קרן אורה נדרים לו

ומשני הש"ס שה לבית אבות לאו דאורייתא משמע מפי' הרא"ש ז"ל והתוס' ז"ל ודהא דקטן אוכל בפסח הוא לאו דאורייתא דמה"ת אין צריך לא לאכול ולא להמנות והקשו התוס' ז"ל בפסחים היכי מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו אבל להאכילו בידים אסור ותירץ שם דדרך חינוך מותר והתוס' ז"ל הכא כתבו דהוי רשות כמו למ"ד נשים רשות:

והר"ן ז"ל כתב דמינוי של קטנים לאו דאורייתא דהא דפסח אינו נאכל שלא למנויו היינו בראוין להמנות. אבל קטנים דאין ראוין להמנות לית לן בה ולכולהו תיקשי מעבדיו ושפחותיו הכנענים דמדאורייתא הם כמו נשים ואפ"ה מביא ע"י שלא מדעתן ולד' הר"ן ז"ל ג"כ הא עבדים ראוין להמנות ועוד קטנים ג"כ ראוין להמנות כמו שפחתו העברית דנמנית על של עצמה וכן לד' התוס' ז"ל בפסחים שכתבו דמשום חינוך הוא קשה מהא דפריך בנזיר למ"ד דהאב מדירו כדי לחנכו במצות והעביד הקפה ולד' התוס' ז"ל לחנכו במצות שאני וי"ל דעיקר המצוה הא הנזירות ולא ההקפה ומש"כ התוס' ז"ל הכא דקטן רשות הוא כמו נשים ג"כ צ"ע דבנשים ילפינן מקרא דרשות הם אבל קטן מנ"ל וצ"ע:

גם הא דאמר ר' זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא קשה קצת דהוי ליה למימר שה לבית לאו דאורייתא דמיניה הוא דילפינן דמביא ע"י בנו ובתו ובילקוט שמות פרשה בא גרס שה לבית לאו דאורייתא ומד' הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל כסתמא דסוגיא דפסחים דקטן אינו אוכל אלא למנויו מה"ת וכדאוקים לה התם מתניתין דמי שיעלה מכם ראשון דאמנינהו מעיקרא וכן משמע מהא דממעטינן קטן מכרת דפסח משמע דמחויב הוא בפסח אלא דלא אשכחן שום מצוה שיהא קטן מחוייב ואי הוי הכא דאורייתא על האב הוא דמוטל להאכיל לבניו הקטנים מפסח וכן משמע מהא דדרשינן איש זוכה ואין קטן זוכה דשה לבית אבות דאורייתא וכמו שכתבו התוס' ז"ל בקדושין וצ"ע יותר בזה:

והנה הא דילפינן בקדושין דשלוחו של אדם כמותו בקדשים מושחטו אותו כל קהל ישראל נראה דעיקר הלימוד הוא מהפרשה והמינוי דגם זה בכלל ושחטו הוא כדאיתא בפסחים צא ושחוט לי דקאי אתחלת מינוי והפרשה אבל משחיטה עצמה ליכא למילף כמ"ש כבר דבשחיטת קדשים ג"כ לא שייכא שליחות בעלים כמו בכל עבודות והתוס' ז"ל התם בקדושין הקשו אמאי לא יליף מהא דגבי שחיטת פרו של אהרן נאמר דוקא בעלים מכלל דבשאר קדשים יכול לשחוט על ידי שליח ותירץ דמינה לא שמעינן אלא בחטאת דמקריבין אותו בעל כרחו משום הכי יכול לעשות שליח אבל שאר קרבנות דאין מקריבין בע"כ אפשר דאינו יכול לעשות שליח ואין דבריהם ז"ל מובנים דהיכן מצינו בחטאת דמקריבין אותו בע"כ ואדרבה חטאת לכ"ע צריך דעת ובשאר קרבנות הוא דמקריבין בע"כ וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מעה"ק דלא בעינן דעתו אלא בשעת הפרשה ואי בע"כ היינו דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כבר הקשה מהרש"א ז"ל דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן והמהרש"א ז"ל כתב להיפך הגרסא דבחטאות דאין מקריבין אותן בע"כ והדבר תלוי ברצונו יכול לעשות שליח אבל שאר קרבנות דכופין אותו ואין הדבר תלוי ברצונו ה"א דאינו עושה שליח וגם זה אינו מובן ואיפכא מסתברא אם אין הדבר תלוי ברצונו מסתבר יותר שיעשה שליח ג"כ כיון דאין צריך רצונו ודעתו ועוד דהא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני א"כ הדבר תלוי ברצונו ומה שאין כופין בחטאת הוא משום דלמא אתי למיפשע ומלתא דרבנן הוא הא דבחטאת אין כופין ובשאר קרבנות כופין וגם בחטאת אם עבר בבל תאחר כופין אותו לפי דעת הרמב"ן ז"ל ועוד דלא מצינו גבי פסח דכופין אותו ומסתברא דאין ממשכנין אותו כיון דבר כרת הוא וא"כ למה לי קרא גבי פסח ולענ"ד נראה כמ"ש דלא יליף משחיטה ממש משום דלא בעינן שליחות בשחיטה ושאר עבודות כמש"כ לעיל ואפילו בקרבנות דבעינן דעת לאו שליחות הוא גם בשחיטה אלא שלוחי דשמיא וכמ"ש לעיל אלא מהפרשה הוא דילפינן דהמינוי ודאי בעינן או בעצמו או ע"י שלוחו והנה מצאתי ראיתי בירושלמי שם בקדושין מפורש כדברי דאמרינן התם דחד יליף מושחטו כו' דשלוחו של אדם כמותו וחד יליף מויקחו להם איש שה כו' וקאמר התם דמושחטו ליכא למילף משום דאם שחט שלא לדעתו ג"כ כשר אבל מויקחו ילפינן שפיר דהפריש פסח שלא לדעתו לאו כלום הוא וכר' אלעזר דהכא הרי הדבר מבואר כמ"ש ובעיקר דין שליחות קדשים ותרומה יתבאר לקמן בשמעתין דתורם את תרומתו בס"ד ועי' בזה בשבת פרק שואל גבי הא דמקדיש אדם פסחו עיין שם:

ויש לדקדק עוד בשמעתין מהא דאמרינן בר"ה דמודר הנאה מחבירו מותר להזות עליו בימות הגשמים משום דמצות לאו ליהנות ניתנו משמע דלרב יהודה דס"ל מצות ליהנות ניתנו אסור ומ"ש ממתניתין דמקריב עליו קיני זבים כו' הא הוי דומיא דהזאה ויש לומר דרב יהודה מודה במודר הנאה וכן משמע לקמן גבי הא דלא ילמדנו מקרא:

ע"ב ר"ן בד"ה אלא אדעתא דנפשיה וכתב בשם הרשב"א ז"ל דאתיא כחנן דלרבנן לא גרע מפורע חובו. והר"ן ז"ל כתב דהכא אדעתא דנפשיה קעביד משום טובת הנאה ובעל הכרי בגרמא בעלמא מיתהני והדבר צ"ע דא"כ במחזיר אבידה נמי נימא דהמדיר עביד אדעתא דנפשיה משום פרוטה דרב יוסף:

וכן לקמן דאמרו דאינו רוחץ עמו באמבטי אע"ג דמתכוין להנאתו וי"ל דדוקא לענין פורע חובו הוא דאמר כן דלא הוי הנאה ממש אבל בהנאה גמורה ודאי אסור אע"ג דמכוין להנאת עצמו והמודר מיתהני ממילא מ"מ הרי מהנהו ומ"מ יש לדקדק בדברי הר"ן ז"ל הא לרבנן חשיבא הנאה פורע חובו משום דזה מחויב לשלם למי שפרע בשבילו ואם אינו משלם לו הרי הוא כנותן לו משלו. ומאי אהני מה שתרם אדעתא דנפשיה מ"מ זה מחויב לשלם לו והוא נותן לו וכ"ת דאין בעל הכרי מחויב לשלם לו משום דהוי ממון שאין לו תובעים א"כ בלא"ה מצי אתיא אפי' כרבנן כיון דאינו מחויב לפרוע לו והוי כמו לוה ע"מ לפרוע דרבנן נמי מודו בהא כדאמרן לעיל וכן נראה דכ"ע מודו בהא דמה שמתקן את טבלו אין זה חשוב הנאה כמו בקרבנות דמתירו לאכול בקדשים ומה שפרע את חובו תרומותיו ומעשרותיו ג"כ אינו בכלל שאר פורע את חובו כיון דהוי ממון שאין לו תובעים. ולענין תרומה בלא"ה יש לומר דאין זה בכלל פורע חובו כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי ולענין מעשרות ג"כ נראה דמעשר שני אסור להפריש בשבילו כיון שהמודר עצמו יאכלנו בירושלים ויש לומר דתליא בפלוגתא דמעשר שני אי ממון בעלים או ממון גבוה:

גמ' לעולם משל בעל הכרי כו' ובאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום פרש"י ז"ל כיון דלא שוייה שליח לדידיה דוקא לא מהני ליה כלל דאם הוא לא תרים אחריני תרים ולפ"ז דוקא משל בעל הכרי הוא דאיכא למימר דהוי תרים אחרינא אבל משלו על בעל הכרי אפי' אי אמר בעל הכרי כל הרוצה כו' מהני ליה דמי יודע אם אחר ירצה לתרום משלו ולד' רש"י ז"ל א"צ לחלק בין כל הרוצה כו' ובין כל השומע קולי יזון דכתובות משום דהתם הוי דומיא דמשלו על בעל הכרי ולשון שליחות גמור הוא זה אלא דלא מהני ליה כיון דאחר ג"כ יכול לתרום:

והתוס' ז"ל כתבו ג"כ דאין צריך לחלק בין כל הרוצה כו' ובין כל השומע קולי וחילקו ג"כ בין משל בעל הכרי על בעל הכרי ובין משלו על בעל הכרי דמשל בעל הכרי אין כאן הנאה אלא במאי דעביד שליחותיה וכיון דלא עשאו שליח בפירוש מותר אבל משלו הוי הנאה גמורה וכל היכא דעביד לדעתו אסור והיינו דאמרינן גבי כל הזן כו' דשליחותיה קעביד ולפ"ז כל הרוצה הוי שליחות גמורה גם בגיטין וקדושין ועיין תוס' בד"ה מאן שוייה שליח ובד"ה אלא לאו א"צ דעת דמשמע מדבריהם התם דאפי' לדעתו בעלמא ואינו מצוהו אסור משום דשליחותיה קעביד ומפני טעיות ושיבושים אשר בדבריהם ממס' זו לא נתבאר במאי קמיירי אי בשל בעל הכרי הא מסיק הש"ס דאפי' אומר כל הרוצה לתרום כו' ג"כ מותר ואי משלו על בעל הכרי כיון דמשלו הוא תורם אפי' לדעתו לבד בלי שום ציווי אסור ומשמע להו הכי מהא דלא מיבעי לן אלא אי צריך דעת אבל אין צריך שמצוהו וכן משמע באמת דמשלו אין צריך שליחות גמורה מהא דבעי למימר כיון דזכות הוא לו אין צריך דעתו כלל אלמא דמשלו אין צורך בשליחות גמור דהא משל בעל הכרי אפי' ידעינן דניחא ליה אינו יכול לתרום בלא שליחות בפירוש וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשמעתין והקשו התם מ"ש דהכא בתרומה אסור לדעתו אפילו בשאינו מצוהו וגבי מחזיר לו אבידה אפי' לדעתו אסור ותי' דתרומה שאני דצריך שליחות מדעתו אבל דבר שאין צריך דעת אפי' לדעתו מותר אבל כשמצוה אותו נראה מדבריו דאסור גם במחזיר אבידה והרשב"א ז"ל בשמעתין דמחזיר לו אבידה כתב דאפי' מצוהו להחזיר לו גם כן מותר ואדעתא דנפשיה קעביד וכן כתב הרא"ש ז"ל ג"כ בפסקיו:

והר"ן ז"ל כתב לחלק בין כל הרוצה כו' ובין כל השומע קולי דכל הרוצה לאו שליחות גמור הוא ומש"ה מותר בתרומה דסגי בגילוי דעתא לחוד ולא בעינן בתרומה שליחות גמורה ומש"ה מותר נמי במודר הנאה דלאו שליחותיה קעביד וקשיא לי לפי שיטתו מנ"ל לחלק בין תרומה לגיטין וקדושין בשליחות דבגיטין וקדושין בעינן שליחות גמורה וגבי תרומה סגי בגילוי דעת דכל הרוצה דהא משמע בריש האיש מקדש דחד דין שליחות לכולהו מדפריך הש"ס התם נילף חד מחבריה והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' תרומות כתב דכלך אצל יפות מהני בתרומה אפילו לאשווייה שליח וכתב הכ"מ ז"ל דמהני בזה גילוי דעת לחוד כיון דמצוה היא ובפ' אלו מציאות מוקמינן לה בדשוייה שליח אבל אי לאו הכי לא מהני כלך אצל יפות וי"ל דמשמעתין דאמר רבא דכל הרוצה לתרום כו' סגי בתרומה קצת סיעתא היא דסגי בגילוי דעת וכן משמע מהא דאפוטרופסים תורמין בשביל יתומים אע"ג דלאו בני דעת הם לעשות שליח אלא משום דזכות הוא להם יכולים לתרום בשבילם אלמא דלא בעינן