דהא דאין לך טפח כו' לא נאמר אלא במקום ירידת הגשמים:

והרא"ש ז"ל כתב ג"כ להא דאין לך טפח כו' וסיים הלכך לא יגדל הנהר ממי גשמים שנופלין במקום אחר עכ"ל נראה מפי' דס"ל היכא דנתרבה מחמת גשמים ובמקום שירדו הגשמים שפיר חיישינן שמא רבו הנוטפין אלא דהא דאמר רב דמחמת מטרא דמערבא גדל נהר פרת לזה לא חיישינן דרוב גידול הנהר ממקורו הוא ולא מגשמים של מקום אחר ולהכי מטהר פרת בזוחלין אפי' אחר תשרי אע"ג דמתחילין הגשמים לירד בא"י ולא הביא הא דאין לך טפח אלא לסמך דהמים ממקורן הם נובעין ולפ"ז אפי' לר"מ דס"ל דמכיפיה מיבריך מ"מ איכא לאשכוחי נמי הא דנוטפין שרבו על הזוחלין היינו במקום ירידת הגשמים והפשרת שלגים וא"כ הא דאבוה דשמואל נמי אפשר מיירי בכה"ג ואליבא דכ"ע אלא דלא משמע כן בשבת ובבכורות ע"ש וגרסא זו שהביא הר"ן ז"ל דחכמים פליגי עליה דר"מ לפנינו ליתא לגירסא זו שם בבכורות עיין שם וכבר נתבארו דברים אלו בדברי הפוסקים:

אמר ר' אמי אמר רב כו' עיין בבכורות דגרס לעיל נמי אמר ר' אמי אמר רב ומש"ה מייתי נמי להך מימרא דר' אמי ועיין הגהת מהרי"פ:

דף מא דדא ביה כוליה ביה כו' דא קני מה חסר כו' דדא ביה. קאי על מי שהוא בעל דעה בתולדתו אבל אינו די בזה כמש"א ז"ל ואל בינתך אל תשען כי אין לסמוך על דעתו ותולדתו אלא צריך לקנות דעת שלימה מחכמים ונבונים וזש"א דא קני כו' דאי לא קני מה קני כי אפי' אם קני בדעתו דברים זולת קנין הידיעה לאו כלום הוא:

ע"ב אלא רפואת נפש גופו כו' עיין מש"ל בשמעתין דמחזיר אבידתו בזה ולעולא דמוקי לרישא בנכסי חולה אסורין על המבקר קצת קשה דלא הוי דומיא דסיפא דמיירי בנכסי רופא אסורין על החולה ופשטיה דמתניתין משמע דאחד גברא קאי נכנס לבקרו ומרפאהו וכתב הר"ן ז"ל היכא דהחולה אסר על עצמו נכסי הרופא אפי' מסם של רופא מותר לרפאותו דמן חיותיה לא אדריה וצ"ע דא"כ באין לו מה יאכל לישתרי ליתן לו מיד ליד דמן חיותיה לא אדריה אלא ודאי בהנאה גמורה לא אמרינן הך סברא דמן חיותיה לא אדריה ולא אמרינן הכי אלא לעיל גבי דריסת הרגל דבלא"ה אין זה אלא קפידא בעלמא ובכלל ויתור בזה אמרינן דמן חיותיה לא אדריה ולא אסר עליו דריסת רגלו להנאתו ועיין רש"י ז"ל שפי' למתניתין משום דלא אדריה מחיותיה והוצרך לזה משום דהרפואה עצמה הנאה היא לו אבל אין צורך לזה אי משום דמצוה קעביד כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל. או משום דהוי כמחזיר אבידתו:

ועיין בש"ע סי' רכ"א שכתב הרמ"א ז"ל דמודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה משום דאינו מהנהו בשחיטתה אבל לא מסוכנת דמהנהו בשחיטתה ולענ"ד צ"ע דממ"נ אי במקום שנוטלין שכר גם בריאה אסור ואי במקום שאין נוטלין שכר אפילו מסוכנת לישתרי דהוי כרפואת ממון היכא דליכא רופא אחר דמותר:

משום דמחזיר לו אבידתו. ועיין בט"ז ובנקה"כ שם:

הרא"ש ז"ל הביא כאן תוספתא דמעיד לו עדות ממון ועדות נפשות והרמב"ם ז"ל לא כתבה ועי' בכ"מ ובעדות נפשות נראה דפשיטא דיכול להעיד לו ולהצילו דמצוה קעביד כמו מרפאהו רפואת נפש אבל עדות ממון י"ל דאסור כמו רפואת ממון אלא דגם זה לא גרע מחזרת אבידתו ומצוה קעביד וגם מדעם דנפשיה קמהדר ליה ועיין ש"ך ז"ל בסי' רכ"א ועיין בפי' המשניות מש"כ ברפואת נפש דכשרואה אותו שהוא מסוכן מחויב להצילו בין בגופו בין בממונו משמע דאפי' משל הרופא מותר לרפאותו וכן בדין כיון שהוא מסוכן אלא דבמקום סכנה מאי קמ"ל וע"כ מתניתין מיירי דלית ביה סכנה ועיין רשב"א ז"ל:

שם רא"ש בד"ה ר"י אומר באמבטי גדולה כו' נראה דגרסא אחרת היה לו במתניתין וגרס כמו בסיפא ורוחץ עמו באמבטי רי"א כו' אבל מש"כ ואם אמבטי של זיעה מרבים לו חום בשבילו אינו מובן דהא בגמ' תני בברייתא דמזיע עמו באמבטי ור"מ פליג בברייתא וס"ל דגדולה נמי אסור ופי' ז"ל דגזר גדולה אטו קטנה ולפ"ז תיקשי למה לא פסקינן כר"מ דהלכה כמותו בגזירותיו והיה אפשר לומר דר"מ ס"ל דבגדולה נמי איכא הנאה קצת אלא דלקמן גבי ולא יעשה עמו באומן פליג נמי ר"מ וגזר רחוק אטו קרוב ואפ"ה לא קיי"ל כוותיה:

וכן דקדק הק"ע וי"ל דבר"ה אמר רבא דמודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים ולא בימות החמה אלמא דלא גזרינן ימות הגשמים אטו ימות החמה וה"ה איפכא דלא גזרינן והיינו כר' יהודה דלא גזר:

משנה לא יעשה עמו באומן כו'. עיין פי' המשניות דמפרש לא יעשה עמו באומן היינו לקצור שניהם בקרוב זה לזה ע"ש מש"כ ובחיבורו כתב גזירה שמא יסייענו והוא דלא כדאמרינן בגמ' משום דמרפי לה לארעא קמיה ועיין כ"מ ז"ל ועוד דאי קרוב גופא גזירה היא א"כ רחוק הוי גזירה לגזירה וי"ל דאליבא דר"מ הוא דאמרינן הכי דבקרוב מרפי ליה לארעא ומש"ה גזר נמי ברחוק אטו קרוב אבל לרבנן קרוב גופא טעמיה משום גזירה שמא יסייענו יענו ומש"ה לא גזרי רחוק אטו קרוב והיינו דקאמר הש"ס סתמא בקרוב כ"ע לא פליגי כו' משום דלאו חד טעמא לר"מ ולרבנן. ובירושלמי נראה דמפרש לא יעשה עמו באומן היינו לשון אומנות שלא יעשו שניהם מלאכה אחת מפני שזה כמו שמלמדו אומנות וקאמר התם על דעתיה דר"מ אסור ללמדו אומנות ואסור ללמד עליו זכות וקצת יש לדקדק מאי אריא על דעתיה דר"מ הא רבנן נמי מודו דבקרוב אסור. והיינו משום דלמד ממנו. ומש"כ בק"ע דלרבנן מחיותיה לא אדריה אינו נראה דא"כ אפי' מקרוב נמי. וגם אין זה ענין לחיותיה ויש לומר דבקרוב אסור לרבנן משום גזירה שמא יסייעו וברחוק הוא דאסור לר"מ מפני שהוא למד ממנו. ולפי שיטת הש"ס דילן צ"ע אם מותר ללמדו אומנות. ובלא שכר ודאי אסור כיון דהוא דבר שנוטלין עליה שכר. אלא אפי' בשכר י"ל דאסור דמ"מ מהנהו בלימוד האומנות. וכבר כתבתי לעיל בזה גבי הא דלא ילמדנו מקרא. אבל מש"א בירושלמי דלר"מ אסור ללמדו זכות. מדברי התוספתא שהביא הרא"ש ז"ל דמעיד לו עדות ממון ועדות נפשות לא משמע כן. וכן נראה דלימוד זכות לא גרע ממחזיר אבידתו. אם לא שנאמר דלהעיד לו ולהחזיר אבידתו מצוה היא. אבל לימוד זכות לא מצינו דמחויב בדבר אלא דבסנהדרין ובשבועות אמרינן דזכות נמי מחויב ללמד וגבי להעיד לו עדות נראה דלאו משום מצוה הוא דשרי דהא מצוה וחיוב ליכא אלא היכא שמיחד אותו לעד וא"כ אסור לכאורה דעביד שליחותו כי היכי דבמחזיר אבידה ג"כ אסור ע"פ שליחותו לדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל וכמ"ש לעיל בזה ולמסקנת הרא"ש ז"ל דדוקא בדבר דבעינן שליחות הוא דאסור לעשות שליחותו א"ש דגבי עדות לאו שליחות הוא וכן משמע מהא דאמרינן בר"ה דמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה ולא אמרינן דשליחותו קעביד דהא בעינן מדעתו לצאת משום דאין זה שליחות גמורה:

וכתב הט"ז ז"ל בסי' הנ"ל דאסור ליתן מלאכה למודר דנהנה הוא במה שמשתכר במלאכתו של מדיר והביא ראיה לזה מדין רבית ואין זו ראיה דהתם אפי' הקדמת שלום אסור ולפי דעת הר"ן ז"ל לעיל גבי מחזיר אבידה דהמחזיר מותר לקבל שכרו מבעל אבידה אע"ג דנכסי בעל אבידה אסורין עליו א"כ דמותר להשתכר במלאכתו של מדיר דגם מאחר יכול לקבל שכר מלאכתו אלא דכבר כ' שם דמהירושלמי מוכח דאסור לקבל שכר א"כ נראה דה"ה שכר מלאכה אחרת דאסור לקבל הימנו וצ"ע:

דף מב התנן כו' האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי כו'. בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו אלמא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. ומשני שאני הכא דאמר בחיי ובמותי ופי' הר"ן ז"ל דהשתא פשיטא ליה דיכול לאסור בפירוש דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וע"כ לא פליגי אלא בנכסים אלו סתם. דבזה י"ל דאין דעתו. לאסור אחר שיצא מרשותו דמאי איכפת ליה אי מתהני אידך בדבר שאין לו חלק ונחלה ולכאורה גבי שביעית לא שייך למימר האי סברא דמאי איכפת ליה דהא לא יצאה השדה מרשותו לגמרי דאחר שביעית