קרן אורה נדרים לז

שליחות גמורה ועיי"ש הלכה ט' מש"כ הכ"מ בשם הר"י קורקוס. ועי' במשל"מ ז"ל שהביא בכלך אצל יפות דברי הירושלמי דמכאן ולהבא נעשה תרומה ולא למפרע ובש"ס דילן לא משמע הכי מדפריך לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הא לא ידע ליה ואי מכאן ולהבא הוי תרומה מאי קושיא וי"ל דחדא מיתרצא בחברתה דמש"ה לא כתב הרמב"ם ז"ל דשוייה שליח משום דס"ל כהירושלמי דמכאן ולהבא נעשה תרומה ואין צורך לאוקמי דשוייה שליח וגם לא תיקשי לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש עכ"פ מסוגיא דריש האיש מקדש ודאי תיקשי היכי בעינן למילף התם קדושין וגיטין מתרומה לענין שליחות כיון דלא דמיין להדדי דבגיטין וקדושין בעינן שליחות גמורה וגבי תרומה סגי בגילוי דעת ובאמת איכא לאקשויי כה"ג גם משליחות דקדשים דאמרינן התם דחדא מחדא ליכא למילף משום פרכות דאמרינן התם והא גבי קדשים ג"כ משמע דלא בעינן שליחות גמורה לפמש"ל דעיקר שליחות קדשים הוא הפרשת הקרבן בשביל חבירו ובפסחים פרק האשה אמרינן דאם הפריש על בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים ושתקו הוי כמו שהפריש לדעתן וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל אלמא דאין צריך אלא דעתו אבל לא שליחות בפירוש ובפרק האיש מקדש מדמי הש"ס כולהו שליחות אהדדי ולמסקנא אמרינן התם דתרומה אתיא מבינייא מגיטין וקדושין וקדשים והרי אין דין שליחותן דומה זל"ז ובערכין בהא דפליגי בהפרשה דעולה ושלמים משמע נמי דלא בעינן שליחות גמור דע"כ לא פליגי אלא דמר ס"ל דצריך דעתו משום דלא ניחא ליה בדבר שאינו שלו אבל אי ידעינן דניחא ליה וזכות הוא לו היה קדוש אפי' שלא לדעתו:

והנה גם בשליחות גיטין וקדושין מצינו דזכין לה אפי' שלא בפניו היכא דזכות הוא לה כדמשמע בגיטין פ"ק דדוקא משום דחוב הוא לה אינו זוכה לה וכן מצינו גבי קדושין בקדושין דף מ"ה ודלמא ארצויי ארצי קמיה ופרש"י ז"ל שגילה דעתו דניחא ליה בה וזכין לאדם שלא בפניו וכן מבואר בש"ע אה"ע סי' ל"ה וסי' ל"ו בבית שמואל שם ולפ"ז א"ש קצת דבכל שליחות אין צריך אלא גילוי דעת אבל מדברי הר"ן ז"ל משמע דשליחות תרומה לא דמי לשליחות גיטין וקדושין וכמו שכתב ג"כ הר"י קורקוס בפ"ד מהל' תרומות הלכה ט' ולדברי צ"ע מהא דקדושין פרק האיש מקדש דמשמע התם דכל שליחות דמי להדדי ועיין בדברי הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש גבי הא דאמר רבה בר רב הונא מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא א' כו' שהאריך שם בדין זכיה אי מטעם שליחות הוא אי לא ומסקנתו דזכיה מטעם שליחות וא"כ בכל שליחות כל שגלה דעתו דניחא ליה דזכין לו ומדברי הרשב"א ז"ל לא משמע כן שהקשה בשמעתין בהא דאמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת דמאי אהני מה שזכות הוא לו והא בעינן שליח לדעת ותי' דתורם משלו אין צריך דעת משמע דמשל בעל הכרי אע"ג דזכות הוא לו וידעינן דניחא ליה אינו יכול לזכות לו ולתרום עד שיצוהו וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל שכתב דאם אמר כל התורם אינו מפסיד לא מהני גבי תרומה והדברים ארוכים בזה וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל ואני לפרש באתי ועיין עוד בדברי הר"ן ז"ל גבי שמא נתרצה האב שכתב דקדושין חלין למפרע כיון שנתרצה השתא מסתמא למפרע ניחא ליה וזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו וזה דומיא דכלך אצל יפות ואפ"ה משמע בפ' אלו מציאות דדוקא שוייה שליח ודו"ק בכל הנ"ל:

ולענין איבעיא דמיבעי לן בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת לא איפשיטא בגמרין והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' תרומות כתב דתורם אפי' שלא מדעתו וכתב הכ"מ ז"ל דמהא דאמרינן דטובת הנאה של התורם משמע דאין צריך דעת דאי הוי צריך דעת אמאי טובת הנאה שלו הא הוי שלוחו של בעל הכרי ואין זה מוכרח וכמ"ש המשל"מ ז"ל שם ומש"כ המשל"מ ז"ל סעד לדבריו מדברי התוס' ז"ל פרק מרובה שכתב דהא דפודה פטר חמור של חבירו דמיבעי לן אי פדיונו לפודה או לבעלים היינו שלא מדעתו דאי מדעתו דומה שיהיה פדיונו לבעלים וה"נ אי בעינן דעת טובת הנאה של בעל הכרי דז"א דהכא לא מיבעי לן אלא אי צריך דעת או לא משום דזכות הוא לו ומסתמא ניחא ליה וא"כ הכל בשליחותו הוא ואפ"ה מסקינן דטובת הנאה של התורם והיינו משום דכיון דעיקר התרומה לא שייכא לבעל הכרי ואין בה אלא טובת הנאה מש"ה אפילו כי תרם לדעתו טובת הנאה להתורם אבל גבי פדיון פטר חמור אי נימא דבעי דעת בעלים וכיון דשלוחו הוא שייך הפדיון לבעלים והמשל"מ ז"ל כתב דאיפשיטא הבעיא מהא דיכול לפדות פטר חמור של חבירו שלא לדעתו והביא כן בשם הריטב"א ז"ל וגם זה לא הבנתי דהתם שאני דפודה אפי' שלא לדעתו לגמרי דהיינו בע"כ והכא בתרומה שלא לדעתו לגמרי ודאי אינו יכול לתרום אלא היכא שלא נודע לו מספקא לן אי זכות הוא לו אי לא וכ"כ התוס' ז"ל בבכורות דלא דמי פדיון פטר חמור לתורם משלו על של חבירו דגבי תרומה נאמר גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם והיינו דבעינן רצון הבעלים אבל גבי פדיון פטר חמור לא בעינן בעלים כלל ואפי' שלא ברצונם יכול לפדותו כמו הקדש דעלמא והמשל"מ ז"ל תמה על דברי התוס' ולא ידעתי למה אלא דמש"כ התם דמיבעי ליה אי צריך דעת משום דכתיב אתם מה אתם כו' אף שלוחכם לדעתכם והכא כתבו התוס' ז"ל דגבי תורם משלו לא נאמר אף שלוחכם לדעתכם וכ"כ הרשב"א ז"ל דלא בעינן שיצוהו ומ"מ עיקר דבריהם מוכרחים דבע"כ ודאי לא הוי תרומה. וא"כ לא שמעינן מהא דפודה פטר חמור להכי:

אבל מדברי הירושלמי משמע דפשיטא להו דאין צריך דעת דמפרש ותורם את תרומותיו משלו על בעל הכרי ומייתי התם פלוגתא בטובת הנאה המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו טובת הנאה של מי ר' אבהו אומר של מתקן ור' זעירא אמר של בעל הפירות הרי מפורש דיכול לתקן שלא מדעת בעל הכרי וגם משמע כדברי הכ"מ ז"ל דלא פליגי אלא בתורם שלא מדעתו אבל לדעתו לכ"ע טובת הנאה של בעל הפירות ומדמי התם הא דמתכפר עושה תמורה לטובת הנאה ובש"ס דילן מחלקינן בינייהו וכיון דבירושלמי פשיטא לן דתורם שלא מדעתו מש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כן בפשיטות ועוד יש להביא קצת סמך מהא דעולא דס"ל בערכין דאפי' עולה ושלמים מפריש שלא לדעתו ושמואל פליג עליו משום דניחא ליה להתכפר בשלו משמע דתרומה דלאו לכפרה עבידא לכ"ע תורם שלא לדעת ודו"ק:

גמ' אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא כו' ופי' ז"ל דאסור ללמדו מקרא כיון דמותר ליטול שכר והוא אינו נוטל הרי הוא מהנהו וא"כ בשכר משמע דמותר ללמדו וא"כ אמאי תנן סתמא לא ילמדנו מקרא ועוד דהאיכא תקנה להפיל הנאה להקדש וכן הקשה הרשב"א ז"ל ועוד קשה אמאי שרי ללמד לבניו מקרא הא מהנהו שאינו נוטל שכר ממנו דהאב מחויב ללמד את בנו בשכר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ת"ת אבל מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש לה דאפי' בשכר אסור ללמדו מקרא דדוקא מדרש דמצוה ללמדו בחנם אין זה הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל מקרא דמותר ליטול שכר אין כאן מצוה כ"כ והלימוד עצמו הוי הנאה וכמו שאסור ללמדו אומנות לר"מ בירושלמי אלא דלמאי דמסקינן דהא דנוטל השכר הוא שכר שימור בעלמא או שכר פיסוק טעמים א"כ בעיקר לימוד המקרא מצוה הוא דעביד ומה שמשמרו אין זה חשוב הנאה דאין זה אלא מבריח ארי ולמ"ד משום פיסוק טעמים י"ל דבלימוד פיסוק טעמים מהנהו כמו באומנות אבל למ"ד שכר שימור ליכא למימר הכי ועוד דלרבנן דלר"מ מותר ללמדו אומנות ולענין הלכה כתב הר"ן ז"ל דקיי"ל כר"י דאמר שכר פיסוק טעמים ולגדול נמי מותר ללמד מקרא וכן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ קיי"ל דפיסוק טעמים לאו דאורייתא וי"ל דפיסוק טעמים לחוד וטעמים לחוד דטעמים נראה דלכ"ע הלכה למשה מסיני הם וכמבואר בזוה"ק אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ת"ת נראה דס"ל כדברי הירושלמי דמקרא עצמו מותר ללמד בשכר משום שנאמר חוקים ומשפטים חוקים ומשפטים אתה מלמד בחנם היינו תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב אין אתה מלמדו בחנם אלא בשכר:

דף לז גדול בר שימור הוא בקטן וכתב הר"ן ז"ל דאע"ג דאין מצווין להפרישו מ"מ לא ספינן ליה בידים וכ"כ הרשב"א ז"ל וזה לכאורה דלא כמ"ש התוס' ז"ל בפסחים דהיכא דאיכא חינוך מצוה מותר לספות לו בידים וה"נ איכא מצוה ויש לחלק ולהרמב"ם ז"ל שכתב דהמדיר עובר אם מהנהו אתי שפיר בלא"ה והרשב"א ז"ל כתב עוד דאיכא לאוקמי במופלא הסמוך לאיש ע"ש ומדברי התוס' ז"ל נראה דשימור לא שייך אלא בקטן גמור ומש"ה במדרש לא שייך שימור אע"ג דבן עשר למשנה ע"ש:

רש"י בד"ה היה גדול מלמדו לו ולבניו מקרא ולבניו נמי הואיל ואביהן כו'. ואין זה מובן דאפי' איכא שכר שימור בבניו אין זה הנאה לו כמו למ"ד משום פיסוק טעמים. ובאמת הנאה זו שאינו נוטל עליה שכר לא ידענא היכי שייך בקטן וכי קטן בר נותן שכר הוא גם מש"כ הר"ן ז"ל דהוי כספי ליה בידים ג"כ צ"ע דהלימוד לאו הנאה הוא אלא מה שאינו מקבל שכר ממנו זה אינו כספי ליה בידים אלא הוא נהנה בעצמו מן השכר ודו"ק:

ע"ב גמ' בנות מי בעי שימור. עיין ברא"ש ז"ל דלא הוי גרס במתניתין ובנותיו ועל עיקר גירסא זו קשיא לי מאי קאמר בנות מי בעי שימור הלא אשה בלא"ה אסור ללמדה כיון דיכול לקבל שכר בשביל זה דע"כ לא הזהירה תורה ללמד בחנם אלא בזכרים שישנן בכלל מצות תלמוד תורה ומה אני בחנם אף אתם בחנם אבל אשה דאינה במצות תלמוד תורה מנ"ל דאסור לקבל שכר ואפי' לבן עזאי דאמר בסוטה חייב אדם ללמד את בתו תורה מודה דאין בזה חיוב גמור כמו באיש וכדאמרי' בקדושין ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ועי' בש"ע א"ח לענין ברכת התורה: