קרן אורה נדרים לח

פיסוק טעמים דאורייתא היא ור"י ס"ל דלאו דאורייתא היא וכתב הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רמ"ו דכל מילי דרבנן שרי ללמדן בשכר ולענ"ד צ"ע דכיון דכל מילי דרבנן הוי בכלל לא תסור א"כ בכלל חוקים ומשפטים הם ודוקא פיסוק טעמים דאין זה אלא הבנת המקרא הוא דס"ל לר"י דאין זה בכלל חוקים ומשפטים אבל לא שאר ד"ס ורוב תורה שבע"פ הם חידושי סופרים וקצת ראיה לזה מהא דפריך בקדושין המקדש באפר פרה מקודשת מהא דנוטל שכר להזות הזייתו פסולה ולפי הנ"ל הא יכול ליטול שכר להזות בטומאה דרבנן דהאיסור שכר הזאה הוא ג"כ מקרא דואותי צוה כדאיתא בבכורות וא"כ אין זה אלא בטומאה ואף דיש לדחות מ"מ דין זה צ"ע:

דף לח וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שחייב במזונותיהם וכתב הר"ן ז"ל דאתיא אפילו כרבנן דחנן דהכא בתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון וזה על דרך שיטתו דלעיל גבי ותורם את תרומותיו וכבר כתבתי לעיל מה שיש לדקדק בזה ולעיל בשמעתא דפורע חובו הבאתי דברי הרשב"א ז"ל שכתב בשם יש מפרשים דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע היינו דהמדיר נתן ע"מ שלא לפרוע מהמודר והוא ז"ל דחה פירוש זה אלא דהכא י"ל דכיון דמצוה עביד אדעתא דנפשיה קעביד:

והתוס' ז"ל כתבו ג"כ דמיירי שנתן בתורת מתנה וע"כ לא פליגי רבנן עליה דחנן אלא בסתם דרבנן ס"ל דהוי כיורד שלא ברשות והשביח דנוטל מה שהשביח וה"נ יכול לתבוע מבעל והרי הוא מהנהו וחנן ס"ל דהוי מבריח ארי ואינו יכול לתובעו אבל אם נתן בתורת מתנה לכ"ע מותר כיון דאינו יכול לתבוע מבעל וזה נראה כשיטת היש מפרשים דלעיל אליבא דרבא ואם כן תיקשי לרב אושעיא דגזר שלא לפרוע אטו לפרוע ועוד דהם ז"ל אליבא דרב אושעיא קיימי דמוקי לעיל הא דפורע חובו כחנן וא"כ מאי מהני אליביה מה שנותן בתורת מתנה:

והרא"ש ז"ל כתב ג"כ לאוקמי מתניתין כרבנן דחנן ומיירי שנתן לאשתו בפניו וכיון שהוא במדינה ולא אמר לה כלום ודאי במתנה יהיב לה והנאה לא הוי מפני שיכולה לצמצם משלה ממעשה ידיה ודבריו ז"ל ג"כ צ"ע דתרתי למה לי דאי מהני מה דיהיב לה במתנה א"כ מה זה שכתב עוד דהנאה לא הוי דהיתה מתפרנסת ממעשה ידיה וצ"ל דאי לאו דהיתה יכולה לצמצם אפילו נתן לה במתנה חשיבא הנאה דאם לא היה זן אותה היה מוכרח לזון אותה משלו אלא דמנ"ל לחלק בכל זה והתוס' ז"ל לעיל כתבו דבפניו הוי רבותא טפי דיכול לזונה דזה חשיב הנאה יותר ע"ש:

עוד כתבו התוס' והרא"ש ז"ל דמתניתין מיירי במזונות יתירים וע"ש בתוס' דיש ט"ס ובמקום ואינו נפרע נראה דצ"ל אי נמי ע"ש וגם זה צ"ע הא אע"פ שחייב במזונותיהן קתני אלמא דמיירי במזון החיובי ועוד דכ"ז לא איצטריך אלא לרבנן דחנן אבל לחנן א"ש בכל גוונא א"כ למה כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו לכל הני אוקימתות כיון דקיי"ל כחנן וכן כתב בפסקי הרא"ש כהני אוקימתות להלכה דלא הותר לזון אלא במזונות יתירין או בפניו ולחנן א"ל לכ"ז ואי משום דחייש לשיטת ר"ת דחנן נמי לא אמר אלא היכא דלא ברי היזקא הא במזונות אשתו הוי עיקר פלוגתא דחנן וכמ"ש התוס' ז"ל דלא הוי ברי היזקא וכבר תמהו הטור וב"י ז"ל בסי' רכ"א על הרא"ש ז"ל בזה ומש"כ הל"מ ז"ל בפ"ו דהרא"ש ז"ל אתי לאפוקי דלא נימא דחנן מודה בפניו וכדברי התוס' ז"ל דבפניו גרע ע"ש אין דבריו מובנים בזה וגם האחרונים האריכו בזה ובכל דבריהם ז"ל אין דברי הרא"ש ז"ל מיושבים. אם לא ע"פ דרכו של הב"י ז"ל דס"ל דמודר הנאה שאני ע"ש בסי' רכ"א אבל גם זה דחוק הוא ולא משמע כן בגמרא ועיקר הדקדוק הא דלא קאמר הש"ס הא מני חנן היא אינו מוכרח דארישא דמתניתין קאמר וממילא דאכל הני דמתניתין קאי. ומתניתין דהכא רבותא אחריתא קמ"ל דמזונות אשתו לא חשיבא הנאה כמו מזונות בהמתו ועיין ברא"ש ז"ל בפי' שכתב בשם ר"ת דבניו היינו שגירשה וקיבל עליו לזון את בניו וצ"ל דגם בזה לא ברי היזקא אע"ג דחוב גמור הוא ודו"ק:

ע"ב ר"ן בד"ה שאם ירצה כו' כתב דהא דשרי ר"א בבהמה טמאה היינו מזונות יתירים אבל כדי חייו ודאי אסור דמהנהו בזה וכן כתב לקמן גבי עבדיו ושפחותיו הכנענים דוקא מזונות יתירין אבל כדי חייו אסור וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וכבר כתבתי לעיל דהא דזן את אשתו ע"כ מיירי אפילו במזון כדי חייו מדתנן אע"פ שהוא חייב וכן מצאתי להרשב"א ז"ל שדחה מטעם זה דברי המפרשים במזונות יתירין וא"כ כה"ג מיירי נמי מזונות בהמתו אפילו כדי חייו ובעבדיו ושפחותיו יותר קשה כיון דקצת מצוה לפרנסם א"כ הוי דומיא דמזונות אשתו ובניו דיכול לזון בכל גוונא משום דאדעתא דנפשיה קעביד ואיהו ממילא מתהני אלא דבגמרא משמע דהא דזן את עבדיו הוא משום דאין לו הנאה מזה דלמנחרותא עבידן ולא שייכא מצוה בהא אלא די"ל דכדי חייו מותר משום מצוה:

ובגמרא איירי במזונות יתירין דלא שייכא מצוה ואפ"ה מותר משום דלמנחרותא עבידן ואין לו הנאה מזה ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאפילו מזונות כדי חייו מותר בעבד שכתב לעבד ושפחה בהדי אשתו ובניו,. אלא דמש"כ בכולהו אע"פ שהוא חייב במזונותיהן משמע דקאי אפילו אעבד ושפחה צ"ע דהא הוא ז"ל פסק דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ועיין רש"י ז"ל לקמן:

שם בד"ה ובבתו בוגרת כו' אי נמי כי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן כו' משמע דס"ל להר"ן ז"ל דשליחות אסור אפילו בדבר שאין צריך שליחות דלמאן דס"ל דשליחות לא אסור אלא בדבר הצריך שליחות א"כ אפילו לדעתו דחתן מותר וכן כתב הרשב"א ז"ל:

דף לט גמ' אמר שמואל לעולם כשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום כו' ועולא מוקי לה כשנכסי חולה אסורין על המבקר ועומד משום דמחיותיה לא אדריה ומסיק דשמואל נמי מודה דמחיותיה לא אדריה וכדקתני בברייתא חלה הוא כו' אלא דמתניתין לא ניחא ליה לאוקמי בהכי משום דאפילו מישיבה נמי לא אדריה וכתב הר"ן ז"ל להלכה אליבא דשמואל היכא דנכסי חולה אסורין על המבקר מותר אפילו ישיבה דמחיותיה לא אדריה ובנכסי מבקר אסורין על החולה מותר לעמוד אבל לישב אסור אפי' במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה משום גזירה שמא ישהה בישיבה ויש לדקדק דשמואל דלא ניחא ליה לאוקמי מתניתין בנכסי חולה אסורין על המבקר דא"כ אפי' ישיבה נמי מותר ע"כ לא ס"ל גזירה דשמא ישהה דאי ס"ל להאי גזירה א"כ שפיר תנן אבל לא ישב דנהי דמחיותיה לא אדריה היינו כדי ביקור אבל לשהות שם ודאי אסור דזה לאו בכלל חיותיה הוא וא"כ היכי פסק הר"ן ז"ל כשמואל וכתב נמי להך גזירה דשמא ישהה. הא למסקנא ע"כ לא ס"ל לשמואל גזירה דשמא ישהה וצ"ל דלא שייך הכא גזירה דשמא ישהה דכל כמה שישהה חיותיה הוא וכן משמע מהא דקאמר הש"ס לעולא הא אפשר בעמידה ולא קאמר גזירה שמא ישהה. אלא די"ל דלעולא לא מצי הש"ס למימר הכי משום דלקמן משמע דעולא לא ס"ל לגזירה דר"ש בן אליקום מ"מ לד' הר"ן ז"ל ע"כ צ"ל כן:

והרמב"ם ז"ל פסק כאוקימתא דשמואל דמתניתין בנכסי מבקר אסורין על החולה ועומד אבל לא יושב במקום שנוטלין שכר על הישיבה וקצת קשה כיון דפסק כר"ש בן אליקום לקמן גזירה שמא ישהה א"כ ה"נ אפילו במקום שאין נוטלין שכר ליתסר בישיבה וי"ל כנ"ל דממסקנא אליבא דשמואל משמע דלא גזרינן הכא שמא ישהה מדס"ל דבנכסי חולה אסורין על המבקר מותר אפי' בישיבה אלא דהרמב"ם ז"ל לא כתב כלל לדינא דנכסי חולה אסורין על המבקר משמע דס"ל דאסור אפי' בעמידה וכבר תמה הב"י ז"ל ע"ז ובירושלמי מפורש כן במתניתין דהיתרא דמתניתין לא הוי אלא בנכסי המבקר אסורין על החולה אבל בנכסי חולה אסורין על המבקר הוא חטא על נפשיה ושם בירושלמי איתא ג"כ הא דאסור בישיבה הוא משום שמא ישהה ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל כן צ"ע. ובטעמא דאסור בשהיה כתב הר"ן ז"ל דבכה"ג שרי למשקל אגרא ע"ש ומלשון רש"י ז"ל משמע דהישיבה מרובה עצמה הנאה היא:

והרא"ש ז"ל פסק בין בנכסי מבקר אסורין על החולה בין בנכסי חולה על המבקר בתרווייהו עומד אבל לא יושב והיינו כעולא דעולא לא פליג עליה דשמואל בנכסי מבקר אסורין על החולה ושמואל הוא דפליג עליה דעולא בנכסי חולה אסורין על המבקר ופסק כעולא לחומרא ובנכסי המבקר כו' משמע דפסק כאב"א ואפי' במקום שאין נוטלין שכר אסור בישיבה אבל הטור ז"ל פסק כשינויא קמא ודוקא במקום שנוטלין שכר וכן פסק בש"ע ועיין ב"י ז"ל בסי' רכ"א:

ע"ב ר"ן בד"ה ולענין הלכה כו'. והיכא דנכסי מבקר כו' משום דמצוה קעביד ואיהו ממילא מתהני ודוקא בהנאה דממילא אבל לא בהנאה דידים לפ"ז יש לומר דמש"ה גבי עבד ושפחה אסור בכדי חייו אע"ג דמצוה קעביד משום דזה חשיב הנאה בידים דעבד דומיא דבהמה הוא וכבר כתבתי לעיל בשמעתא דמחזיר לו אבידתו בעיקר הך סברא דמצוה קעביד מה שיש לדקדק בזה ולפי דבריו כאן לא ידענא למה כתב דלשהות אסור משום קיבול אגרא ולמה לא יאסר משום דהחולה מתהני ומצוה ליכא ואולי כל כמה שישהה מצוה היא וכדאמרינן לקמן דאין לו שיעור:

דף מ גמ' ה' ישמרהו מיצה"ר כו'. כל אלו הם מדה במדה דעיקר הביקור הוא להחזיר את החולה בתשובה ולפשפש במעשיו ולזה המבקר ישמר מיצה"ר ג"כ ויחיהו מיסורין הוא שכר הביקור הגופני לפקח בצרכיו וברפואתו וכמעשה דר' עקיבא ואישר בארץ שהכל מכבדים אותו הוא בשביל שאינו מתכבד והולך גדול אצל קטן כדאמרינן לעיל ואל תתנהו שיזדמנו לו רעים כנעמן כו' כי עיקר הביקור הוא מאוהבו ובן גילו ומחמת קירוב הנפשות זה המבקר נוטל אחד מששים ומוסיף לו כח וחיות משלו ולזה שכרו שיזדמנו לו רעים ואוהבים שלמים כרעי נעמן ועיין רש"י ז"ל והנכון כפי' הרא"ש ז"ל: