קרן אורה נדרים לה

מח"כ דאין צריכין דעת ור"י נמי דאמר הכל צריכין דעת אי אשעת כפרה קאי האי הכל לא קאי אלא על חטאות ואשמות שבאין לכפר ואי אשעת הפרשה קאי מיירי בכל הקרבנות לבד קרבנות של מח"כ דאפילו בשעת הפרשה אין צריך דעת ולפ"ז לא תיקשי קושית התוס' שהביא הר"ן ז"ל לקמן בשמעתין מהא דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות אלמא דאין צריכין דעת ולפי הנ"ל בעולה ושלמים באמת אין צריכין דעת בשעת כפרה אלא דלכאורה ע"כ לא מיבעי לן אי שלוחי דידן אלא בעבודות כמו זריקה ושאר עבודות אבל שחיטה דמצוה בבעלים כי שחיט אחר ודאי מטעם שליחות הוא. וכדילפינן בריש האיש מקדש מושחט דשלוחו של אדם כמותו וא"כ בשחיטה גם בעולה ושלמים בעינן דעת ואכתי תיקשי מהא דבהמה שנמצאת אלא דמהא דאמרינן התם דדוקא בשעת הפרשה צריך דעת משמע דבשעת הפרשה לא בעינן דעתו אפי' בשחיטה וכן מוכח מהא דבמח"כ מביא על קטן ושוטה אלמא דאפי' בשחיטה לא בעינן דעת:

והתוס' ז"ל ביומא וקדושין כתבו לתרץ הא דלא פשטינן לבעיא דהני כהני כו' מהא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי כו' דרב הונא קאמר דפשיטא דלאו שלוחי דידן לחוד הם דאי שלוחי דידן לחוד מי איכא מידי כו' וכי מיבעי לן אי שלוחי דידן נמי הוי או שלוחי דרחמנא לחוד ונפ"מ למודר הנאה דאי שלוחי דרחמנא לחוד הוי מותר במודר הנאה אבל אי הוי נמי שלוחי דידן אסור במודר הנאה ובהא דרב הונא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נמי נפ"מ אם הקריב שלא לדעת בעלים דאי שלוחי דידן לחוד פסול ואי גם שלוחי דרחמנא כשר ולא הבנתי דבריהם ז"ל דא"כ למאי דפשיטא ליה לרב הונא דגם שלוחי דרחמנא נינהו יכול להקריב שלא לדעתו והא לכ"ע בחטאת ואשם בעינן דעתו ובעולה ושלמים בלא"ה לא בעינן דעת וי"ל דהא דבעינן דעת היינו שירצה להתכפר לאפוקי אם אינו רוצה להתכפר אבל היכא דרוצה להתכפר אלא שאינו רוצה בכהן זה אלא בכהן אחר בזה אין צריך דעתו ויכול הכהן להקריב אפי' שלא ברצונו אלא דאם יכול להקריב אפי' שלא ברצונו א"כ אמאי אסור במודר הנאה כיון דאין צריך דעתו לשליחותו ואי תימא דמ"מ שלוחו הוא אפי' שלא לדעתו א"כ אמאי משני הכא מח"כ שאני דא"צ דעת כיון דהוי שלוחו אפי' שלא לדעתו גם מש"כ ביומא דיכול לעכב על כהנים שבמשמר להקריב קרבנו ג"כ צ"ע כיון דזכי להו רחמנא לכהנים שבמשמר האיך יכול לעכב על ידם ודברי התוס' ז"ל צ"ע אצלי ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין:

דף לו גמ' אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא היינו שפיגולן פיגול כו' וכתב הרא"ש ז"ל דמש"ה פריך מברייתא ולא ממתניתין משום דהוי מ"ל דהוי פיגול מדרבנן מדבריו ז"ל משמע דממזיד נמי קשיא ליה וא"כ למה ליה למיפרך ממתני' דגיטין אמאי לא פריך מקרא שנאמר בו פיגול והיכי אשכחן פיגול האמור בתורה אלא ודאי מזיד לא קשיא ליה כלל דגזה"כ הוא שיפסל הקרבן במחשבת פיגול ומשוגג לחוד הוא דפריך נימא לתקוני שדרתיך דבתורה לא נאמר אלא במזיד ואין צורך גם למש"כ הר"ן ז"ל דבמזיד ניחא ליה משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה דזה הוי מלתא דתליא בפלוגתא אלא במזיד ע"כ גזה"כ הוא והרשב"א ז"ל הקשה מאי קאמר אמאי הוי פיגול כו' הא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ותי' דה"מ בדבר שאין בו שליחות אבל בדבר שצריך שליחות אם שינה בשליחותו לאו שחיטה היא כלל אלא בחונקו ונהי דפסול הוא אבל פיגול לא הוי מדבריו ז"ל נראה דממזיד נמי קשיא ליה ולפי שיטת התוס' ז"ל ביומא שכ' לעיל דלא מעכבא דעתו בדיעבד ואפי' שחט שלא לדעתו כשר הדק"ל הא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כיון דשחיטה כשירה היא ועוד דלדבריו ז"ל היכא דפיגל בזריקה ג"כ צריך לומר דאם זרק שלא לדעת בעלים פסולה הזריקה ואין זה מבואר דבכל עבודה ועבודה יכול לעכב והא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני היינו בהקרבה ראשונה בשחיטה אבל בזריקה נהי דלכתחלה צריך דעתו אבל לפסול אם זרק שלא לדעתו זו לא שמענו אך נראה כיון דזריקה עיקר כפרה גם בזה בעינן רצונו:

ועיין רא"ש ז"ל בד"ה אי אמרת בשלמא כו' שהרי הפקיעה תורה כו' מדלא בעינן דעת בעלים עכ"ל ואין זה מובן דהא באלו הקרבנות דצריכין דעת מספקא לן אי שלוחי דידן או שלוחי דשמיא ויש לדקדק עוד לד' הרשב"א ז"ל אפי' אי שלוחי דשמיא הם מ"מ אמאי הוי פיגול כיון דהשחיטה והזריקה בלא"ה פסולין משום דלאו לדעתו הם וצ"ל כיון דאין הכהן שלוחו אלא דעתו בעלמא הוא דצריך. מחשבתו מועלת בזה וצ"ע והא דלא משני הש"ס דמתניתין דהכהנים שפיגלו מיירי באלו הקרבנות שאין צריכין דעת משום דקושטא משני ולד' הרא"ש ז"ל יש לומר דקרא דפיגול איכא לאוקמי שנתנו לו הבעלים רשות לפגל ודוחק:

גמ' אלא מעתה יביא חטאת חלב שכן אדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה כר' יהודה עיין בר"ש ז"ל סוף נגעים שכתב דהבעל אינו מחויב להביא בשבילה חטאת חלב או חילול שבת והביא שם כן בשם הת"כ והכא מוכח דחטאת חלב ג"כ בכלל קרבנות שהיא חייבת וכן מבואר בירושלמי פרק נערה בכתובות ויש לדקדק מאי פריך הא גבי חטאת חלב לא כתיב קרא דהתם הוא דכתיב זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה ומזה ילפינן דאין צריך דעת ולא מייתי הא דר' יהודה לעיל אלא לאשמעינן למאן קמזהר רחמנא אבל גבי חטאת חלב דלא כתיב קרא מנ"ל דיוכל להביא בשביל אשתו שוטה. ומהיכא תיתי נימא דאין צריך דעת וי"ל דלמאי דיליף בספרי זוטא מוהביא את קרבנה עליה דהבעל חייב בקרבנות אשתו ונהי דהתם ממעט חטאת חלב דבא לכפרה אבל לשיטת הש"ס דילן דחטאת חלב נמי בכלל והביא הוא ממילא דאיכא למדרש והביא מ"מ בין פקחת בין שוטה כמו בקרבן יולדת דמיירי ביה קרא:

והתוס' ז"ל הקשו מאי קאמר אלמה א"ר אלעזר ואמאי לא פריך מר' יוחנן גופא דאמר הכל צריכין דעת ותירץ דמצינו למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב דצריך דעת ולא הבנתי דבריהם ז"ל כיון דילפינן מאשתו שוטה א"כ בשעת הקרבה ג"כ לא בעינן דעתו כמו במח"כ דאין צריך דעת לא בשעת הקרבה ולא בשעת הפרשה ועוד קשה אמאי לא פריך מברייתא דערכין חטאתו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא. ועוד יש לדקדק בעיקרא דהאי מלתא דילפינן דאין צריך דעת מהא דמביא ע"י בנו ובתו הקטנים ועל אשתו שוטה הא בערכין משמע דטעמא דצריך דעת הוא משום דלא ניחא ליה להתכפר בשאינו שלו למר בשעת הפרשה ולמר בשעת כפרה וכמ"ש התוס' ז"ל התם וא"כ היכי ילפינן מבנו ובתו הקטנים או מאשתו שוטה הא לא שייך גבייהו דלא ניחא להו ומש"ה יביא קרבן בשבילן. אבל בחבירו שלא לדעתו מנ"ל דיביא דלמא לא ניחא ליה והיה נראה לומר דהא דאמרינן התם בערכין דטעמא משום דלא ניחא ליה הוא דוקא בעולה ושלמים דלאו לכפרה אתיין מש"ה אי הוי ניחא ליה היה יכול להקריבן שלא לדעתו אבל בחטאת ואשם דלכפרה אתיין בעינן דוקא דעתו שיודע לו שהוא מתכפר בו אבל שלא לדעתו אינו מתכפר כלל והוי סד"א דבמח"כ ג"כ בעינן דעתו דוקא כיון שגם הם באין לכפר קצת ולהתירן בקדשים להכי ילפינן שפיר מהא דמביא ע"י בנו ובתו הקטנים או ע"י אשתו שוטה ומותרין באכילת קדשים אלמא דאין צריך דעת ולפ"ז י"ל דמש"ה לא פריך מברייתא דערכין משום דה"א דהתם טעמא משום דלא ניחא ליה אבל היכא דניחא ליה כמו בנו ובתו הקטנים שפיר מביא בשבילן להכי פריך מר"א דלא עשה ולא כלום משמע דבעינן מדעתו דוקא ובערכין שם הארכנו בחי' שם בזה:

אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו אלמה אמר ר"א הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום יש לדקדק לעולא דאמר בערכין דעולה ושלמים בשעת הפרשה אין צריכין דעת. א"כ משמע דגבי פסח משמע דלכ"ע הפרשה שלא לדעתו לא עשה כלום דהא פסח נמי לאו לכפרה אתי ועוד דמאי קמ"ל ר"א הא ברייתא מפורשת היא בפסחים פרק האשה דעל בנו ובתו הגדולים אינו יכול להביא שלא מדעתן ואי משום דברייתא מיירי דקאמרי לא והכי מוקמינן לה התם ור"א קמ"ל דאפי' בלא דעתו וידיעתו ג"כ לא כלום הוא דא"כ מאי קאמר יביא פסח על חבירו שכן מביא ע"י בניו הקטנים הא גבי בניו הקטנים אפי' אמרי לא אוכלין משל אביהם וגבי גדול ודאי לא מצי למנותו על שלו בע"כ וא"כ היכי מצינן למילף גדולים מקטנים וכ"ת גבי מח"כ נמי היכי ילפינן גדול מקטן הא בקטן אפי' אינו רוצה יכול להביא בשבילו וגדול במח"כ ג"כ לא מסתבר שיביא חבירו בשבילו בע"כ דז"א דהתם שפיר מייתי מקטנים דאין צריך דעת וניתר בקדשים אפי' שלא בדעתו ומה שבקטן אפי' מוחה אין שומעין לו היינו כיון דלאו בר דעת הוא והוא עצמו לאו בר הבאת קרבן הוא מש"ה אין שומעין לו אבל גבי פסח דקטן עצמו בר פסח הוא כי היכי דשפחתו העברית אע"ג דקטנה היא עושה לעצמה ומה שהאב מביא ע"י הקטנים ע"כ גזה"כ הוא מקרא שה לבית דקטנים אין עושין לעצמן אלא אוכלין משל אביהם והיכי נילף מינה לגדול דחבירו יביא בשבילו שלא לדעתו וימנה אותו על פסחו וצ"ל דמ"מ איכא למילף כי היכי דקטנים אכלי אפי' הביא אביהן שלא לדעתן וחשיב נאכל למנוייו כיון שהמנה אותן אביהן אפי' שלא לדעתן ה"נ נימא דבגדול אפילו הפריש חבירו והמנהו שלא לדעתו אם הסכים אפי' אחר שחיטה גם זה יחשב נאכל למנוייו מה שהמנה אותו חבירו שלא לדעתו נהי דבגזה"כ הוא דהקטנים לא ימנו א"ע מ"מ אשכחן דחשיב נאכל למנוייו ע"י המנאת אחר היינו אביהן וה"נ בגדול כל שלא מיחה אע"ג שהמנה אותו בלי ידיעתו יהיה בכלל מנוייו והיינו דפריך מר"א משום דמברייתא לא שמעינן אלא דאינו מביא ע"י שלא לדעתו היינו היכי דקאמרי לאו אבל בכה"ג שהביא בלי ידיעתו ואחר שחיטה נתודע לו לא שמעינן מברייתא ור"א הוא דקאמר דלא חשיב מנוייו שלא לדעתו אלא צריך שיודע לו קודם שחיטה שהוא נמנה עליו והיינו טעמא נמי דפסח שאני משלמים אליבא דעולא משום דבפסח בעינן מנויין: